פרי מגדים על אורח חיים, משבצות זהב תנא:יח

דכבולעו עט״ז הנה בטלאי יש ד׳ חששות. א׳ אף בנעשה מחדש דרך להתרפה מעט מעט ונכנס בעין תחתיו וא״א לנקות והגעלה אין מועיל לבעין. הב׳ שמא קודם הנחת הטלאי היה שם חמץ בעין ולפ״ז כשניקה שם וכ״ש מחדש אין חשש. השלישי דלא אמרי׳ כה״ג ככ״פ דכי אישתמש לאו בהכי אישתמש ועתה מפסיק הטלאי כשנעשה בישן. ובכ״ג ובפר״ח הקשו על זה די״ל דדומה לכלי ששימש ע״י אור והגעיל ושימש ברותחין לא אמרינן ממ״נ דפולט מעט מעט ה״ה זה ואם י״ל ביניהם דהגעלה מפלטת אפי׳ עב כמה וכנראה מתשובת הרשב״א ז״ל הרי בוכיא היסקו בחוץ ולא מהני כו׳ וכלי שתחב ליורה עד שפתו ולא נכנסו המיס בפנים פשיטא דאסור ה״ה י״ל זה. וע׳ ברא״ש פסחים ל׳ ב׳ ובתשובה כלל י״ד משמע כן דפולט מעט מעט וכ״ח דלא מהני הגעלה (ע״ש דשומן במים חמים נ״ט לשבח וראיה מכוספן של עכו״ם ועש״ך י״ד קי״ד אות י״א ושם כתבנו מזה בכת״י) וכ״מ בטור דחשש לבלוע לא לבעין ומ״ש שהיה מצוה ללבן הטלאי היינו טלאי ישן הבלוע מחמץ מלבן או מגעיל כתשמישו הכשירו ולא די שיגעיל הטלאי אח״כ עם הכלי בע״ש מחשש זה והבן והב״י הביא דברי הרשב״א ז״ל בתשובה בסי׳ שע״א ויש לפרש שם טלאי מחדש וכ״נ מדברי השואל שם שמקום הספק דמקום דחוק הוא וכן משוה לה דין סדקים יע״ש היטב וע״ז שפיר השיב הרשב״א ז״ל דודאי הגעלה פולטת אף הכלי עב ביותר כל שנעשה מחדש רק החשש שמא יש בעין שנכנס אח״כ שנתרפה הטלאי ומש״ה אף בחדש צריך גומרתא ודי בכף לשרוף הבעין בשיעור שתחת הטלאי (משא״כ בישן צריך ליבון גוף הכלי ביותר במקום הטלאי והבן) ועד״מ אות ה׳ יראה דמפרש בקדם בליעת איסור לטלאי וצ״ע וי״ל דחשש משום בעין הוא ואה״נ בנקיון סגי:

אבל המרדכי פכ״ש סי׳ תקע״ח משמע דסובר דככ״פ ודאי אמרינן אף קדם בליעת איסור לטלאי ממ״נ ואם ניקה בעין שפיר דמי והיינו כשהוא בחוזק כמסמר וכדומה אלא כאן בטלאי דרך להתרפה צריך הגעלה קודם תיקון הטלאי דאל״ה שמא בשעת הגעלה היה דבוק ולא נכנסו מי הגעלה תחת הטלאי ובפסח נתרפה ומוציא מהבלוע שבדופן נגד הטלאי דל״ש השתא ממ״נ וככ״פ. ומ״ש המרדכי זה דיש להתיר מטעם זה הוא ל״ד אלא כמ״ש. ועל כן הקשה הט״ז דא״כ בטלאי מחדש יש לחוש שמא נתרפה ונכנס בעין וא״א בהגעלה לבעי״ן ויש חסרון תיבת אלא וכצ״ל דזה לא מיירי אלא כשדבוק מאוד ומפרש דברי הרשב״א אף בנעשה מחדש. ועל הטור הקשה דלמה מהני דילמא נתרפה והוי כסדק שיש לחוש לבעין וי״ל דמיירי בדבוק בחוזק ועח״י.

הטעם הד׳ בטלאי הביא בכ״נ ושכ״ג אף שנאמר ממ״נ ככ״פ יש לחוש שמא יתפשט אח״כ חוץ לטלאי. ולדינא כל מחדש לכתחלה יש ללבן מקום הטלאי מטעם הט״ז ודיעבד יש להקל. ובהקדם הבליעה אף ניקה הבעין יש לאסור דיעבד דל״ש ככ״פ וממ״נ כמ״ש בטעם השלישי ועי״ד קכ״א בט״ז ה׳. ובע״פ עד הלילה בטלאי בישן אם יש ס׳ נגד מקום הטלאי שרי דלא נ״נ הבלוע בדופן עמ״ש בי״ד צ״ד. ולמעלה במקום שאין רוטב צריך ס׳ פעמים ס״א פחות מעט נגד מקום הטלאי עש״ך י״ד כ״כ אות ך׳ וכ״ז. וכל זה שהטלאי בפנים משא״כ בחוץ ואין שואבין בו מיורה וכדומה אז די בהכשר הטלאי לחוד מקודם ולא הכלי וככ״פ וכאמור. ואי״ה במ״א כ״ז יבואר עוד: