פרי מגדים על אורח חיים, משבצות זהב שכא:א

כללא דמילתא זיתים וענבים ביד חייב שאר פירות אף בכלי פטור ומותר תותים ורימונים אף ביצאו מעצמן אסור מדרבנן ואף דל״ש אחשבינהו מ״מ כולה חדא גזירה או בית מנשיא אתרא הוי ולמש״ל נ״ל דכולה חדא גזירה. ובגד בלוע י״א דחייבת ד״ת משום דש אף שאין מגופו ואי״ה במ״א יבואר עוד מזה. ואם יש בפירות בסוחט המשקין וזורק האוכל אי הוי בורר בכך כתבתי לעיל מזה:

אסור עט״ז. דבריו צריכין ביאור דע כי הפרש בין מליחה לטיבול יתפרש בג׳ דרכים אחד מליחה מפזר מלח בזריקה עליו נראה כמלאכת עיבוד אף שאין עיבוד באוכלין לחייב הא מדרבנן אסור כמ״ש התוס׳ ע״ה ב׳ ד״ה אין וטיבול מטבל במלח. ב׳ כי מולח יתפרש טיבול רק לזמן רב וטיבול מטבל ואוכל מיד ג׳ מולח משמע הרבה חתיכות וטיבול חתיכה אחת לבדה. כי דרך לזרוק בזריקה א׳ על כמה חתיכות כו׳. והנה רש״י ק״ח ב׳ פי׳ בברייתא צנון וביצה אין מולחין ג״ד ביחד מעבדן כו׳ ומימלח לא מלחנא שתים כו׳ דסותר זא״ז י״ל לעיל מיירי לזמן רב דהיינו עד סוף הסעודה (ג׳ לאלתר יש מיד ממש לאלתר ב׳ שיהוי מעט. ג׳ עד סוף הסעודה) ודרך ג״ד לסוף הסעודה ומולח ל״ד רק טיבול דהשתא פליגי ח״א ביצה נמי מעבדן וח״א ביצה בסוף הסעודה לא מעבדן וכן הלכה אבל להניחה עד סעודה אחרת ביצה נמי אסורה. והאי דמימלח לא מלחנא לאלתר הא נמי אסור דרך עיבוד הוא ע״י פיזור שתים יחד הא א׳ לבדה ע״י פיזור שרי. וביצים שתים יחד ע״י פיזור אסור דמי לעיבוד דמ״ש ולכן הוכרח רש״י לפרש לעיל כן. והמחבר בחר לו דרך הר״מ ז״ל בזה דהשתא ביצה שתים יחד שרי דאין דרך לכבוש ביצים עמ״א ה׳ בלבוש. וברייתא פליגי מולח כפשוטו שתים יחד ע״י פיזור ח״א דמי למלאכת עיבוד וביצים נמי אסור וח״א הטעם דדמי לכובש כבשים וביצים שרי. ומש״ה בס״ב בחר בדרך הטור דודאי באוכלין מדרבנן יש עיבוד ובס״ה להניחה אסור ביצה דיש עיבוד מדרבנן עט״ז ה׳ וא״ש לכאורה. ובחר כאן בדברי הר״מ ז״ל כאמור דנ״מ טובא לדינא והפירוש מתפרש יותר נכון להר״מ ז״ל: