פרי מגדים על אורח חיים, משבצות זהב שיט:ב

גדולות עט״ז דעתו לאסור במין א׳ גדולות מקטנות וכ״ש שווין ומהם ממולאים וכדומה ועיין לקמן בט״ז אות י״ב חלמון וחלבון ובמ״א אות י״ו ואי״ה שם יבואר ועסי׳ תק״ד מ״א ט׳ פירורי מצה מקמח הנטחן הוי כב׳ מינים. ואפשר דשם א״א לעשות עיגולים כשיש חתיכות גסות. והנה מ״ש הט״ז לרבותא נקיט י״ל גדולות וקטנות ג״כ ניכרים הרבה ומיהו בשוין כו׳ וגם דהיל׳ל רבותא כח דהיתרא דלאלתר אף במין א׳ מותר. ומ״ש בפסולת מאוכל במין א׳ קשה קצת דודאי הפסולת אין ראוי כלל ומה שייך מין אחד בזה עמ״א אות ג׳. ומ״ש שכ״מ מפירוש ר״ח שבת ע״ד א׳ ד״ה היו כו׳ ועיין תה״ד נ״ז משמע ממלת אותו קאי אמין לא במין אחד יע״ש ואפשר סמך אמ״ש התוס׳ וכ״מ בירושלמי ושם נאמר על דעתיה דחזקי׳ רמונים בגו רמונים חייב עא״ר ז׳ וצ״ע ומדברי התוס׳ שכתכו דבורר אותו שאין חפץ עתה משמע אף כה״ג לאלתר מותר ועמ״א ד׳ מדלא כתב שבורר אותו שרוצה לאכול עתה ומניח השני כמ״ש רמ״א ומ״ש דאפילו שווין מתיר התה״ד ברוצה לברור א׳ מא׳ היינו שרוצה לברור היפים יותר. ומ״מ הר״ב השמיענו גדולות מקטנות דדרך להניח הגדולות על סעודה שלישית וקטנים בסעודה שחרית שאכל וסעד שאר מאכלים בורר הגדולים ול״ת זה חמור פסולת מאוכל נמי שרי אפי׳ מסעודה לסעודה וכה״ג בב׳ מיני דגים מסעודה לסעודה אסור לא בע״א עמ״א אות וי״ו יע״ש. ומפני שיש בכאן עיון עמוק בסוגיא דשבת ויש לי הרהורי דברים אמרתי לפורטם פה:

דע דרש״י ל״ג שני מיני בברייתא ובמחלוקת ר״י ור״א משמע דגריס וצריך טעם ולכאורה ב׳ מיני אוכלין א׳ לאלתר וא׳ לאחר זמן אסור לברור מה שלאחר זמן הא שנים לאחר זמן שרי דהי אוכל והי פסולת ומ״ש המחבר בס״ג והוא לשון הר״מ ז״ל בירר להניח לאחר זמן חייב י״מ ה״פ אם ~בירך~{בירר} והניח אותו שאין חפץ לאכול עתה חייב. ואם שאין הלשון משמע כן י״ל שמניח לאחר זמן והשני אין רוצה לאכול היום כ״א למחר או כלל לא ודאי כפסולת יחשב וז״ש התו׳ שם ד״ה היו לאותו שאין רוצה לאכול והשמיטו תיבת עתה וברא״ש יש אלא לפרש ביאור הברייתא היטב ולבו ביום לא יברור והשני אין רוצה בו כלל או דאי גרס שני מיני אוכלין י״ל ברייתא בפשיטות בורר ואוכל בורר ומניח כהדדי ר״ל בורר מין א׳ לעצמו ומין הב׳ לאורחים וליכא כאן ברירה כלל דהי אוכל והי פסולת ואפשר בכה״ג אף ששונא מין הב׳ כיון דמסובין אחרים כולהי אוכלא הוי ולא יברור מין א׳ הניח הב׳ ואם בירר כו׳ לכן ל״ג רש״י כן. וצ״ע לדינא. גם ב׳ מיני אוכלין ורוצה לאכול שתיהן באותה סעודה בנפה מהו דאפשר אוכל מפסולת בנפה חייב לאלתר לא ב׳ מיני אוכלין ואת״ל חייב מין א׳ יש בו גדולים וקטנים בכמותן בנפה מהו. והנה תפוחים מתוקים וחמוצים את״ל מין א׳ ממש הוי אפ״ה כל ששונא חמוצים פסולת מיקרי לגבי דידיה ואסור באופנים המוזכרים אבל אם אחרים מסובים והם אוהבים חמוצים י״ל דשרי לברור חמוצים ממתוקים:

ואם בירר לאלתר ואח״כ נמלך והשה״ה לסעודת בין הערביים לא אריך למיעבד הכין הא חיוב חטאת למפרע יראה לא דמלאכת מחשבת אסרה תורה ועב״י ולבוש. המחבר בס״א ואם בירר והניח לאכול לאלתר מותר ובס״ג בורר לכתחלה אפשר לחלק בין לאלתר באותה סעודה שמיסב בה ובין מיד ממש והנך רואה שאין כן שהרי הר״ב אין אומר כן בס״א ולכן מותר הירק לאותה סעודה ואף לכתחלה ול״ג מפני מראית עין אטו יברור לסעודה שאחריה:

קשיא לי במ״ש המ״מ פ״א משביתת עשור הביאו המ״א אות ד״ה דפסולת הנאכל ע״י הדחק בשבת שבות אע״ג ב׳ מינים הוי בורר מין א׳ לא א״כ מבואר כהר״ב בהג״ה וכתה״ד דמין א׳ לא הוי בורר אף שאין נאכל כ״א ע״י הדחק כ״ש מה שרוצה לאכול אח״כ. והתה״ד למה לא הביא ראיה ממ״ש המ״מ. וכ״ת התם לאו לאלתר כ״א למוצאי יוה״כ ומש״ה בשבת שבות להי מינייהו אוכל דא״כ ב׳ מינין נמי יע״ש. ומדברי המ״מ למדתי תפוחים חמוצים ומתוקים אם הם מין א׳ עיין סי׳ רכ״ה א״כ ודאי אף ששונא חמוצים מכל מקום נאכלים ע״י הדחק מקרי ול״ת חיוב חטאת ולענין שבות תלוי במחלוקת המ״א וא״ר עמ״א אות ג׳:

והוי יודע דב׳ מיני דגים דאסור לאו ודאי אלא מספק שכ״כ בתה״ד שהוא מאוד נגד סברת הלב ב׳ מינים נפרדים ניכרים שיהא שייך ברירה דלשון המרדכי ב׳ מינים מעורבים (וא״י גם לשון הר״מ ז״ל כן העתיקן המחבר בס״ג מעורבים) אלא דא״א להקל בלי ראיה הרי מידי ספיקא לא נפקא נ״מ דאין פסול לעדות מ״ה כה״ג דספק הוא דלא מיקרי רשע כיון דלית ביה מיתה בידי אדם כו׳ ואפשר מיפסל מספק עכ״פ וצ״ע. ולענין אם בירר ב׳ מיני דגים ניכרים צ״ע וי״ל דמותר דיעבד דספק דרבנן לקולא עסי׳ שי״ח ס״א והיינו מזיד לא שוגג יע״ש: