פרי מגדים על אורח חיים, משבצות זהב שז:א

אבל עט״ז נראה שנוסחא ברמ״א היה אבל מי שאינו מתענג מותר לאומרה שיתענג חבירו וא״כ היל״ל אפילו מי כו׳ ובלבוש העתיק אסור לספרם כמו שהגי׳ לפנינו (בד״א ציינו אסור ואינו כי לפניו ז״ל היה הגי׳ מותר לאומרם) ועש״ר ב׳ כ״כ שנוסחא מוטעת היא. אבל הט״ז חילק אם מספר רק למלאות רצון חבירו אסור אבל אם מכוין שיהיה להם עונג שרי וכנראה שהסכים ללבוש דוקא אם אין לו נחת גם לא להתענג חביריו רק למלאות רצונם שיתענגו הם ודאי יש להמספר צער אסור אבל אם אין לו נחת רק עושה שיתענג חבירו אין להמספר צער ושרי ועא״ר. ולי העני יש בכאן הרהורי דברים והנני פורטם בעזה״י:

דע דאיסור אמירה בשבת יש בו ג׳ חלקים. א׳ דיבור שאין בו לתא דמלאכה כ״א שלא יהא דיבורך שבת כחול כמו אעשה דבר פלוני למחר כו׳ כמ״ש הר״מ ז״ל פכ״ד ה״א שאין דומין למלאכה ואין מביאין למלאכה והם לעסוק בחפציו אם לדבר בהם והם המבוארים בש״ו וסי׳ זה ואסמכוה אקרא דישעיה כ״ח ממצוא חפציך ודבר דבר ואמנם בתו״ש ק״ן א׳ ד״ה ודיבור מי אסור פירוש מדאורייתא יע״ש כוונתם דודאי דיבור אסור כמה בריתות ומשניות שם לא ישכור פועלים ופירש״י ממצוא חפציך כו׳ והיל״ל ורמינהי ע״כ פירש מ״ה מקרא וסובר דהוי ד״ת כמ״ש הצ״צ בסי׳ כ״ה דעונג שבת מ״ה (עסי׳ רמ״ב) דכתיב כי פי ה׳ דבר כמו הלבשת ערומים ופריך א״כ מצוה למה שרי ומשני בפי׳ התורה חפציך אסורים ושמים מותרין בין בעסק ובין בדיבור וא״ת אמירה לעכו״ם לעשות לו מלאכה שבות דרבנן הא מ״ה אסור מקרא ודבר דבר י״ל אפילו אומר לו להדליק נר ללמד אצלו דהוי חפצי שמים כבס״ה ורע״ו ס״ג דבמלאכה ד״ת אסור לומר לעכו״ם אף למצוה. והיינו מה שאסור לו לעשות היום אסור לומר אעשה למחר הא כל שיש צד היתר ע״י בורגנין וכדומה שרי דיבור והתעסקות כבס״ח כאן וש״ו ס״א ואף באיסור תורה יכול לומר אלך חוץ לשלש פרסאות מחר ול״ת דוקא חוץ לתחום דרבנן דוקא מהני בורגנין דליתא עב״י ועסי׳ רס״ג שי״ז ומוכרח בגמרא ק״ו להביא פירות הא בורגנין כו׳ הא הוי ד״ת מעביר כו׳ ועסק ודיבור שוין ש׳מ\ דאף בד״ת כל שיש היתר שרי. ואם דוקא הדיבור לחבירו א״ד אף בעצמו אסור עמ״א אות י״א דאסור אף בעצמו בינו לבינו אסור רק הרהור מותר וכ״כ התוס׳ ק״ן א׳ ד״ה מה דאל״כ לא פריך יע״ש ואי״ה יבואר שם וכלפי שאמרו רבותינו ז״ל דאסור להרבות בשיחה בטילה בשבת וכ״כ הר״מ ז״ל פכ״ד ה״ד מירושלמי והביאו התוס׳ קי״ג ב׳ (בב״ח הטור מיישב פירש״י מ״מ לדבר לבד) יקשה שיחה בטילה שא״צ כלל בחול נמי כל השח עובר בעשה ומאי איריא להרבות כו׳ וכ״ת ודברת בם ולא בדברים בטילים ונשי דליתנהו בלימוד תורה שרי לדבר דברים בטילים ואמירה דרשב״י אומר אמי שבת היום כו׳ דמסתימת הפוסקים משמע אזהרה זו אף לגברי ולמ״ש הר״ב ניחא דשיחה בטילה לספר שמועות דמתענג חבירו בחול שרי ובשבת כיון שאין לו עונג אסור ועיין ירושלמי ובמפרש שם ושם אמרו שבת ל״ה שבות כ״ה ממאמר. הדיבור השני אמירה לעכו״ם פירשתיו דנ״מ אף למצוה אסור וכל מה שמותר לומר לחבירו מותר לעכו״ם עמ״א אות י׳. ואם אומר לו שיעשה בשבת יש בו שבות מדרבנן אטו יעשה מעצמו ונראה כשלוחו ולוקה מ״מ כמ״ש הר״מ ז״ל בפי׳ בפ״ו הא״ח יע״ש אבל אם אמר לו לעשות מלאכה אחר השבת לית ביה שבות כ״א ממצוא חפציך ודבר דבר ואפשר שאין לוקה מ״מ על זה ובש״ו דברנו מזה. ואף דבר שאפשר צד היתר ע״י בורגנין וע״י עירוב מרשות לרשות ואפ״ה אסור לומר שיעשה בשבת דמ״מ יש לגזור וכמ״ש המ״א אות י״ב. ושבות דשבות במקום מצוה שרי כבס״ה. וכ״פ בתקפ״ו סכ״א וי״ל אם חוץ לתחום מותר לומר לעכו״ם הואיל ואסמכוה אקרא חמיר משאר שבותין והרווחנו בזה בש״ו ס״ט אסור לעכו״ם שילך חוץ לתחום והתם דבר מצוה הוא ועמ״א שם י״ז אלא מסתימת הפוסקים לא משמע כן. והחלק השלישי איסור אמירה לישראל מומר לעכו״ם לא זו שיש לפני עור ואפי׳ היכא שהוא פונדק שמבשל לכל עובר ושב משלו ואירע שנתארח אורח אצלו בשבת עולה שאין סכנה דיש לומר אמירה שבות מותר בחולה שאין סכנה ולפני עור מאחר דבלא״ה מבשל משלו כמה קדירות פן יזדמן אורחים וגם מסייע ידי עוברי עבירה ל״ש בזה ול״ד לתרי עברי דנהרא וחד עבר כו׳ כאמור מ״מ כתבנו בסימן ד״ש במ״א א׳ שדבר זה במחלוקת שנויה להר״ב בח״מ שפ״ח הט״ו אם אמר למי שמועד למסור המשלח חייב דאין שייך דברי מי שומעין כ״ש כאן ובשליחותו עביד חייב המשלחו סקילה באפשר ולמ״ש הלבוש שם דהוי גרמי מש״ה חייב שם דברי היזקא כאן לא הוה חייב המשלחו ובש״ך שם גם כן הקשה על הר״ב ובפתיחה כוללת כתבנו מזה ואי״ה יבואר לקמן עוד מדין אמירה לעכו״ם וכאן אין להאריך עסי׳ רע״ו סעיף א׳. ואי״ה באות ד׳ אבאר עוד: