פירוש מהרז״ו על במדבר רבה יד:א

לי גלעד ולי מנשה. דקשה למה פרט מנשה ואפרים ויהודה הלא דוד משל על כל השבטים ואיך שייך לזה מואב סיר וגו' ולמה פרט שגלעד שלו והלא כל ערי ישראל שלו ע"כ דורש שהם דברי רוה"ק לדרשה:

תמן תנינן. משנה ריש פרק חלק:

ויעתר לו. ומאחר שנעתר לו בהכרח שסלח לעונו ע"י התשובה שעשה כמפורש בד"ה שם:

בלעם דואג ואחיתופל גיחזי. אעפ"י שהיו חכמים גדולים גדולי הדור בלעם נביא ועל דואג מפורש ושם איש מעבדיו וגו' נעצר לפני ה' היינו לעבדו ולהקריב קרבנות ושמו דואג האדומי אביר הרועים אשר לשאול וכן באחיתופל כתוב כאשר ישאל איש בדבר אלהים וגיחזי שמש את אלישע הנביא ושלח על ידו להחיות המת ואם לא היה אדם גדול לא שלח על ידו אלא שכל אלו לא היו תוכם כברם וכמ"ש כי רעות במגורם בקרבם:

ובאת דמות דיוקנו. על שכל ענין זה היה מאנשי כנה"ג ואינו נזכר בתנ"ך אין זה רק דברי קבלה שקבלו זה מזה ואין לבקש בזה סמך בפסוק אך דברי חז"ל שמספרים מה שהיה בימי הנביאים בהכרח שיש לו רמז על פי דרשת חז"ל בפסוק:

יצאה אש מבית ק"ק. על שבנה הביהמ"ק שעיקרו הוא ק"ק והוריד האש מן השמים והוריד השכינה וכבוד ה' אל בית ק"ק ע"כ יצאה האש משם להמליץ בעדו:

חזית איש מהיר. שמ"ר ריש פר' י"א ובריש שי"ר פסיקתא פר' ו' סימן ב':

המעמך ישלמנה. וכי אתם תשלמו שכר לצדיקים כי תפסקו דין על עולם שאינו שלכם מי יש לו חלק בה ומי אין לו חלק בה כי מאסת לומר אלי לא יביאו שם כי אתה תבחר מי ראוי לשם ומי אינו ראוי לשם ולא אני ובירושלמי איתא שאמר להם כן הב"ק על כל הד' שמנו במשנה שלא הסכימו מן השמים:

חוץ מבלעם. שלא למד תורה ומצות ולא קבל ולא עשה אבל כל אלו קבלו ולמדו ועשו ועי' פר"א פר' י"ז בקיצור ד"ר פר' ג' ריש סימן ב' ברמז וילקוט תהלים ס':

שמת ברמות גלעד. מ"א כ"ב ע"פ מדה ז' וי"ז וכן כל דרשות אלו ועל פי מדת ממעל ודרך קצרה:

זה מנשה בן חזקיה. ב"ב סוף כ' וריש כ"א:

זה ירבעם. שם י"א כ"ו. אפרתי שבא מאפרים וזהו אפרים מעוז ראשי:

דקא אתי מיהודה. כמ"ש ואתה אנוש כערכי אלופי ומיודעי וגו' שדרשו בסנהדרין ק"ו על אחיתופל ממ"ש מיודעי שפי' קרובי וכמ"ש הלא בועז מודעתנו ולנעמי מודע גם ראיה דאתי מיהודה ממ"ש בש"ב ט"ו י"ב וישלח אבשלום את אחיתופל הגילוני יועץ דוד מעירו מגילו וכתוב ביהושע ט"ו נ' בין ערי יהודה וגושן וחולון וגילו גם היה אביה זקנה של בת שבע אשתו כמ"ש בש"ב סוף כ"ג אליעם בן אחיתופל הגילוני הרי שהיה מיהודה מיודעו וחותנו:

שלקה על עסקי רחיצה. של נעמן שציוה אלישע הנביא שירחץ בירדן ויטהר וכאשר רחץ נשאר צרעתו בנהר וכשקלל את גיחזי בצרעת נעמן היינו שהצרעת שרחץ בנהר ידבק בו ומה שקראו מואב על שהיה גדול ואב בתורה וכדלקמן סימן זה אצל נעמן שנקרא מואב על שם אבי:

אנשי דמים ומרמה. ובכלל זה אחיתופל וכמ"ש בתהלים נ"ב על דואג גם אל יתצך לנצח וגו' ושרשך וגו' וכדומה פסוקים שמקלל שונאיו:

לפלש להם. לפתוח להם דרך ושביל מפולש ופתוח בלא מסטין שזו אע"פ שהרשיעו בסוף עכ"ז הרי תחלה למדו הרבה תורה וקיימו הרבה מצות וזהו זכותם ומ"ש ביחזקאל ל"ג י"ג באמרי לצדיק חיה יחיה וגו' ועשה עול כל צדקותיו לא תזכרנה עוד ובעולו אשר עשה בו ימות היינו שיקבל העונש על חטאותיו אך לא לטורדו מעוה"ב וזהו עלי פלשת אתרועע דאי כפשוטו איך התרועע עם פלשתים הלא כל ימיו נלחם בפלשתים ע"כ דרשו פלשת מלשון לפלש. ע"פ מדת ממעל בלשון המשנה וברייתא מבוי מפולש וכדומה ודורש ע"פ מדה ט' על שישאלו אותו למה אתה מקרב מה שרחק דוד כמבואר במ"ש תחילה לי גלעד ועל זה ישיב עלי פלשת:

תמן אמרי. המדרש הוא אגדת א"י ותמן בבבל אמרו ודרשו באופן שהשאלה והתשובה מרומז בפסוק זה עצמו עלי פלשת אתרועע ופלשת הוא פלשתים וע"פ מדה ט' וי"ז פי' דוד שהרע לפלשתים ואם פלשת אתרועע ומ"ש עלי פי' עלי לישב ולתרץ ואתרועע מלשון רוע תרוע הארץ מענין שבר ורעה ומלשון רע ואוהב שהוריש לישראל גת שהוא מפלשתים וכמ"ש ויקח דוד את מתג האמה מיד פלשתים ודרשו שמתג האמה הוא גת שיש במתג אותיות גת והתירוץ עלי לעשותם רעים אהובים:

על המשוחים. שעתידים לעמוד ולהושיע את ישראל לעתיד:

והקמונו עליו שבעה רועים. וס"ד ושמונה נסיכי אדם עי' שי"ר סוף פסוק אני חומה ורישא דקרא אשור כי יבא בגבולינו כמ"ש ב"ר פר' ט"ז סימן ד' שכולם נקראו על שם אשור:

ויראני ארבעה חרשים. ובפסוק הקודם והנה ארבעה קרנות וגו' אלו הקרנות אשר זרו את יהודה וגו' עד ויבוא אלה החרשים להחריד אותם פי' שהחרשים הם המושיעים יחרידו את הקרנות ודורש החרשים ע"פ מדה י"ז שמפורש במקום אחר שיבואו באחרונה ועל אליהו מפורש בסוף מלאכי הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה' וכן המשיח מדוד כמ"ש כמה פעמים בתנ"ך ועל אפרים ובנימין ומנשה כמפורש לפני אפרים ובנימין ומנשה עוררה את גבורתך ולכה לישועתה לנו פי' שבעת הישועה יהיה הגבורה על ידי אלו:

זה משוח מלחמה. עי' ב"ר פר' ע"ה סימן ו':

בכור שורו. ור"ד וליוסף אמר:

שולף מנעלי. שליפת המנעל הוא מורה שרוצה לנוח ואינו צריך עוד לצאת חוצה היפך מ"ש נעליכם ברגליכם ופירש במכילתא ביוצאי דרכים ועי' ד"ר פר' ג' סימן ב':

פורה דרכתי. עי' כל הענין בפסוקים באריכות:

לא היה דעתי מיושבת. אלא נכון לצאת לדרך לפלטין אחר:

מדבר בדוד. כפשוטו שדוד אמר כן על עצמו על פי מדה י"ז שמפורש שגלעד וכו' לא היו שלו ועל זה אמר לי גלעד שיהיו שלי וכו':

ולאשר בבית שאן. ובית שאן ממנשה כמ"ש שופטים א' ו' ולא הוריש מנשה את בית שאן ועל זה אמר לי מנשה:

אלא אחי אחר לדוד. וזהו מ"ש בד"ה א' כ"ז י"ז ליהודה אליהו מאחי דוד והיל"ל אליהו אחי דוד מהו מאחי דוד שהוא לבדו נשאר מאחי דוד:

אל נחש מלך. כמ"ש שמואל ב' י"ב אשר עשה אביו עמדי חסד ואינו מפורש שעשה עמו חסד ודרשה זו מוכרחת שהרי כתוב וינחם את פני מלך מואב הרי שהיה מואב אוהב לדוד על שבא מרות המואביה שעל כן האמין דוד את אביו ואמו ומשפחתו שיהיו אצלו מפני שאול ולמה נהפך להם לשנוא והרגם אלא על שלא נזכר עוד דבר מאביו ואמו ואחיו בהכרח שנשארו אצל מואב שלא יצאו מאתו רק אח אחד כנ"ל ע"י נחש מלך בני עמון כנ"ל וע"כ נהפך למואב לשונא ונקם מהם בעת שמצא ידו היינו כשהיה מלך על כל ישראל:

כי ששה חדשים. וזהו מליצת אשליך נעלי שנח וישב שם ולא יצא עד שנקם:

ד"א לי גלעד עד הרי אליהו. תנחומא כאן סימן כ"ח:

אלקנה שמהר אפרים. כמ"ש בריש ש"א מהר אפרים ושמו אלקנה:

הרי חנניה מישאל ועזריה. שהיו מיהודה כמ"ש בריש דניאל ויהי בהם מבני יהודה דניאל חמו"ע:

בנעילת גרונו. ע"י חבל של התליה וזהו נעלי:

ויקומו וגו' ויריעו. וזהו עלי פלשת התרועעי מלשון ויריעו ומ"ש חלש מיד גבור אעפ"י שמפורש כתוב עליו כמה פעמים שהיה גבור גם קודם שנלחם עם גלית כמ"ש בדברי דואג יודע נגן וגבור חיל וגו' עכ"ז נגד גלית לא היה גבור בטבע רק נצחו בישע אלהים שהלבישו רוח גבורה וגם דרך כלל היו ישראל חלושים נגד פלשתים הגבורים וע"י דוד ותרועה זו נודע גבורת הקב"ה שמגביר חלושים:

בארבע שהקריבו. ויק"ר פר' כ"ב סי' ל"ו:

השמר לך פן תעלה עולתיך. בכל מקום אשר תראה כי אם אל המקום אשר יבחר ה':

הנה אלפי הדל. במנשה:

ובן כומרים. הוא יואש אביו שעמדה האשרה והבמה בביתו והפר שהקריב גדעון היה מוקצה לקרב על הבמה והאשרה היה לעבודת כוכבים:

ושור נעבד. צ"ע מנין להם שהיה נעבד ואולי דורשים מ"ש קח פר השור אשר לאביך שאביך עובד אותו וכמ"ש את מזבח הבעל אשר לאביך:

והלא המשכן היה שם. זה צע"ג שהרי יהושע היה אז בגלגל ובגלגל היו הבמות מותרות כמ"ש זבחים קי"ב במשנה וכמ"ש בויק"ר שם והקריב בשעת היתר אך האמת יורה דרכו שסובר שענין הר עיבל היה קודם גלגל וכמ"ש בהדיא סוטה דף ל"ו וכ"ה בס"ע פרק י"א שמיד שעלו מן הירדן באו מיד ע"פ נס באו מיד להר עיבל ואח"כ באו לגלגל וא"כ ביום זה היו עדיין בזמן אוה"מ שבמדבר שהיה באיסור במה אף בשעת פירוקו וכאן סובר שענין הר עבל שביהושע ח' אחר גלגל ויריחו אין מקומו כאן אלא ביהושע ד' קודם גלגל ויריחו שע"פ מדה י"ז דורש כאן מדה ל"ב שמפורש בתורה בפרשת תבא והיה ביום אשר תעברו את הירדן וגו' ובנית מזבח לה' אלהיך בהר עיבל (ובמדרש שם ובירושלמי מגילה פרק א' סוברים שהיו כסדר שכתוב ביהושע והיה באיסור במות והותר ע"פ נביא וטעם פלוגתתם בפסוק וכתבת עליהם את כל דברי התורה אם שייך לפסוק הקודם והיה ביום אשר תעברו וכדעת המדרש כאן וכמפורש ביהושע ח׳:ל״ב ויכתוב על האבנים וגו' או שהוא שייך לאחריו לפסוק והיה בעברכם ולא כתב ביום ודו"ק. ועי' לקמן בסמוך וצ"ע):

איש איש מבני ישראל. ויקרא י"ח ג' ואל אוה"מ לא הביאו:

כאשר צוה משה יהושע ח':

למה הקריב דוד באיסור במה. זה צע"ג וכמו שהקשו הרד"ל והרש"ש זצ"ל ובהכרח לומר שמ"ש הותרו הבמות היינו ליחיד שכל יתיד היה מותר לו לבנות במה לעצמו ולהקריב אך קרבן שהציבור חייב בו אסור להקריב במקום אחר רק במקום הבמה הגדולה ודוד לא הקריב בעבור עצמו כ"א בעבור הציבור כמ"ש לעיל פר' י"א סוף סימן ז' שגבה המעות מכל ישראל והיה לו להקריב בגבעון ובזה יעלה ארוכה וישוב גם לאשר הקשינו לעיל בסמוך על יהושע שאף לדעת שהיה בזמן גלגל היה אסור לו להקריב קרבנות הציבור ועכ"ז הדברים שכתבנו לעיל מיוסדים שהמדרש של ויק"ר פר' כ"ב סובר שם בהדיא שיהושע היה מקריב בעת המשכן בגלגל וכאן אמר בהדיא והלא המשכן היה שם וכתוב בתורה איש איש מבית ישראל שאין זה אלא על אוה"מ שבמשכן שבמדבר:

אלו ג' אומות. שחושב כאן בתהלים ס' הם מן האומות שאסר לישראל כשיצאו ממצרים אדום ומואב ופלשתים וגם את בני עמון אסר עליהם אלא דכאן לא נזכרו וצ"ע שהרי מפורש בכתוב שהכה לג' אומות אלו אך הענין כמ"ש בב"ר פר' ע"ד סימן ט"ו שהותרו לדוד על שהם פרצו הגדר תחלה ומותר להנקם מהם ואחר הנקמה נאסרים כבתחלה ולעתיד יותרו הג' הנ"ל והנה פלשתים מפורש ביהושע י"ג ג' חמשת סרני פלשתים וגו' עד אנכי גורשם לפני בני ישראל שבימי משה היה נכדו קיים ובימי יהושע כבר עברה השבועה שלא היה נכדו קיים (ועי' פר"א סוף פרק ל"ו שלא הותרו פלשתים לדוד עד שלקח מהם מתג האמה של ברית יצחק וכן יבוסים שלקח מהם העורים והפסחים של ברית אברהם ע"ש באריכות) והמדרש הביא פסוק מישעיה גם על פלשתים על שכאן הוזכרו כל הג' יחד ועפו בכתף פלשתים ימה וגו' אדום ומואב משלוח ידם וגו':

זה שמואל שהקריב באיסור במה. פירושו כאשר כתבתי לעיל על שהקריבו קרבן ציבור והיה צריך להקריבו בנוב ועוד שאפילו ביום לא היה יכול להקריב קרבן כזה שנעשו בו ג' אסורים ועי' ויק"ר פר' כ"ב סימן ג':

ויהי ביום השביעי. ז' להתחלה שהתחילו להקיף וז' לימים של עולם שהתחילו ביום ראשון לשבוע וזה השביעי הוא שבת וכן הוא בס"ע פרק י"א ועי' עוד לקמן פר' כ"ג סימן ו' ועל זה שואל מנין שזה השביעי היה בשבת אולי התחיל ביום ג' ומ"ש שביעי היינו שביעי להתחלה הוא יום ב' בשבוע וכדומה ותירץ ולא חללו שבת שבהכרח חללו שבת שהרי הקיפו שבעת ימים רצופים כמפורש בקרא וא"כ יותר טוב לפרש שמ"ש ביום השביעי ומ"ש א"ר יהושע צ"ל אמר יהושע שהיה בשבת ממש ע"פ מדת ממעל או גז"ש קודש קודש שזהו הטעם מה שהחרים השלל לה' וגירסת התנחומא ועוד דבר אחד עשה יהושע מדעתו שהחרים השלל קודש לה' אמר יהושע וכו' ולפי גירסא זו ענין אחר הוא ואינו שייך למעלה והעיקר חסר כאן שהקב"ה צוה לו שיחלל השבת כמ"ש ויאמר ה' אל יהושע וגו' עד וביום השביעי תסבו את העיר שבעה פעמים וכן הוא בתנחומא:

כעיר הנדחת. שאם בעבור שבת לבד היה די להקדיש השלל לה' ולא להוסיף באילול שבת להחרים משור וחמור וגו' אלא שדנם כדין עיר הנדחת (ולפי זה יתכן שסובר שאין הכרח לומר שיום הז' היה בשבת אלא שעכ"פ אחד מיום הז' שבת היה):

ראשית עריסותיכם. במדבר ט"ו כ' שמצות חלה בתחלה אז מיד בבואם ספרי שלח לך פסקא ק"ט ורש"י בחומש על כן עשה יריחו בדמיון חלה לכיבוש הארץ ולהרגילם במצות חלה ותרומה:

מדבר בנשיא אפרים. על שחלל שבת שהקריב קרבנו בשבת אלא שעשה ע"פ הדיבור ובעבור דרשה זו הביא פסוק לי גלעד וגו' ואפרים וגו' ואגב דרש כל הדרשות הנ"ל ועי' לעיל פר' י"ג סוף סימן ב':