פרי מגדים על אורח חיים, משבצות זהב שי:א

דקי״ל עט״ז בשבת קי״ל כר״ש במוקצה מדעת דשרי ואף נולד יש מתירין ומאוס נמי עסי׳ רע״ט במ״א י״ג תורת כלי ועץ שתולין בו כיון שיחדה לכך הוי תורת כלי עב״ח ומשמע דוקא לצורך גופו לא מחמה לצל וער״מ פכ״ה הי״א אם הוצרך להם היינו גופו ומקומו ור״ש דמתיר הכין הוא ובנר שהדליק באותו שבת אוסר ר״י אף לגופו ומקומו עסי׳ רע״ט ס״ב ודרישה כתב בפשיטות ר״ש מתיר מאוס מחמה לצל וצ״ע. ולענין הקושיא שלו תי׳ הט״ז בשי״ח ב׳ דאלו היה כן ביה״ש היה שרי יע״ש ועסי׳ שכ״ד בס״ז נבילה שנתנבלה היום ושם אבאר אי״ה ולפ״ז זרק סכין לנועצה בכותל ותלוש ושחטה כדרכה די״ל דאין בו מלאכת שבת ואפי׳ שוגג לא הוי ולא מחייב חטאת אפ״ה אסור בו ביום משום מוקצה אבל המ״א בשי״א אות ד׳ בשם המ״מ פ״ב דנר דחוי בידים ועא״ר שי״ח אות {ז׳} בשם מ״ה י״ט א״ב כ״כ בפירוש דוקא דחאו בידים אסור וכ״כ הלבוש בשי״ח ועא״ר שם אות ז׳ ומחובר שאני ואי״ה שם יבואר. והפרישה בכאן הקשה משי״א ועמ״א שם אות כ״ב דהקשה מכאן לשם ואפשר דודאי מוקצה מחמת איסור דרבנן נמי אסור בטלטול כדמוכח כמה שמעתין הא לאכילה לא מסח דעתיה ממה דראוי לאכילה כמ״ש הב״ח לחלק בין חטים שזרען ובין נר שכבה ובחידושינו הקשינו דמותר השמן שבנר תוכיח דראוי לאכילה ואפ״ה אסור וי״ל שמן איסור ד״ת לר״י מכבה משאל״ג משא״כ חטים שזרען ונתכוין לזריעה י״ל רק איסור דרכנן כה״ג לא אסח בראוי לאכילה א״נ שמן אסח דעתיה מיניה ונר עומד ומצפה מתי יכלה השמן משא״כ שמן הוי ככוס ועששיות ולפ״ז זרע מאכל בהמה וכדומה שאין ראוי לאכילת אדם ונתכוין לזריעה י״ל אע״פ שנטלן גוי או פיזרן הרוח כמ״ש הפרישה אסור בטלטול כבשי״א ס״ח ויצא לנו הדין בן פקועה שטעון שחיטה מדבריהם ונשחט בשבת שלא בכוונה זרק סכין לנועצה כו׳ אף להט״ז בשי״ח ב׳ שרי כה״ג אבל בשוגג אסור אף בדרבנן מההיא דסילון של אנשי טבריא וכדבעינן למימר בשי״ח אי״ה ועדיין צ״ע ואי״ה בשי״א ס״ח ושי״ח יבואר עוד בזה: