פרי מגדים על אורח חיים, משבצות זהב תסז:א

הקדמה לסימן תס״ז

ראשונה צריך לחקור סי׳ החימוץ בעיסה אימתי חמץ גמור ואימתי נוקשה. וסימן החימוץ בחטים וה׳ מיני דגן מה הם ואם חטים שלימות הוי חמץ גמור כל שיש בהם סימן חימוץ או נוקשה הוי. והנה בעיסה נתנו חז״ל שיעור כקרני חגבים חמץ גמור וחייב כרת הכסיפו פניו נוקשה הוי כבסי׳ תנ״ט בטור וש״ע ס״ב ופסחים מ״ו א׳ ומ״ח ב׳. ויש עוד נוקשה מי פירות עם מים כבסי׳ תס״ב ושם פירשנו דנוקשה הכסיפו פניו לדידן דרבנן אבל נוקשה מי פירות עם מים וניכר בהם חימוץ י״ל דאף למ״ד נוקשה הוי מ״ה הוי יע״ש ומ״מ אפשר ב״י ליכא ביה ונ״מ בעבר הפסח עליו עס״ס תמ״ז. ויראה דוקא רוב מי פירות עם מעט מים הא רוב מים משהו יותר ממחצה ומעט מי פירות בתר רוב אזלינן ויש בו כח לחמץ ואם ניכר כקרני חגבים חייב כרת אבל מי פירות לבד בלי מים אפי׳ שהה כל היום ונתערבו סדקיו זה בזה אין זה חימוץ בהם. ופסחים ל״ח ב׳ מבשל מחמע ליה כו׳ והיינו אפי׳ תוך שיעור מיל בפושרין עפ״י שם. וקשה לימא מבושל במי פירות לבד בלי מים אף עירב אח״כ מים עמו תו אין מחמע דכבר מבושל הוא והדין הוא דין אמת אף לדידן בתס״ב דשעת הדחק שרי במי פירות לבשל אם אח״כ עירב מים אין בא לידי חימוץ ובחטה שלימה כה״ג י״ל נמי בה״מ שאין חוששין שמא לא נתבשל יפה ועמ״א תס״ג ד׳ ואי״ה בפנים יבואר מזה. ולרש״י שפירש מי פירות לבד נוקשה הוי א״ש. ומיהו נתבשל במי פירות כמאב״ד ועירב אח״כ מים יראה דהוי חמץ גמור וראיה מתס״ג שם שמא לא נתבשל יפה:

ואם שהה עיסה שיעור מיל אף שאין סי׳ חימוץ כלל הוי חמץ גמור וחייב כרת ואף שלא נמצא כן בפי׳ מ״מ הכין הוא וער״מ פ״ה הי״ג מחו״מ שיעור מיל הוי חמץ וכ״ן הכסיפו פניו אסור משמע לכאורה שיעור מיל והכסיפו פניו חדא הוא אדרבה דוק מרישא איפכא בצק החרש וכייל עמו שיעור מיל וכמ״ש המ״מ דקרני חגבים עם משמיע קול חדא הוא ומיניה ה״ה שיעור מיל. והיינו הניחו בלי עסק הא עוסק כל היום אפי׳ עסק כל דהו אין מחמץ וכההיא דטיף טיף שם ל״ט ב׳ וא״ח תנ״ט. וזה כל שלא נולדו סימני חימוץ הא נולדו סימני חימוץ אפילו הכסיפו פניו לא מהני עסק בבצק וקרני חגבים חייב כרת ומן הסתם אמרו ע״פ הרוב כל שעוסק אין בא לידי חימוץ. גם הטלת צונן מהני לעיסה כבסי׳ תנ״ז ס״ב ועמ״א שם ו׳ הניח בצ״ע ועח״י שם אות י״א ומ״מ ודאי פושרין כחמימות הרוק אין מבטל החימוץ. והנה הטלת צונן מהני אף כל היום ואף מעל״ע שהרי אם קרא שם בי״ט א׳ דפסח מהני הטלת צונן עד סוף יום ב׳ ואף דכבוש כמבושל ומבושל מחמע זה טעות דלהפליט ולהבליע הוי כמבושל לא לענין חימוץ וה״נ אם רואה סימן חימוץ לא מבטל ליה הטלת צונן כאמור:

ואמנם כל זה בעיסה אבל חטים וה׳ מיני דגן שלימים שבא עליהם מים לא נתבאר מפורש מה הוא הסי׳ המובהק שלהם דליהוי חמץ גמור ולחייב כרת עליהם רק זה לבד מצאנו בדברי חז״ל פסחים מ״ם א׳ לתת חטים נתבקעו אסורים לא נתבקעו מותרים יע״ש פלוגתא דשמואל ומר עוקבא. ואמנם אם לא נולד סי׳ ביקוע ונפלו חטים למים ולא שהו שיעור מיל פשיטא דלא גרע חטה שלימה מעיסה כה״ג דאין חימוץ וכ״מ ברא״ש פכ״ש מ״ם א׳ בנמצא חטה בקועה בעיסה כיון דעיסה לא נתחמצה קודם מיל כ״ש החטה ועסי״א ועמ״א אות ד׳ הביא ראיה ע״ז ויבואר בפנים אי״ה וע׳ מ״ש לקמן אי״ה דהטלת צונן בחטה י״ל דלא מהני ובעיסה מהני דנכנס בכל חלקי העיסה משא״כ בחטה אבל שיעור מיל פשיטא דלא גרע חטה מעיסה. ואמנם אם נולד סי׳ חימוץ בחטים שלימות שהוא הביקוע צריך לידון הן שהה שיעור מיל מעת שבא למים הן לא שהה שיעור מיל אם הוי חמץ בבירור וחייב כרת או נוקשה הוי. ולדידן נוקשה דרבנן. ומיהו בלא נולד שום ביקוע ושהה החטים שיעור מיל מעת שבאו המים עליהם משמע דפשיטא דלא הוי חמץ כלל וראיה ממה שהקשה רבינו אפרים מארבא דטבעה בחישתא שלא שאל רבא אם נתבקעו והוצרך לחלק בין מינח נייחי ללתיתה ע׳ ברא״ש פכ״ש מ״ם א׳ והתם שהו החטים יותר ממיל ש״מ כל שלא נתבקעו שרי אף שהו שיעור מיל ולקמן אבאר עוד. ואמנם הלבוש בסעיף ט׳ כתב תבשיל שנמצא חיטים ושעורים אפי׳ נתבקעו ממש לא הוי חמץ גמור מן התורה כ״א חמץ גמור מדרבנן לא נתבקעו אין חמץ גמור מדרבנן ואפ״ה נוהגין לאסור התבשיל יע״ש משמע אפי׳ נתבקעו בבישול ונתבקעה ממש אפ״ה הוי רק חמץ דרבנן ובבישול ל״ש מיל או פחות ע׳ פני יהושע פסחים ל״ט ב׳ והנה צ״ע ומכל הפוסקים משמע הביקוע חמץ גמור והרי״ף ז״ל למיכל חטים בעינייהו הוי ספק תורה הן דמר עוקבא או לשמואל ועכ״פ נתבקעו ממש הוי חמץ גמור וחייב כרת מ״ה אף תוך שיעור מיל משמע וכ״כ הרא״ם הביאו המרדכי פכ״ש והב״ח בס״ב חטים שנתבקעו הוי חמץ גמור וחייב כרת יע״ש. ומיהו מהר״מ ז״ל פ״ה מחו״מ ה״ג וה״ח שכתב חטים שלא נתבקעו אין חמץ גמור מ״ה אין ראיה לומר הא נתבקעו הוי מ״ה דאיהו סובר נוקשה מ״ה אסור ונוקשה הוי כמו שיראה הרואה שם בפ״ד. הי״א והי״ב ועמ״מ שם ה״ה דמשוה דעת הר״מ ז״ל עם הרי״ף רבו ז״ל. ועמ״א תמ״ז ה׳ נוקשה בטל בששים וע״כ חטה בקועה ממש מ״ה הוי ואוסר במשהו ולדידן שא״א בקיאין נתרככה אסור:

באופן דלמידין מכאן חטים שלימות שבאו עליהם מים ונתבקעו ושהה שיעור מיל עכ״פ הוי חמץ מ״ה וחייב כרת ומ״ש הרא״ש ז״ל פסחים מ״ם ב׳ חטה בקועה בעיסה הוי ספק חמץ קודם שיעור מיל או כ״ז שעוסק בה ממילא כיון דעיסה לא נתחמצה אגלי מילתא גם החטה משא״כ לאחר שיעור מיל נתבקע ממש חמץ מ״ה ובתבשיל ל״ש שיעור מיל ונתבקע ממש הוי מ״ה וחייב כרת ואם שהו שיעור מיל ולא נתבקעו בזה סובר רבינו אפרים לחלק בין לתיתה ובין מינח נייחי עמ״א ג׳ ד׳ וט״ז ג׳ דאסור ועדיין ספק אי מ״ה אסור בשיעור מיל ואין ביקוע או מדרבנן ואם הטלת צונן מהני או לאו. עמ״א אות י״ב כתב לרבינו אפרים אין ודאי חמץ אלא ספק חמץ יע״ש ואי״ה בפנים יבואר זה והטלת צונן ע׳ בטור בשם אב״י העזרי ובב״י שם דארבא דטבע בחישתא י״ל שהועלה ממים והפר״ח הסכים כל שמונחים במים אף כמה מעת לעת אין מחמיצין (והיינו בלא נתבקע) ולפ״ז בה״מ כ״ז שמונחים במים ולא נתבקע אף יותר ממיל י״ל למכור לעכו״ם בפסח קודם שהועלה ממים. ואי״ה בסי״ב יבואר לדינא בנמצא חטה שלימה במים צוננים שהה הרבה בלא מלח וציר ונמצא שם בשר די״ל להתיר כה״ג בה״מ. ועסי׳ תנ״ג במ״א ב׳ במיני הריפות יע״ש:

ויש להקשות עדיין מנא הא מילתא דאמרי רבנן (הרי״ף ז״ל פכ״ש ל״ט והר״מ ז״ל פ״ה מחו״מ ה״ג) תבשיל שיש בו חטה שלא נתבקע מותר הביאו הט״ז בס״ט והא מפסחים מ״ם א׳ בלתיתה או אף בשהה דלא כרבינו אפרים או כמ״ש המ״א אות י״ב דספק הוי זהו במים הא בבישול אין לדמות למים צוננים ובפסחים ל״ט ב׳ מבושל מחמע ולא משני בחטים שלימות ולא נתבקע ואף שי״ל זה עדיין צ״ע בזה ואי״ה במ״א י״ב אבאר עוד:

דדע דאפוי שאין בא לידי בישול הא פת חמץ אפוי ונתן אח״כ לקמח עם מי פירות אפשר דמחמץ וברייתא דפת שעיפשה ונפסל מכלב שראוי לחמע עיסות אין ראיה דהתם עם מים קאמר וע״י החמץ מתחמץ במהרה ועמ״א אות ט״ו בשם תשובת הרשב״א במ״ש ואפשר ואי״ה שם יבואר:

ודע עוד דראוי לבאר ענין רוטב שמוליך ומפליט מכולו ובכולו הוא כל דבר הצלול מים ומי פירות ושמן ושומן צלול כל המתבשל בתוכו מפליט ומבליע בכולו. מנא אמינא לה מהא אמינא לה מי״ד ק״ד ס״ב עכבר בשומן רך שמתנועע הוי כבוש אלמא דשומן נמי כבוש מיקרי ה״ה וכ״ש מבושל כה״ג ואף שומן פעפוע יש לו חדא די״א שאין היתר מפטם לאיסור ועוד מ״מ למידין כל דהוי כבוש כה״ג ה״ה מבושל כה״ג ומן התורה אוסר עד ששים בא״מ. ועשו״ת בית יעקב סי׳ צ״ט משמע מדבריו כשיש טופח ע״מ להטפיח ומונח חטה עליו הוי כבוש וצ״ע חדא בי״ד ק״ה ס״א בש״ך א׳ מה שחוץ לכבישה שרי ובצ״ב ס״ד ברוטב גופא יש מחלוקת אי מוליך מה שחוץ לרוטב ופסחים ע״ה ב׳ סיכה משהו די בקליפה ובי״ד ק״ה ס״ח אצל האש כ״נ ועמ״א ט״ו בשם תשובת הרשב״א קע״ו לחות רב כמוהל במליחה ג״כ כ״ק ואי״ה שם יבואר:

עוד רגע אדבר בענין חטה שלימה שסימן הביקוע הוא חימוץ כמש״ל אם נמצא במי פירות אף בביקוע אין אומרים מסתמא החמיצה מקודם כי מימי פירות אין דרכן להתבקע וא׳ מאלף שמתבקע ממי פירות (ואם מתבקע ממי פירות אין ביקוע וכקרני חגבים בעיסה סימן חימוץ בהם כי קי״ל מי פירות אין מחמיצין) ולכאורה ממ״ש הר״ן ז״ל בתשובה סי׳ נ״ט בחטים שנמצאו מבוקעות שיש ספק מחמת לחות הגדיש נתבקע או ממי גשמים שירדו עליהם בקציר והשיב רחוק הוא לתלות הביקוע במי פירות יע״ש וא״כ אף אם נאמר דיארע לפעמים כן מ״מ תולין במצוי אלא דבסי׳ תס״ב ס״ו חטה בדבש מותר וסתם משמע אף בנתבקע ומיהו י״ל בלא נתבקע ושהה הרבה בתוכו וכרבינו אפרים במינח נייחי חדא לא הוי לי׳ לסתום ועוד בתבשיל מתירין במשהו להמחבר ה״ה זה וממ״ש הר״ן ז״ל שם דלא מסתבר לתלות מחמת לחות הגדיש היינו מהמת לחות הגדיש לא שכיח הא במי פירות כה״ג שכיח ששרוי בתוכן ומתבקע. ועשו״ת צ״צ קכ״ג ואי״ה בפנים בט״ז יו״ד אבאר עוד במעשה א׳ מזה וראיה ממ״ש הרא״ש ז״ל בחטה בקוע בעיסה וכאן אין להאריך:

והך חטה בדבש אפי׳ אין ששים דיעבד מי פירות אין מחמיצין ע׳ לבוש שם ועולה שבת. ומה שראוי לדבר עוד והוא זה דחמץ י״א דהוי דשיל״מ וי״א דלא הוי דשיל״מ עסי׳ תמ״ז וכאן ובלבוש ובי״ד ק״ב בש״ך י״ד וט״ז י״ג והנה י״ל לקולא מאחר דלדידן צריך הכל שריפה לא הוי דשיל״מ ולפ״ז בי״ט אחרון בח׳ ש״פ דנוהגין להקל וכן בשאר דברים שמותר לשהותן י״ל דהוי דשיל״מ ולפ״ז בתס״ז בט״ז ד׳ בס״ס לשהותו שרי ולאכול אסור דהוי ס״ס בדשיל״מ עי״ד ק״י בש״ך נ״ז מזה וכאן בסי״ב די״א להתיר בס״ס לאכול לעת הצורך וא״א להמתין בתרנגולת אז ס״ס חשוב הוא. ודע ס״ס בדשיל״מ בא״מ יש לעיין ביה ובש״ך שם אות נ״ז משמע קצת הטעם דכל באלף לא בטיל ה״ה בס״ס וי״ל יע״ש באות נ״ו. ומיהו כל שאנו מחמירין מחמת מנהג אם יש עוד ספק י״ל להתיר כמו ספק מוכן בי״ט שני ואי״ה בפנים יבואר. עוד י״ל תערובות קודם הפסח בתס״ז ס״ב מותר לשהותו מס״ס ואסור לאכול משא״כ בנעשה תוך פסח כיון דנוהגין לשרוף הכל ואסור לשהות אין מחלקין להתיר בס״ס השהייה ולאסור האכילה כההיא דסי״ב במליגת התרנגולים והבן זה:

קיי״ל בי״ד דבר הנאסר במשהו לא אמרינן ביה חנ״נ דל״ש לתא דבב״ח דבעינן טעם גמור ונ״מ לדידן קדירה שיש בה תבשיל ונמצא חטה בקועה דהכל אסור ואח״כ אב״י העמידו בתנור קדירה זו אב״י עם תבשיל וקדירות אחרות י״ל דהוי ריח משהו ונט״ל דשרי עמ״א תמ״ז אות מ״א ואי״ה בט״ז אות י״ז בתרי משהו אבאר זה:

במליחה ע׳ סעיף י״ד ושם יבואר אי״ה לחלק בין נאכל מחמת מלחו או לאו וציר מבשר מלוח אף נאכל מחמת מלחו מחשב רותח כבסי׳ צ״א ס״ה בי״ד. ואם נפל על כלי יבואר שם בעזה״י. ואם הניחו בשר בכלי שהיה בו חטה בציר או הניחו בשר שם ועירה עליהם רותחין עי״ד צ״ה בש״ך אות ך׳ ויבואר לקמן אי״ה בסעיף י״ד מזה וכאן אין להאריך:

או עט״ז ועמ״א דלא כעולת שבת דחייש שמא יטחון העכו״ם וימכור לישראל כ״כ הר״ן לשיטתית דאין ביקוע שרי בחטים כלתיתה ומוקי במבוקעים משא״כ לדידן כרבינו אפרים בס״ב דמינח נייחי וכ״ה ברש״י פסחים מ״ם והני חטי דלא מינכר כו׳ דאי מינכר לא הוי מקשה בפשיטות מכלאים לשמא יטחון. והנה הטור כפל דבריו ויש חשש חימוץ ואינו ניכר אין מוכר לעכו״ם שימכרם לישראל כיון שאין ניכר החמץ וכ״ה בלבוש והיל״ל חטים שטבעו אין מוכרין לעכו״ם אם אין החימוץ ניכר אלא ברישא רבותא לישראל שרי בלא הודעה אע״פ שאין ניכר ולעכו״ם אסור באין ניכר הא ניכר שרי לעכו״ם ג״כ וי״ל ה״פ כיון שאין ניכר יש חשש שימכור כך אבל לחוש שיטחון וימכור כולי האי ל״ג בחשש חימוץ גם לרבינו אפרים אין ודאי חמץ רק ספק ואפשר רק נוקשה עמ״א י״ב ואות ד׳ אלא דחששא שימכור כך כיון שאין ניכר ואם נתבקעו פשיטא אסור דהוי ד״ת וחיישינן שיטחון ורבותא ברישא וסיפא ועח״י א׳ וא״ר א׳ ולמ״ש א״ש דברי הח״י. ומ״ש הח״י דעובר ישראל בב״י עא״ר שם דמבטל דלא חזיתא יע״ש. ועח״י ב׳ אם עבר וקיימן וזרע לאחר פסח גדוליו מותרין תמ״ג אות ט׳ וצ״ע בלא נתבקעו דהוי רק חשש חימוץ וספק בשהה שיעור מיל עמ״א ד׳ ואפשר נוקשה הוי כל שלא נתבקעו כלל עמ״א י״ב א״כ ספק חמץ שעבר הפסח דרבנן עסי׳ תמ״ח ותמ״ט ושם כתבנו מזה. ואל תטעה לפרש חש״ש חימוץ כלומר חששא שימכור לישראל דוחק זה לא ניתן להאמר רק חש״ש חימוץ לא חמץ גמור כאמור. והמחבר שהשמיט שאין ניכר משמע לכאורה לעכו״ם בכ״ע אסור שיטחון קמח ולישראל מעט פשיטא דבניכר א״צ להודיעו ותמ״ח הט״ז והמ״א הסכימו להתיר בניכר הביקוע אף לעכו״ם הרבה. ועמ״א א׳ וב׳ ואי״ה שם יבואר עוד: