פרי מגדים על אורח חיים, משבצות זהב לב:כו

ויש עט״ז. (וע׳ תוס׳ מנחות ל״ב א׳ ד״ה והאידנא הביאו סידור קדמונים ומ״ש וירושלמי) וכללא הוא דבין פרשה לפרשה צריך שיעור ט״א ופחות מזה פסולה בין פתוחה או סתומה. ובצורת פתוחה וסתומה יש הרבה מחלוקת ונעתיק רק מחלוקת הר״מ ורא״ש ז״ל ולתרוייהו צורת פתוחה שנים הם וצורת סתומה שלשה המה ולהר״מ פ״ח מס״ת ה״א פתוחה צריך שתהיה מתחילת השיטה וסתומה תמיד באמצע שיטה וזה הוא הסי׳. נמצאת אומר פתוחה ב׳ צורות א׳ מניח חלק ט״א בסוף הקודמת ומתחיל שנייה מתחלת שיטה שנייה או יסיים פ׳ קודמת בסוף שיטה ויניח שיטה חלק (ט״א) ומתחיל פתוחה בתחלת שיטה שלישית וצורת סתומה שלשה המה א׳ חלק באמצע שיטה ט״א וכותב אותה שטה הסתומה תיבה אחת. ב׳ אם לא יש ריוח ט״א ולכתוב תיבה אחת יתחיל לכתוב הסתומה קצת באמצע שיטה. השלישי יניח ריוח ט״א ומתחיל באמצע שיטה ונקיט לא זו אף זו ולהרא״ש צורת פתוחה שנים א׳ מניח חלק בסוף ט״א ומתחיל פתוחה מתחלת שיטה שנייה ב׳ מניח ט״א ומתחיל באמצע שיטה. סתומות שלשה המה ב׳ כציור הר״מ ז״ל שלישית אם מניח שיטה שלימה חלק אף מתחיל אח״כ בשיטה שלישית בראשה סתומה היא וא״כ בתפילין של יד (בש״ר עמ״א מ״ט) דבעינן לכתוב דוקא בד׳ עמודים לא ב׳ בעמוד אחד איך נעשה (עיין סעיף מ״ז) לצאת ידי הר״מ ורא״ש והעלה דיעשה צורה שנייה בסתומה דמודה הרא״ש בה כל שאין חלק ט״א במקום א׳ רק ע״י צירוף מודה הרא״ש דסתומה הוי וכי אמר הרא״ש מתחיל באמצע שיטה פתוחה שיש לפניה החלק ט״א במקום א׳ לא כה״ג ע״י צירוף ומ״ש להרמב״ם סתומה הטעם שאין חלק כשיעור במקום א׳ קשה להרמב״ם כל שאין מתחלת בראש השיטה אף שיש במקום א׳ יותר מט״א סתומה היא גם מ״ש להרמב״ם הטעם בסתומה בהניח חלק ט״א לחוד ולא כדי שיכתוב תיבה א׳ שזהו שיעור סתימה מש״ה כשמניח בשנייה מעט חלק הוי ע״י צירוף לא אבין לה דנראה טעם הר״מ ז״ל דכל שאין מתחלת מתחילת שיטה הוי סתומה. ואיך שיהיה המנהג שכתב ז״ל נכון הוא דהשתא קדש ניכר שהוא בראש אין קודם לה כמו בראשית (ומיהו המעיין בר״מ לא מנה בראשית לא פתוחה ולא סתומה) והיה כ״י ושמע ניכרין מחלק ט״א ומתחילין בראש שיטה ובסוף שמע פחות מט״א והיה א״ש ג״כ פחות מט״א ויוצאין ידי הכל. ואפשר לרא״ש נמי אף שמניחין חלק למטה ט״א כל שלא יש בתחלתה ט״א במ״א סתומה הוי אלא דאין לעשות כן כמ״ש הט״ז ובסוף והיה א״ש אין להניח ט״א חלק כי י״א שזה סימן פתוחה שלפניה עיין מהר״מ פדוואה ע״ז האריך. עי״ד רע״ה בט״ז ה׳ וצ״ע:

והנה במזוזה בי״ד רפ״ח ובש״ך אות יו״ד יע״ש גם כן י״ל כט״ז סוף שמע יניח פחות מט״א והיה א״ש יתחיל משיטה שביעית קצת רחוק מגליון ובצירוף יחד ט״א ויוצא ידי שניהם ובהכרח צריך במזוזה להתחיל שיטה שביעית באמצע להיות סתומה לכתחלה א״כ יהיה ע״י צירוף ויוצא ידי הכל כאמור. ושוב עיינתי בב״י י״ד רפ״ח ומצאתי כן להרא״ש דסובר שלש אותיות הוי שיעור פרשה למ״ס יחלוק הט״א השיעור וה״ה לדידן יחלוק הט״א והנה במנחות ל״ב אמר ועושה פרשיותיה פתוחות כו׳ מסיק אח״כ אף פתוחות וי״ל דפלוגתא הוא שם ל״א ב׳ על הארץ י״א כותבין בתחילת שיטה וי״א כותבין בסוף שיטה יע״ש ולמהר״ם פדוואה (הביאו הטור ג״כ) מורה ט״א חלק אפרשה שלפניה שפיר פתוחות דוקא כו׳ ואנן פסקינן על הארץ בתחילת שיטה ואפ״ה סתומה כי החלק מורה על שלאחריה גם יש לראות למ״ד על הארץ בסוף שיטה יהיה פנוי ט״א לפעמים במקום שאין פרשה ופסולה עמ״א אות ל״ג:

ובתפילין דר״ת דצריך לכתוב על הסדר (ועסי׳ ל״ד ובמ״א אות ב׳) א״כ יכתוב קדש והיה כי יביאך כדין שיהיו פתוחה לכ״ע ויניח חלק (בש״י) בסוף והיה כי יביאך פחות מט״א ויניח חלק פ׳ והיה א״ש ויכתוב שמע בראש העמוד בראש השיטה ואח״כ יכתוב והיה א״ש קצת באמצע שיטה פחות מט״א ובסוף והיה א״ש יניח חלק ט״א שלימות ויוצא ידי הכל ולמהר״ם פדוואה בר״ת לא א״ש ואנן קיי״ל דהחלקות מורה על פ׳ שאחריה:

והוי יודע דיש תמונה שיניח שיטה שלימה פנויה בראש והיה א״ש קצת באמצע שיטה שתחתיה וממ״נ להר״מ סתומה שמתחלת באמצע כי פתוחה דוקא בראש ולהרא״ש שיטה שלימה מורה על סתימתה ובזה י״ל קצת דברי הט״ז לעיל אלא דאין לעשות הפכיים ותמונה זו י״ל לא צורת פתוחה ולא סתומה עליה וכדכתיבנא והבן ועמ״א אות מ״ח אי״ה שם יבואר עוד. ובאות מ״ט שם. עוד אשוב אל מה שכתוב למעלה להרא״ש כל שמניח ט״א חלק בסוף פרשה אע״פ שמתחיל פרשה שנייה באמצע פחות מט״א פתוחה הוי כדמוכח בי״ד רע״ה בירושלמי פתוחה מסופה יע״שבב״י ומטור שם משמע דע״י צירוף לא מהני להרא״ש למיהוי סתומה שהרי כתב וא״ל (שלא הניח כשיעור חלק ולכתוב תיבות שם) יניח חלק שיטה ויתחיל בשיטה ג׳ ולמה לא יתחיל בשיטה שיטה פחות מט״א על ידי צירוף וצ״ע יע״ש:

אשכחנא פתרי הא דכתב בש״ע סעיף ל״ג יעשה השורות שוות ויזה״ר שלא יהיו ג׳ אותיות ודיעבד לא פסול. ולפעמים אף באות אחת ושתים י״ל דפוסל בריש קדש והיה כ״י שמע דנראה להר״מ ז״ל צורה זו סתומה הוא כל שאין מתחלת מריש שיטה וצ״ע בזה גם יש לשאול אם הניח חלק ט״א ואכלו עכברים או תולעת מקום החלק ואין שם קלף חלק כלל אם כשר כה״ג או לאו ובש״י כה״ג ראוי לספק הרבה. וכעת לא מצאתי גילוי לדין זה: