פרי מגדים על אורח חיים, משבצות זהב עו:א

שלא עט״ז בעששית ונוגע עששית בצואה מותר דמ״מ כיסוי הוא משא״כ סנדל נוגע בצואה דמלבוש שלו הוא והוי יודע דבעיא היא ברכות כ״ה ב׳ ולא איפשטא וכתב הרא׳ש ולחומרא ופירשו כמ״ש בש״ע והרר״י והר״א בפ״ג מק״ש הי״א פירשו בגומא ש״ד בנוגע ודוקא דרס ודבוקה ומ״מ לא הוי ס״ס דאין אחר הכרעת המחבר והר״ב כלום. והנה סנדל נ״ד ה״ה בגד אחר וכדומה דבכיסוי תליא קרא לא מהפסקת רשות (עמ״ש במ״א א׳) וא״י אם הבעיא מטעם איסור תורה או מ״ה שרי׳ כיון שאין נוגע בגופו הוי מכוסה רק דרבנן ולחומרא כי אין עושין ספק דרבנן לכתחלה כמ״ש הט״ז בע״א ג׳. גם אם נאמר דמ״ה מיבעיא ליה אכתי אם כשאמר ב׳ ברכות שלפני ק״ש והניח סנדלו ונגע היה פטור לברך שנית דספק ברכות דרבנן לקולא ועוד דהוי ס״ס שמא לקולא ושמא בברכות אין חוזר ומברך כמ״ש המחבר בקפ״ה וכיון שכן אע״ג דכשקר׳ אח״כ ק״ש הוי ספק תורה וחוזר וקורא ובסימן ס״ה מבואר כל שקורא קורא עם ברכותיה י״ל שאני כאן דכבר נפטר מברכות ואה״ג אם אחר שקרא נודע לו שצואה בגומא י״ל כן ובחידושינו הארכנו ועתה ראינו דבלא״ה למ״ש הפרישה בס״ז לחלק בין ספק אם מחויב ובין ספק אם עשה וכתבנו שיש חזקה יע״ש וכאן בשביל החזקה לא ישתנה הדין והעד בהחליד או שהה במיעוט סימנים דהוי ספק נבילה (עמ״ש בפריי לי״ד י״ח בש׳ך א׳ ושאר דוכתין) א״כ צדק הע״ת במ״ש דאין חוזר ומברך ועא״ר כאן אות ב׳ ולמ״ש א״ש ועא״ר ע״א ותקפ״ה עפר״ח כשחלץ סנדלו אפילו נוגע ודבוקה שרי ופשוט הוא כמו צואה בעששי׳ וכ״ש הוא ועיין לבוש משמע דמ״ה בנוגע אסור: