פרי מגדים על אורח חיים, משבצות זהב תרצו:א

בכל עט״ז שלא לעשות ובד״א חסר מלת של״א ט״ס ועמ״א א׳ ובד״מ א׳ בשם הכל בו דהאידנא קבלו שלא לעשות ולאסור של זה בזה י״ד לכרכין כו׳ אין מנהג אף עתה וער״ן ריש כ״ב דמגילה היה כותבה הדא אמרה פורים מותר בעשיית מלאכה היינו אי מדינא אסור אין לחלק בין מצוה או לאו אבל מנהגא לחוד י״ל צורך מצוה ופסקי הלכות ומגילה מותר לכתוב. ושם דחי דמיירי בכפרים יע״ש. ועסי׳ תס״ח בע״פ בלילה עד הנץ שרי אף נהגו שלא לעשות ויראה כ״ש פורים וה״ה אם יש הפסד בדבר דשרי דכל דבר שמחה מותר בפורים ועד״מ הביא דברי הר״ן במגילה היה כותבה ירושלמי הדא אמרת פורים מותר במלאכה בי״ד בכרכין ופירש הר״ן ז״ל דאל ט״ו בשבת וקורין בי״ד כו׳ וכ״ש כפרים המקדימין לכניסה שמותרין במלאכה ביום שקורין ובמ״א כתבנו מזה באות ב׳ מזה מסברא דנפשין. וסובר הירושלמי דאין לחלק בין כפרים לכרכין ועי״ל דסובר שלא בזמנה לכפרים צריך עשרה לעיכובא ואיך שייך יזמין יו״ד ולא יכוין משא״כ לכרכין בי״ד י״ל הוה זמנה ואין צורך לפרש כך:

ודע שמ״ש בהג״ה והאידנא נהגו שלא לעשות כל בו כ״כ הב״י בשם א״ח ובה״ב כתב כל בו והר״ב משמע שלא ראה בדק הבית של הב״י כמ״ש בכללי או״ה בי״ד. וסיים בב״י והעושה משמתין כיון שפשט איסורו בכל ישראל ובא״ר א׳ בשם שכ״ג דאין מנדין וצ״ע. ומשמע דאמנהגא אין מנדין כ״א פשט איסורו ברוב ישראל הא עיר אחת מנהגא לא ועיין פסחים נ״ב בר״מ ה׳ י״ט מנדין על י״ט אע״פ שהוא מנהג משמע זלזול י״ט הוא דמנדין הא לא״ה מנהגא שאין פשוט בכל ישראל לא ועפר״ח א״ח תצ״ו אות א׳ ד״ה ואי קשיא יע״ש ועי״ד רי״ד ס״א משמע מנהג הוי כנדר וצ״ע והדברים ארוכים: