פרי מגדים על אורח חיים, משבצות זהב שיח:ב

בין עט״ז עסי׳ רע״ט ושאר דוכתי דר״ש מתיר אף נר שהדליק באותו שבת וכבה אע״ג דדחייה בידים ביה״ש כיון דנסתלק איסור לא אמרינן לר״ש מיגו דאיתקצי ביה״ש כו׳ רק גרוגרות דחייה ואסח דעתיה דלא ידע שיתייבשו בשבת וכוס וקערה ועששית דלא ידע שיכבה דגדולים הם משא״כ נר אע״ג דחייה בידים לא אסח דעתיה דמצפה מתי יכבה נרו. ואנן קיי״ל לאסור בנר הואיל ודחייה בידים ובהמה י״ל דלא הוי דחייה בידים דלא נזדמן ליה שוחט וכדומה ול״ד למחובר מדלא לקטינהו כדחייה בידים דמי עב״י וא״כ צ״ע מה שהקשה הט״ז בכאן על המחבר ולפ״ד הט״ז אם זרק סכין לנועצה בתלוש והלכה ושחטה כדרכה דכשירה היא אסור בו ביום לבריא דמוקצה מאיסור הוי ולטעם הב״י י״ל דשרי דשוגג אסור דאיתעביד מלאכת איסור משא״כ זה או בן פקועה דרבנן למ״ד דוקא מלאכה ד״ת אסורה בו ביום ומיהו כבר הוכחנו דאף במלאכה דרבנן אסורה בו ביום. ועסי׳ רנ״ג בעבר ושהה ובכירה מזה דף ל״ח א׳ האי דלא עביד מעשה הא עביד מעשה אף דרבנן אסור ממילא לדידן אף שוגג באיסור דרבנן אסור בו ביום עמ״א רנ״ג אות י״א ומיהו לא בעינן כדי שיעשו כ״א התם בשהה דקל בעיניו משא״כ בעביד מעשה בידים אף דרבנן מילתא דל״ש ולא קל בעיניו ובמ״א אי״ה יבואר עוד. עמ״ש באות א׳ די״ל דהר״ב שכתב שאר מלאכות לומר דאף שוחט וקוצץ דלעת והדליק נר מותר מיד וא״כ כ״ש דל״ת כמ״ש התוס׳ חולין ט״ו א׳ ד״ה מורי וכ״כ הרא״ש שם די״ל בין נהנה גדול יע״ש וי״ל בדברי הב״י במה שעשה כלומר:

אמר ההדיוט הכותב יש לי בכאן הרהורי דברים והנני פורטם בעזה״י. א׳ מ״ש המחבר בין כו׳ והלא דרכו תמיד לנקוט בבין בין זו ואצ״ל זו כמ״ש הסמ״ע בח״מ ע״ב אות ז״ח. ב׳ במ״ש הר״ב שעשה שאר מלאכות איזה כוונה יש בה וכ״ת קצץ דלעת שמא ירבה בקצירה עוקץ א׳ וב׳ גרוגרות עסי׳ שכ״ח סי״ו ומנחות ס״ד ומ״ש הר״ב קצץ מוקצה היינו בדבר שדרכו לעשות בד בבד וכ״ז איננו שוה לי. ג׳ מ״ש הר״ב בשבת הא לדידן אף בשוגג מותר למ״ש מיד כ״ש זה והרשב״א הביאו הב״י כ״כ לרש״י ולזה יש לנו לומר דכאן קיל טפי דירבה בשבילו וכ״ש אם נאמר לאיסור דרבנן כמ״ש המ״א אות וי״ו הוצרך שפיר להשמיענו דע״י ישראל וכ״ש בהיתר אף ע״י עכו״ם א״צ כמ״ש המ״א אות ז׳. ד׳ במ״ש המחבר לחולה שאין סכנה (הבאר הגולה אות ב׳ חסר דעת הפוסקים וחלה היום גם חסר מ״מ לחולה שאין סכנה כי הוא תשובת הרשב״א תתי״ד דממנה לוקחה) חסר תנאי א׳ וכמ״ש בב״י כיון שאפשר ע״ל ידי עכו״ם וטעמא דאף דאיסור דרבנן שרי לחולה שאין סכנה ומה לי אמירה לעכו״ם או שמא ירבה י״ל דחמירא שיבוא להתיר ע״י ישראל לרבות באיסור תורה אצל האש עמ״א וי״ו משא״כ כשאין עכו״ם ל״מ אם כבר בישל לחולה סכנה שמותר לאין סכנה אפי׳ לרבות לא אצל האש לס״ד דרבנן אפשר שרי עסי׳ שכ״ח והבן זה:

גם בי״ד צ״ט למי שנתבטל בשבילו באיסור דרבנן אי גזור שיאמר לעכו״ם כו׳ ועש״ך י״ד צ״ח אות ח״י ובשבת ער״פ כה״ג שרי עמ״א ב׳:

מ״ש הר״ב בס״א עיין ש״ז ס״ך (ט״ס סי״ט) ר״ל דשם בכ״ש ולמ״ש בכ״ש מותר אף במזיד ולרי״ו אסור לעולס עט״י אות י״ד ומיהו שבות דשבות באין מצות י״ל דכ״ע מודים דשרי:

שאלה בישל במזיד עוף ונולד אח״כ ספק אחר שא״י אם היא בשר עוף בחלב וכדומה מהו. ואם יש לחלק בין שוחט למבשל כה״ג גם הדין של מ״א באות ב׳ למי שנתבשל בשבילו דנראה דמסופק הוא ובא״ר משמע דפשוט דמותר צ״ע בזה. והנה בח״מ סי׳ ש״ן בסמ״ע וכאן בפרישה משמע דהא דפסקינו כר״י לאו ודאי רק ספק דרבנן ולקולא דמזיד שרי לאחרים למ״ש ומש״ה לענין דו״ה ג״כ לקולא יע״ש וא״כ י״ל בהצטרף עוד ספק למ״ד ס״ס לחומרא אף בדרבנן אסור ומיהו להצטרף ספיקות חלוקות בדרבנן י״ל לכ״ע אין מצטרפין להחמיר אבל ספק נתבשל בשבילו הוי ס״ס לחומרא. גם י״ל דוקא לשחיטה הדבר בספק דע״י שחיטה זו נכשרה הבהמה ומעשה שבת כה״ג י״ל הלכה כר״י הסנדלר משא״כ בישול וכדומה אין ספק דהלכה בזה כר׳ יהודה ומותר לאחרים למ״ש עכ״פ ובזה י״ל מ״ש הר״ב בהג״ה ס״א וה״ה שאר מלאכות אמזיד דסמיך ליה קאי דל״ת דוקא מבשל הא שוחט דעל ידי מעשה שבת ניתקנה הבהמה ואי לאו השחיטה כנבילה דמיא ליתסר קמ״ל או דל״ת כל מילי דאמר רחמנא לא תעביד כו׳ עח״מ ר״ח ומיהו ז״א ועיין טור וב״י בזה שעשה כלומר יע״ש. ואין להאריך: