פרי מגדים על אורח חיים, משבצות זהב תרפח:ד

כרך עט״ז הנה בש״ע לא ביאר הספק אם ספק דדינא כמו טברי׳ או ע״א אומר הוקף וע״א אומר לא הוקף כהוצל עב״י (בבאר הגולה ך׳ ציין חזקי׳ ושם הוי ספיקא דדינא היקף יש אבל הוצל כו׳ מגילה ה׳ ב׳) ומיהו הב״י צידד דכל עיר שיש לה חומה ראוי לספק אף בלא קבלה ומיהו סיים בשם ספר אשכנזי דיראה כל שאין ספק קבלה קורין בי״ד יע״ש ויראה כן לדינא ובפר״ח לא משסע כן. ומ״ש הט״ז דיוצאין בי״ד לא הבינותי כי בפר״ח בריש הסי׳ הביא ירושלמי בן עיר מהו שמוציא בן כרך יבא כהדא כל שאין מחויב אין מוציא (ולא יעבור) בן כרך מהו שמוציא בן עיר יבא כהדא כל שאין מחויב א״מ או יבא כהדא דאמר רבי חלבו אמר רבי חייא רבה הכל יוצאין בי״ד שהיא זמן קריאתה ולא אפשטא והנה יראה דעל ר׳ חייא רבה לית חולק דבן כרך יוציא בי״ד ואיבעיא הואיל לכתחלה לא היה מחויב א״ד הואיל ודיעבד מחויב מיקרי ולפ״ז נפשטא איבעיין לקולא ככל תיקו בדרבנן ומ״ש הפר״ח בש״ס דילן משמע דחולק על ר׳ חייא רבה דאמר זמנו של זה לא כזמנו של זה אימא לכתחלה קאמר ולאפושי מחלוקת א״כ טבריא והוצל לכתחלה קורץ בב׳ ימים וברוכי רק בי״ד לא בט״ו דיצא ממ״נ ואסור לברך בט״ו וא״צ לתירוץ הט״ז גם א״צ לטעמא הואיל וזמן קריאה לרוב העולם וכדאמרן. ולפ״ז יצא לנו הדין בן כרך שקרא בי״ד אסור לברך בט״ו וקורא בלא ברכה כקורא בתורה ואם קרא לבן עיר יצא בן עיר דתיקו בדרבנן לקולא גם הרבה פוסקים ומכללן רש״י ז״ל דלכפרים היו קורין בני עיירות אלמא מחויב בדבר מיקרי הואיל ומחויב במקרא מגילה ומ״ש הט״ז להקשות על רש״ל מ״ש י״ט מפורים יש לומר ברכה דקידוש עם קדושת היום חדא הוי מה שאין כן ברכה דמגילה עם משלוח מנות אין עניינם זה לזה ועפר״ח תירוץ לזה והוא תירוץ הר״ן ואי״ה במ״א אות ד׳ יבואר (דקי״ל ספק לחומרא):

אמר הכותב יש לי בכאן הרהורי דברים ולאיש ההמוני כמוני אשר דרכי החכמה נעלמו ממני נסבכתי בעיון זה אמרתי אשיחה וירווח לי. וקודם אמרתי אשאל שאלה אחת קטנה וזו תוארה:

שאלה ע״א אומר שומן הגיד וכיוצא בו וע״א אומר שומן היתר הוא מהו לאכילה ומה שהביאנו לזה הוא ממ״ש בס׳ ש״ה כלל י״א מתוס׳ כתובות כ״ז ומתשובת הר״י בן הרא״ש ז״ל הביא הב״י בי״ד סימן ט״ל בב׳ עדים בועא בשיפולי דחומרת הגאונים ומדרבנן אוקמיה אחזקה משמע היכא דליכא חזקה לא אמרינן ספק דרבנן לקולא (ספק מחיים י״ל) ולכאורה הטעם דמיקרי איתחזק איסורא כה״ג עש״ך י״ד ק״י בקונטרס הספיקות דין כ״א ומ״ש בפריי שם ובאמת בר״מ ז״ל פ״ח משגגות ה״ג עד אחד אומר חלב ואחד אומר שומן מיקרי איקבע איסורא יע״ש ואלו מדברי הר״ן ז״ל בעיירות המסופקין כתב דהולכין בתר רובא ולא ספק השקול בדרבנן לקולא וקורין בי״ד יע״ש וסברא והוצל מדת חסידות טבריא שמא מיגנו והוצל מחולקין בקבלה ואפילו הכי רק מדת חסידות לא מדינא ותיקו בדרבנן לקולא והכחשת עדים נמי לקולא אף בלא רובא וחזקה ואפשר מ״ש מדת חסידות הוא לטעם אחד דהולכין בתר רובא יע״ש:

והנה הב״י בי״ד ושם הביא דברי הר״ר יוסף באורך וצ״ע בדבריו. הביא שם ראיה מאשם תלוי דבעינן איקבע איסורא הא לאו הככי לא דספק תורה לחומרא רק מדרבנן משום הכי בדרבנן לקולא משא״כ באיתחזק הוי מן התורה לחומרא ומשום הכי אף בדרבנן לחומרא ועי״ד ק״י בט״ז וש״ך שם וא״כ כשמחולקין בקבלה מיקרי איתחזק כמ״ש הר״א ז״ל פ״א ה״ג משגגות עד אחד אומר חלב וע״א שומן ומ״ש הב״י דא״כ אפי׳ כה״ג אין מביא אשם תלוי צ״ע. הן אמת ששם כתב אפשר שכונת רבינו בהשגות דע״א אומר בב׳ חתיכות מיירי ומ״מ לא החליט שם יע״ש גם מ״ש דשם קרא מצות לפי מ״ש מהרי״ט ופר״ח בי״ד ק״י ילפינן משם מדגלי קרא באשם תלוי דוקא איקבע איסורא אסור מ״ה הא לא איקבע רק מדרבנן ומינה בדרבנן באיקבע מחמירין ובלא איקבע מותר ועיין לח״מ שם יש ליישב: