פרי מגדים על אורח חיים, משבצות זהב סג:א

מאחר עט״ז הקשה על מה שלא כתב הר״ב וי״א ב׳ הם דיעות חלוקות לר״מ ורש״י וטור על צידו ממש שרי בלבוש ובלא טירחא ומעט אסור משום פרקדן אם לא חולה וב״ב וההיא דשנים ישינים זה מחזיר פניו (ברכות כ״ד א׳) בצידו ממש אבל רבינו יונה לא מחלק בין מעט או צידו ממש רק היכא שאין לבוש וטורח ללבוש קורא שוכב משא״כ כשהוא לבוש צריך לעמוד ועמ״א א׳. והנה ממ״ש לכתחלה אין מוכרח די״ל כשכבר שכב קורא על צידו ממש הא לשכב לכתחלה לא ומלשון המחבר הזכיר חמשה דרכים יושב ורש״י הזכיר יושב לא רוכב ור״מ פ״ב מק״ש ח״ב הזכיר רוכב לא יושב והמחבר נקיט זה לומר כמו יושב לכתחלה ג״כ עב״י ולד״מ מצוה טפי בישיבה (וכ״כ הפר״ח עמ״ש בס״ב) ה״ה שוכב נמי כן רשאי לכתחלה. גם כפל הלשון אבל קורא כששוכב ע״צ כבר כתב שוכב אלא לומר אף לכתחלה והנה פרקדן ב׳ פירושים או פ״ר קד״ן פוריא קדקוד וזה יוצדק לפי׳ הר״מ ז״ל כי קדקוד אפשר יקרא בין פניו למעלה או למטה אבל לפי׳ פ״ר קד״ן קד״ל כי למ״ד ונו״ן מתחלפים ותרגום קשה עורף קשי דל עיין פרישה ורבינו יונה ותוס׳ ערבי פסחים והנה ר״מ ורבינו יונה לכאורה בתרתי פליגי לר״מ ע״צ ממש שרי וב״ב מוטה מעט שרי והיינו אצלויי ולר״י ע״צ ממש אסור ולחולה ולב״ב אפשר דוקא ע״צ ממש הא לא״ה כל ששוכב אפרקדן אף חולה וב״ב אסור ועיין נ״ץ וא״כ קשה ביותר על הר״ב שהסכים להמחבר ב״ב מעט שרי וכר״י ולכאורה זיכה שטרא לבי תרי. ואם נאמר דעת הר״ב הוא שיטה ג׳ וטעמא יהיב למילתיה של המחבר דע״צ ממש שרי כשכבר שוכב ואיכא טורח הא לשכב לכתחלה לא ואצלויי היינו מעט (והמרשים ר״י אינו) וכפי הבנת הלבוש ז״ל וכדבעינן למימר אי״ה במ״א הוי א״ש. אבל לר״י ודאי לא דייק אצלויי דאל״כ לא הוי מקשה משנים ישינים ולמה לא מחלק בין ע״צ ממש קשה. ובחידושינו הקשינו לר״י מלת פרקדן כששוכב ממש ע״צ למה יקרא פרקדן יע״ש:

ומה שיש מהספק הוא באם עבר וקרא פרקדן אם יצא ידי ק״ש או לאו כי בתוס׳ סוכה ג׳ וברכות י״א ד״ה תני רב יחזקאל דכל שהחמירו חז״ל ועבר הסייג לא יצא י״ח אלא מדפריך מגני נמי אסור דלמא עשו סייג אפילו דיעבד לא יצא ש״מ דיעבד יצא עמ״ש בסעיף ב׳ לענין ישב ועמד. וע׳ בכ״מ פ״ב מק״ש ה״ב משמע דחזר ממ״ש בב״י וסובר דר״מ נמי מיירי בא״א לעמוד קורא שוכב כר״י ועיין לח״מ פי׳ השגות הר״א שסובר כר״י ור״מ כרש״י (עמ״ש בפריי לי״ד בהנהגות או״ה שיש ספק איזה חיבר באחרונה הב״י או הכ״מ) וא״כ צדק הר״ב ז״ל במ״ש כן ואין להאריך: