פירוש מהרז״ו על במדבר רבה י:א

שוקיו עמודי שש. ויק"ר פר' כ"ה סי' ז' התחלת הדרשה ברמז וכן בשי"ר פסוק זה ברמז דף ל' ע"ב וכאן בשלימות:

שוקיו זה העולם. שהפסוקים מדברים בהקב"ה כמ"ש שם דודי צח ואדום וגו' ראשו וגו' כל הענין שוקיו עמודי שש חלילה לו מכל דמות גשמי ורוחני ודורש ע"פ מדת ממשל וממעל שוקיו מלשון תשוקה:

ומנין שכן הוא. שבריאות העולם בתשוקה ותאוה. ומ"ש אומר שנאמר תיבת אומר מיותר:

ויכלו השמים. וכמ"ש פר"א ריש פרק י"ח ויכולו וגו' וכי כלו שמים וארץ מלהיוח עוד ע"ש בא"א. וכאן דורש שאין העולם בהכרח ממנו חלילה אלא בראו ברצונו הפשוט וכמ"ש כל אשר חפץ ה' עשה בשמים ובארץ ומקיימו בחפצו:

כי ששת ימים עשה ה'. את השמים ואת הארץ את הים וגו' שמות כ' י"א ועי' מ"כ וכמו האם יולדת בנים כך משמים וארץ וימים יוצאים תולדותיהם. וכמ"ש אלה תולדות השמים והארץ וגו' וכמ"ש איוב ל"ח או מי הוליד אגלי טל. וזהו מיוסדים על אדני פז הדברים היותר יקרים שבעולם:

חכמה היא יראת ה'. בא לדרוש מ"ש ה' בחכמה יסד ארץ וגו' ואח"כ אמר בני אל יליזו מעיניך נצור וגו' הרי מפורש שהחמה שבה יסד ארץ והתבונה שבה כנן שמים והדעת שבה נבקעו תהומות מצוה לאדם שישמור אותם ואין בכח אדם לידע איך בחכמה יסד ארץ ואיך בתבונה כנן שמים וכו' היתכן שישמור אדם מה שאין בכחו וחוקו לידע ולהשיג לזה גלה הקב"ה סודו לחכמים ע"פ דרשת התורה ע"פ גז"ש שמ"ש בחכמה יסד ארץ היינו יראת ה' שזהו בכח האדם והבינה בסור מרע והדעת כאשר יכיר את בוראו ובזה ישמור וינצור החכמה והבינה והדעת שבהם נבראו שמים וארץ וימים אשרי שומע הדברים ומקבלם וכמו הקב"ה השתוקק לברוא העולם בג' אלו ושומרם ונוצרם כך אתה האדם אל יליזו מעיניך שמור נוצר:

מראהו כלבנון. סיפא דקרא של שוקיו וגו' מראהו כלבנון בחור כארזים חכו ממתקים וכולו מחמדים זה דודי וזה רעי בנות ירושלים. ותחלה מדבר ממי ששומר חכמה ודעת והוא המיוסד עליהם בבריאתן ואח"כ אמר מראהו כלבנון עי' לעיל ריש פ' ח' ושם דורש מ"ש בסוף הושע בפרשת שובה ישראל וגו' ישובו יושבי בצלו וגו' זכרו כיין לבנון שבעל תשובה עונותיו מתלבנים ודומה כיין שמתנסך ע"ג המזבח שנקרא לבנון וכן בפסוק הקודם ויהי כזית הודו וריח לו כלבנון ישובו יושבי בצילו וגו' ארפא משובתם ג"כ על הבעל תשובה וזהו הסר מרע שמדבר בו כאן שהיה בדרך רע וסר ממנה שעליו נאמר וסר מרע בינה כונן שמים בתבונה שע"ז אמר מראהו כלבנון ומ"ש בחור כארזים על הירא והמכיר קונו הוא הצדיק מתחלתו שעליו כתוב צדיק כתמר יפרח כארז וגו' דוק בהם והבן בדבריהם העמוקים:

חי אני וגו'. וס"ד כי אם בשובו מדרכיו וחיה:

ובשוב רשע. מרשעתו ועשה משפט וצדקה עליהם הוא יחיה:

הא כיצד. באיזה אופן יחיה הרשע נפשו ודורש שאפילו רשע גמור יועיל לו התשובה עי' שמ"ר פרשה ל"א סימן ו':

ורשעת הרשע. וס"ד ביום שובו מרשעו:

כל בגדותיך. לפי הפשט היל"ל על כל בגדיך ע"כ דורש על העונות והבגידות שהיו מסריחות ועתה יתנו ריח טוב כמור וקציעה. והנה הקציעה הוא ג"כ מין ממיני הקטורת והבשמים כמ"ש מור וקציעה ושבולת נרד אלא שהוקשה לחז"ל שהיל"ל מור ואהלות וקציעות ולמה כתב קציעות בלא וי"ו הרי שדעת הכתוב שלא לחבר קציעות עם מור ואהלות אלא נמשך למטה קציעות כל בגדותיך שקצע וקצץ הבגידות וסר מהם ותוהה ומתחרט על הראשונות וזהו מ"ש בזמן שהן קציעות ועי' ב"ר פר' ס"ה סי' כ"ב וירח את ריח בגדיו ריח בוגדיו וכמ"ש באגדת בראשית פר' מ"ב:

אמר רשב"ן בג' מקומות. ויק"ר פר' כ"ז סי' ה' שי"ר פסוק חכו ממתקים:

לכו נא ונוכחה. והיה צריך לומר דברי תוכחה ואמר דברי רצוי אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו וזה מכחיש לפסוק ונוכחה והכריע מפסוק לולא כעס אויב ור"ד אמרתי אפאיהם אשביתה מאנוש זכרם וק"ו כאן שאינו אלא דברי ויכוח שכעס אויב כדאי להפוך מתוכחה לריצוי ושאר דברי המאמר מבואר שם בויק"ר:

חלק לו כבוד. ליעקב בזה שכתוב ובאונו שרה את אלהים ולא אמר את מלאך ויתכן פי' ובאונו בגודל כחו של יעקב כמ"ש כחי וראשית אוני שרה מלשון שריה וחניה שתרגום חנה שרה שיעקב חונה את אלהים שאיקונין שלו חקוקה בכסא כבודו. ומאמר זה בשי"ר איתא ובויק"ר שם ליתא:

קול ה' בכח. בתחלה היה בכח ולא יכלו לעמוד כמ"ש נפשי יצאה בדברו שי"ר שם ואח"כ קול ה' בהדר ובלשון ארמית הדר פירושו חזר שחזר הדיבור והמתיק להם והדר להם נפשותם וע"כ לא אמר בהוד אלא בהדר לדרוש ע"פ מדת ממעל חזרות אלו בצירוף למשמעות לשון הוד והדר ג"כ:

לבחורים וכו'. עי' שמ"ר פר' ה' סי' ט':

משיבת נפש. השבה שייך בדבר שהיה כאן ויצא מכאן וחזר והיינו במתן תורה תחלה נפשי יצאה בדברו והתורה השיבה להם נפשותם ועי' עוד בשיר כאן דברים נפלאים משיבי נפש:

אל תשקצו. ובפסוק הסמוך אני ה' אלהיכם. ובשיר שם גורס עוד ושרט לנפש לא תתנו בבשרכם אני ה':

ואת שבתותי קדשו. עי' ב"ר ריש פר' ג':

הוי כלו מחמדים. הנאת המצוה והנאת השכר:

במנינם. כולל שלשה אופנים א' מה שהם מונים ללבנה. ב' מה שצוה שיתנו כופר כשימנו אותם עי' מ"כ. ג' מה שצוה למנות אותם ולא לע"ג שבכל אלו הם מובדלים כמ"ש שאו את ראש וכדמפרש בסמוך:

ושכחת עומר. לא תשוב לקחתה:

מלאתך ודמעך. מלאתך הוא תרומת יקביהם כמ"ש וכמלאה מן היקב בסוף קרח ודמעך הוא תרומת הדגן וקודם שהפריש הוא מדומע ומעורב התרומה בתוך שאר הדגן ולא תאחר מלהפריש התרומה וזהו ואבדיל אתכם וגו' שאם תשמרו כל זאת אז להיות לי אתם שלי:

שמרבה לי רעים. שהדוד הוא אוהב גדול מן הריע א"כ אחר שאמר זה דודי למה אמר עוד זה רעי ע"כ פירש שמרבה לי רעים:

בורר את היפה. שכוונתו להרבות יפים ורוצה להתעסק בהם ולהרבותם אך אם היה מתעסק לברר הרעים להשליכם לא היה בורר אלא הרעים בהחלט ומניח אותם שאינם רעים כל כך אף שאינם יפים:

בריתי יומם ולילה. אלולי ברית שנוהג ביום ובלילה היינו התורה לא הייתי בורא חוקות שמים וארץ וכמ"ש אנכי תכנתי עמודיה סלה ודרשו שאנכי היא התורה שתכנה עמודי עולם:

קפליות. פי' במ"ע בלי כותרת העמוד עי' ויק"ר פרשה כ"ה ובשי"ר שם:

ובסיסיות מלמטן. כדרך עמודים שלנו שעושים לעמודים גיזימשין עבים לחזקם:

המקולקלין בשפחות. המזנים בשפחות ומנאפים עמם נפרשים ונבדלים מלעמוד בקהל הכשרים והצדיקים לעוה"ב ועי' ויק"ר פר' ט' סי' י"ד:

ודכוותה פרשת נזיר. יש גם כן טעם לסמיכותה לפרשה שלפניה ולפרשה שלאחריה והיה לו לפרש תחלה מה שסמוכה על פניה אלא שדרך המדרש להקדים בענין שהוא דרך אגב עד שחוזר לענינו. וכן כאן תחלה דורש דרך הרחק עד שחוזר לענינו:

כך צוה הקב"ה. לכהנים הנושאים את כפיהם:

כה תברכו בענין נזיר. באופן שהזהיר לנזיר שלא ישתה יין וכן אסור לכהן לשתות יין:

הרבה יין עושה. סוטה דף ז' ולעיל פר' ט' סי' ל"ג ועי' שמ"ר פר' ט"ז סי' ב' שהוא שייך כאן:

כך בודקים אותו. לעיל פר' ט' סי' י"ט וש"נ:

וכן הנשים אומרות. וזהו איש או אשה כי יפליא ומאחר שרוצים לעשות כך צריך שידעו תורת הפורש עצמו מן היין: