פרי מגדים על אורח חיים, משבצות זהב שיח:ג

תבשיל עט״ז ותוכן כוונתו דהמחבר בש״ע כאן פסק כטור אליבא דפירש״י במה מדליקין ל״ד א׳ דבמרק נצטנן אף בכ״צ יש בישול ד״ת (וסתם קדירות ביה״ש במטמין באין מוסיף הבל כ״צ מבושלים) ויבש שרי לגמרי כתרנגולתא דר״א וכמאב״ד אף ביבש ורותח יש בישול ד״ת ועסי׳ רנ״ג יע״ש וצמר ליורה עסי׳ רנ״ב א׳ ולקמן סי״א בט״ז אות כ״ב ומרא״ש לכאורה משמע דפליג אטור בתרתי דכמאב״ד שרי לגמרי בכ״צ ובנצטנן כמאב״ד אסור אף ביבש אבל כ״צ ונצטנן אף במרק שרי ואין חילוק כלל בין לח ליבש ולסוף כתב דהטור ורא״ש בחדא שיטתא קיימא וכמאב״ד פטור אבל אסור מדרבנן והיינו אף נצטנן ביבש אין חייב חטאת רק בין לח ליבש החילוק וסתם קדירות מבושלות כ״צ ועב״י שרצה לפרש כן ומ״ש הט״ז דהמ״מ כתב בהדיא כן בפ״ט דאיסורא איכא לא הבינותי דזה ע״ג אור ממש שמא יחתה אבל לסמוך ליכא איסור׳ כמאב״ד למאן דאמר ליכא חיובא ה״ה דשרי והמחבר פסק כטור ורמב״ם שם פ״ט הלכה ג׳ יע״ש דכל שאין כ״צ חייב מ״ה אף כמאב״ד ובכ״צ ובמרק נצטנן אף כ״צ חייב כרש״י ל״ד וטור ושכן דעת הרא״ש לפירושו דשמא ירתיח בכ״צ ונצטננת וביבש שרי כה״ג בכ״צ ואף להר״מ במרק נמי הרי כה״ג פסק כרש״י וטור ורא״ש. ועמ״א י״ד וט״ו בסתירת דברי הב״י בזה עד״מ ופרישה ואי״ה שם יבואר. ולענין מור״ל יש דיעות אי הוי מבשל בנצטנן וספק לקולא לענין מ״ש מזיד ובו ביום שוגג דהוי דרבנן ומיהו בו ביום י״ל דשיל״מ א״א ספיקו לקולא עי״ד ק״י בזה:

לענין חהר״ל אם נתערבה חתיכה שנתבשלה בשבת עם שאר חתיכות שבישל במזיד דלא הוי דשיל״מ עמ״א בזה צ״ע אם הוי חהר״ל א״ד הואיל ואין איסורא מחמת עצמה ועי״ד סי׳ ק״א דמשמע כה״ג הוי חהר״ל כמו חטאת ואשם והמודר הנא׳ נמי גוף החתיכה חהר״ל רק קיבלה טעם וכדומה לא הוי חהר״ל ועמ״ש בפריי שם. ואם עירה מכ״ר על דבר חי בשבת באסרה כ״ק לא מקרי חהר״ל כ״ק: