פרי מגדים על אורח חיים, משבצות זהב ח:יא

דהליכה עט״ז. הב״י כתב דהרא״ש חולק אמהר״מ וסובר דהליכה חשיב הפסק ובהכי פירש דברי הטור דמש״ה בביה״כ צריך פ״ש לברך והקשה מתוס׳ סוכה ל״ט א׳ ד״ה כל יע״ש דהוכיחו דעכ״פ כ״ב אמה השהייה הוי הפסק בין נט״י להמוציא וכ״ה בקס״ו ס״א והיינו מדאמרינן זבחים ל״ג א׳ דסמיכת אשם מצורע לא היה תיכף לסמיכה שחיטה דמרחק צפון כ״ב אמה מפתח ומאי קושיא דהתם הליכה הוי הפסק אבל שהייה בלי הילוך מנלן דלא היה תיכף אלא ש״מ כל שאין שהייה הפסק הליכה נמי לא הפסק וע״כ שם מטעם שהייה כ״ב אמה לא הוה תכיפה ולפ״ז בציצית דאין שהייה הפסק וודאי הליכה נמי לא הוי הפסק (מ״ש דא\ל״כ הוי לחשיב גבי שלש תכיפות כל הברכות א״י דבר״ו ס״ב איתא דאסור להפסיק לכתחל״ה בשתיקה בין ברכה לעשי׳ יותר מכדי דיבור ועמ״א קס״ו אות ג׳ מ״ש בכדי אין להפסיק כלל ומיהו י״ל בין בגד לבגד לא איכפת לן בשהייה) והעלה דהרא״ה ומהר״מ אין חולקין כעי״ן מ״ש מהרא״י ז״ל: והנה מוכרח אני להאריך קצת בכאן. הנה המ״א בקס״ו אות ג׳ הקשה על תוס׳ סוטה וכוונתו נ״ל דממ״נ אם סוברים דביאה במקצת שמיה ביאה אין מוכח דכ״ב אמה הפסק דמרשות לרשות הפסק דהמקשה סבור כרבי דלא מרחק צפון כו׳ ואי סוברים דלא שמיה ביאה (פ״ג מה׳ ביאת מקדש הי״ח מחלוקת הר״מ והר״א ז״ל) וכרבי יוסי בר״י דמרחק צפון ומעייל ידיה לבהונות א״כ מוכח אפילו פחות מכ״ב אמה הפסק דיד המצורע יותר מאמה וחצי בערך זה קושייתו (ועא״ר כאן אות ט״ו פורתא לא דק ולא הונח להמ״א בזה דמוכח דבערך כ׳ אמה הפסק) וליישב זה אומר דהתוס׳ הוקשה להם מדאמר רב יוסף התם לדחויי סייעתא דעולא הא מני ר״י בר״י הוא ולא אמר דלמא כדרך דחוי ועוד דמה״ת לאוקמי ברייתא כר״י בר״י דלא כהלכתא דהלכה כרבי (עיין ר״מ פ״ד מחוסרי כפרה ה״ב ובכ״מ שם) ועוד דהלכתא כעולא וכר״א ז״ל בה׳ ביאת מקדש וכן סוברים התוס׳ אלא דהמקשה סבור דכרבי והשיב רב יוסף דבהכרח ברייתא כר״י בר״י דאי כרבי אמאי לא הוה תיכף דמחלל פת״ח ששם עומד עד תוך העזרה מיד הוה תיכף דלא כסברת המקשה ובהכרח ר״י בר״י והשתא אין סייעתא די״ל ל״ש ביאה וכ׳ אמה הפסק או שמיה ביאה וכ״ב אמה עכ״פ הפסק וסומך בחלל ומוליך הבהמה משם עד צפון כ״ב אמות שלימות ומתורץ קושיית המ״א בקס״ו ג׳ ולזה כתב הט״ז א״כ מוכח מהתם דכ״ב אמה והליכה מרשות לרשות מחלל הפתח עד צפון לא הוי הפסק רק השהייה הוי הפסק ואף דבקע״ח מבואר מפינה לפינה הפסק י״ל דהטלית עליו כמ״ש במ״א י״ז לדעת מהר״ם וכן מוכח זהו תורף דברי הט״ז. ואמנם יש לחלק בין רשות לרשות אחר הוי הפסק ומחלל הפת״ח לפנים בעזרה לא הוי רשות אחר דנהי דמאגף ולחוץ כלחוץ (עיין סי׳ נ״ה סי״ג) ומ״מ רשות אחר״ת ממ״ש לא הוי וע״כ דשהייה לא הוי תיכ״ף והוכיחו שפיר התוס׳ בסוטה מזה משא״כ מביתו לביהכ״נ לרשות אחרת הפס״ק נמי הוי ואי״ה במ״א יבואר עוד: