פרי מגדים על אורח חיים, משבצות זהב תלא:ד

וי״א עט״ז רבותא קאמר אע״ג דפתח בה״ש ונותן לב על הבדיקה אסור מכ״ש אם פתח כבר ולא עלה על דעתו הבדיקה פשיטא שפוסק ול״ד למנחה רל״ג אפי׳ לק״ש ערבית דמצוה מיד בצ״ה אפ״ה החמירו כאן טפי עמ״א ח׳. ועסי׳ תרמ״ב בט״ז ד׳ וכאן י״ל דעובר על גבול חז״ל והחמירו בחמץ טפי משא״כ לולב כל היום זמנו ופ״ט י״ל אסמכוה אקרא דלא תאכלו על הדם עא״ר שם באות ט׳ ובט״ז פ״ט ד׳. ומ״ש הט״ז בתרנ״ב דלא הכריע הש״ע בפ״ט הא כתב דיעה א׳ בסתם ומשום לאו דלא תאכלו על הדם כו׳ ואי״ה בתרי״ב ומ״א כאן ח׳ יבואר עוד בזה:

אמר ההדיוט הכותב ראיתי להב״ח ז״ל בכאן דברים אשר יש בהם מהעיון לאיש ההמוני כמוני אמרתי אעיר בהם בעזה״י:

הנה הרי״ף השמיט הא דאימא ליל ט״ו וכתב ואימא ליל י״ד כו׳ וכאביי אבל הר״מ ז״ל פ״ב ה״א והרא״ש בהא דכ״ע חמץ מו׳ ולמעלה אסור (הוסיף צריך לבערו מבית) מנלן הביא דברי רבא וכ״ה ברש״י פ׳ בא משום דתניא כוותיה דרבא ואביי ורבא הלכתא כרבא. ואמנם הר״מ ז״ל כתב מפי השמועה וראיה לדבר כו׳ ורש״י בחומש ראשון דמעיקרא ורבא כו׳ ועתוס׳ שם ומרא״ש משמע כמ״ש רש״י בגמרא זמן שחיטה לא חלק התורה משמע דלא תשחט קאי קביעו׳ זמן לכל ישראל להיות עובר בבל יראה מו׳ ולמעלה ומש״ה כתב רש״י כ״פ כן בדף ד׳ א׳ ד״ה בין לר״מ ור״י בל יראה מאך חלק ולא תשחט וב״ק כ״ט (עח״י) וערש״י ומהרש״א י״ל בהא דלא בדק תוך המועד. ומתני׳ דהשוחט פסח על חמץ עובר בל״ת דקרא תרווייהו בכלל ומיהו באין שוחט אין לוקה אף במעשה דניתוק הוא ערש״י צ״ה א׳ ופסח לא ניתוק הוא. ואף ברא״ש משמע כך דלא הביא מ״ש התוס׳ ה׳ א׳ ד״ה זמן יע״ש. משא״כ לאביי לית כ״א עשה משש ולמעלה ויש נ״מ בקנה חמץ באותה שעה אם מפסל לעדות מ״ה להר״מ ז״ל פ״א ה״ו דסובר דלא היה ניתק יע״ש. ומה שהשמיט הרי״ף ההיקש י״ל דפסק כר״ש ויש היקש אחר כדאיתא בדף כ״ח ב׳ לא תאכל עליו שבעת ימים תאכל עליו היינו אכילת פסח משא״כ בגמרא לרב יהודה הוצרך לומר לא תאכל כו׳ לומר עכ״פ איתקש מזמן ואה״נ לר״י אכילת חמץ משש נמי והבן: ואמנם מה דמשמע מב״ח ז״ל דאי מעשה תשביתו יש בו איסור עשה ג״כ לאכילה והנאה מותר מ״ה וזה כתוס׳ כ״ח ב׳ ד״ה ר״ש ואי מלא תשחט והיה לאו בראיה ה״ה דאסור בהנאה מ״ה והעמיד זה דמ״מ פ״א הלכה ח׳ יע״ש היטב קשת דא״כ למה לן קרא חמ״פ דאסור בהנאה הא כתיב לא יראה חמץ וממילא הנאה אסור ש״מ דאין ראיה מב״י להנאה ועי׳ במלחמות משמע לר״ש אכילה והנאה מדרבנן ובמנין המצות קצ״ט משמע אכילה מ״ה והנאה מדרבנן. וכ״ת מניין לחמ״פ בהנאה אנוקשה ותערובת דאין ב״י בהם לר״ת ומיושב קושיית התוס׳ נימא א״ב נוקשה ותערובת בין ר״א לחזקיה דדוחק הוא ודברי המ״מ י״ל דלר״ש מותר מ״ה באכילה מעשה ואין להאריך:

אם לקי אהנאת חמץ כתבנו בפתיחה שיש דיעות בזה ואם לקי אב״י בקנה חמץ או החמיצו יש דיעות כמ״ש בפתיחה עמ״ל פ״א מחו״מ ה״ג ואם דעתו לבערו אם עובר בשהייה עכ״פ ואיסורא בתוס׳ כ״ט ב׳ ד״ה ר״א משמע דאף איסורא ליכא עמ״ל שם ולא הבינותי מ״ש הב״ח שם יע״ש הארכנו קצת. ועמ״א ואי״ה שם יבואר עוד: