פרי מגדים על אורח חיים, משבצות זהב תמט:א

כך עט״ז פסחים ל״א ב׳ והב״י מפרש דר״ח דגריס בהיפך ואזלינן בתר פועלים ודיינינן כודאי. ופועלים ישראלים לאסור בהנאה ופועלים עכו״ם למישרי באכילה מיירי נמי שהמלאי פת ויין ואפ״ה אזלינן בתר פועלים לגמרי ולרש״י בתר המלאי של מי הוא לגמרי יע״ש והט״ז הוקשה לו להר״ח נהי בפועלים עכו״ם שרי באכילה מספק ולא הוי חנות קבוע לענין זה אכתי מלאי עכו״ם ופועלים ישראל אמאי אסור ולא הוי ספיקא ולישרי וז״ש הט״ז למה תלינן טפי בפועלים מבחנו״ת וליהוי ספיקא ולישרי באכילה כפי הנראה מריש דבריו דניחא לרש״י במלאי עכו״ם דספיקא הוי ואפי״ה שרי באכילה דלא כמ״א אות ב׳ ואי״ה שם יבואר וע״ז כ׳ דא״ת דר״ח מודה לרש״י במלאי פת תולין בשל מי המלאי ור״ח מיירי במלאי שאר סחורה א״כ ל״פ רש״י ור״ח ומטור והמחבר משמע דפליגי ומסיק דפליגי במלאי פת לר״ח ספיקא הוי ושרי באכיל״ה דספק חמץ שעבר הפסח דרבנן (למקום שאוכלין פש״ג) ולרש״י המלאי עיקר ומלאי ישראל אסור כודאי. נמצא לפ״ז במלאי שאר סחורה כ״ע בתר פועלים אזלינן דרובא הוי לא בתר בעל החנות אף שאוכל שם לפעמים. ומלאי פת לרש״י בתר מלאי אזלינן ואם של ישראל אסור כודאי ולר״ח ספק הוי ושרי ולפ״ז לכאורה לדינא בכ״ע שרי דהוי ספיקא דדינא אלא דהוי כעין ס״ס שמא הלכה כרש״י והוי ודאי ואת״ל כר״ח דספק הוא עדיין שמא של ישראל הוא ובי״ד ק״י כתבנו בס״ס לחומרא בדרבנן (ועשכ״ג בא״ח בכללים ס״ס בחד ענינא מצטרפין הא חומרות חלוקות עד״מ ב׳ פלוגתא דרבוותא אפשר לא יע״ש) והלבוש פי׳ כב״י וב״ח ועיין א״ז. והבאר היטב אות ב׳ כתב והט״ז כתב דבכל גווני לקולא יע״ש וזה לר״ח אבל לדינא י״ל דהוי כעין ס״ס וכמ״ש ועפר״ח כתב טעם הר״ח במלאי פת דתלינן בפועלים דרובא נינהו כמעות לפני סוחרי בהמה יע״ש וי״ל התם אזלינן בתר רוב ב״א הלוקחים לא המוכרים משא״כ כאן רוב החמץ הוא המלאי. ועיין בתמים דעים סי׳ רמ״ה דף ע״ד ע״ב כתב דמש״ה השמיט הרי״ף ברייתא דחנות דיש גירסאות מחולפות ובכולהו לאיסורא ומשמע התם אף בהנאה ועוד דאל״כ אכתי היה להביא בהנאה וקשה דא״ת ספק אסור באכילה כמה שכתב המ״א בהנאה אמאי יהא אסור דהלכה כרבי שמעון וספק דרבנן לקולא:

אם נותן בהמתו לאחר הפסח למומר שיודע ודאי שיאכילנה חמץ שעבר פסח אסור ובספק תוך הפסח נמי שרי כבסי׳ תמ״ח במ״א יו״ד ועח״י שם דמשליך דמי הנאה ליה״מ ובי״ד ס׳ לא משמע כן וע״ש כתב דיעבד שרי:

עיין פ״מ סי׳ יו״ד בנותן פרתו לעכו״ם והעכו״ם קיבל אחריות אסור דמ״מ ברשות ישראל קאי דלא כהמחבר ברמ״ו ס״ד ומ״מ בפסח שרי דהעכו״ם להנאת עצמו מכוין אם חולק עמו בוולדות יע״ש וה״ה בהשכיר סוס לעכו״ם בחה״מ פסח ויודע שעכו״ם יתן חמץ כיין דעלה דעכו״ם מוטל אין זה נהנה יע״ש וצ״ע לדינא. ומ״ש שם מדכתב המחבר דעת המתירים תחלה משמע דעתו כך עמ״ש בכללים בי״ד זה בכותב דיעה א׳ בסתם אבל י״א וי״א בשל תורה לחומרא ובד״ס לקולא ועמ״א רמ״ו אות י״ו ואי״ה בת״ן יבואר עוד: