פרי מגדים על אורח חיים, משבצות זהב ח:ח

כדי עט״ז והוא מטור ורא״ש סוף ה׳ ציצית (בבאר הגולה ט״ס אות ט׳ ויו״ד כי אות ט׳ מטור ויו״ד ראש ה׳ ציצית ואות כ׳ תוס׳ י״ד ברכות ומנחות ל״ו) והמחבר שינה קצת לשון הטור משמע דעתו דווקא משום ברכה לבטלה החמירו הא לא״ה לא ולשיטתיה בסימן י״ג אות ג׳ דלענין שבת הקילו וברכה החמירו יותר והמ״א כאן י״א ושם ה׳ לשיטתיה יע״ש ועמ״ש במ״א מזה. והוליד מזה בהרבה בגדים כו׳ וה״ה טלית משי שיש נוהגין לברך על צמר א״צ לבדוק המשי. גם הוליד מזה דאפילו מה שמתוך הנקב בודק דלא כמ״א י״א לשיטתיה דעשוי לפסוק משא״כ בנקב מה שא״כ לט״ז חומר לא תשא לפ״ז בכמה בגדים לכ״ע א״צ לבדוק מה שבנקב אבל א״ר אות יו״ד בשם ט״ז ושל״ה דלבדוק במקום שמונח על הכנפות דאדרבה שם בפסיקת חוט א׳ פסול ורגיל לפסוק שם עיין סימן י״ב וכן ראוי כי שם עיקר משא״כ החוטין רובן כשירים אם נשאר כדי עניבה: ומה שחילק בין ההיא די״ד סימן א׳ ס״א בשוחט אף להמחבר שם צריך לשואלו אחר השחיטה דיני שחיטה ולא סמכינן ארובא א״כ כאן נמי עבר בעשה ואין לתקן תירץ דשם אין יודעין כלל מה הוא משא״כ כאן דבדק פ״א מה״ת לומר שנפסק ובפרט לבדוק בכל יום לכך אמר משום חומר לא תשא. וא״צ לדחוק ולומר לענין זה חזקה עדיף מרובא וכדומה לזה כתבנו במ״א לענין ע״א היפך החזקה אין נאמן לענין רובא י״ל שאין אומר היפך כי שמא ממיעוטא הוא עיין פריי י״ד סימן א׳ במשבצות זהב: והב״ח ז״ל כתב דאמר משום ברכה ולא עשה דנ״מ בשבת בסימן י״ג או שאולה בסימן י״ד והט״ז לא ניחא ליה בהא דיותר היה לומר עשה דציצית דנ״מ טובא בהרבה בגדים כו׳ ועכ״פ היל׳ל בתרווייהו אלא דלא חש לעשה כו׳:

אמר ההדיוט הכותב במקום אחר הארכתי בס׳ ג״ו ובס׳ פרי מגדים לי״ד בק״י ודוכתי טוב׳ ובס׳ שושנת העמקים אשר כתוב ת׳י הארכתי בתכלית האריכות וכאן אבוא בקצרה עיין פר״ח א״א תל׳ו המשכיר ועיין פר״ח י״ד סימן כ״ט ושם ביררנו דאוקמינן אחזקה אף מדרבנן רק במקום מיתה י״ל חששו מדרבנן כמו בההיא דחולין פ׳ הזרוע בעיסת גר דחייבת בחלה כפירש״י שם (ק״ל א׳) דמיתה היא ולפ״ז בשבת בסימן י״ג ראוי לחוש וי׳ל שם איירי שכבר בדק בעת הברכה ולמה יבדוק במעט רגע דיוצא לרה״ר. גם רובא וי״ל כ״ש חזקה כל היכא דאיכא לברורי בקל מבררינן וי״ח טריפות לאו בקל הוא. וכן ס״ס די״ל דעדיף מרוב אפ״ה כל דיש לברורי בקל מבררינן עי״ד ק״י בש״ך אות ס״ו ובפריי שם. וז״ש ר״ת למאי נ״מ נישייליה דליתיה קמן ובדיקה טורח הוא:

ואמנם כן ראוי להעיר בכאן פרט א׳ והוא דחז״ל יש להם רשות לעשות סייג וגדר והורשו ע״כ מקרא דושמרתם אש משמרתי עשו משמרת למשמרת עיין ר״מ פ״ב מה׳ ממרים ועיין תוספות מנחות ס״א א׳ ד״ה האוהב ב׳ ד״ה האיר ונהי דמצינו כמה פעמים בש״ס אף בעשה עשו סייג וגדר י״ל דווקא שלא לעבור עליה בקום ועשה כמו יבמות כ׳ ב׳ חייבי עשה כו׳ (ושם י״ל א״א שלא במקום מצוה כרת) ודוכתי טובי הא בשוא״ת לא עשו סייג וגדר וקריאת שמע עד חצות ולאח״כ קורא ועבריין מקרי וזהירות הוא לא סייג וא״כ ציצית דהוה שוא״ת כמ״ש התוס׳ יבמות צ׳ ב׳ נא עשו סייג לגזור מדרבנן שלא לילך אחר חזקה משא״כ חומר לא תשא י״א דהוה ד״ת עיין רט״ו עשו סייג שלא לילך בתר חזקה ואין מקומו פה להאריך יותר. ולקמן בי״ג י״ל לכאורה לרה״ר הוה ס״ס שמא כשירים ושמא ארבעתן פסולים ובטילים וס״ס א״צ לברורי אף בקל להר״ב בי״ד סימן ק״י סעיף מ׳ יע״ש ואינו נכון ועמ״ש לקמן בזה והנה בקרא סוף פרשה אחיי ושמרתם את משמרתי לבלתי עשו״ת מתועבות משמע נמי שהורשו לעשות משמרת שלא לעבור בקום ועשה לא בשוא״ת ויש דמדומי ראייה ממה שעשו חז״ל הרחקה בחמץ באכילה ב״ש ובהשבתה לא עשו הרחקה שזה קום ועשה וזה שוא״ת. והבן: ועיין בר״מ ה׳ ציצית פ״ג ה״י הל הלובש טלית בלא ציצית ביטל מ״ע אין סותר למרדכי בסימן י״ג לקמן וגם לתוס׳ יבמות צ׳ ואי״ה שם יבואר ומפני שבס׳ חמד משה לא כתב כן הוצרכתי לזה: