פרי מגדים על אורח חיים, משבצות זהב שד:א

כשתלוי בצוארו עט״ז הביא דברי הטור בטיט בצוארו מותר דלמה ניחוש שיביא בידו מתירא מרבו כמ״ש המ״א אות ט׳ כשעשה לו רביה (ובעשה לעצמו אסור דיביא בידו דלא יכירו שהות עבד כמ״ש באות י״א) ואי מפסיק שביק ליה וליכא למיחש שיביא בידו במפסיק שירא מרבו דלא תיקן בזה שבידו אין סימן עבדות וליכא למיחש שיקפל טליתו שלא יראה החותם בצוארו או במפסיק ויקפל טליתו שלא יראה רביה דבצוארו אכתי רואה רבו ואחרים עיין לבוש. ובכסותו בשל טיט נמי אסור דמפסיק ומקפל טליתו מרבו וניחא ליה טפי בקיפול יש לו התנצלות מפני רבו שיוכל לילך בטוב עב״ח ותוס׳ שבת נ״ח ד״ה דלמא. כתב הב״ח דמשמע לרה״ר אסור הא לחצר מותר וע׳ א״ר ח׳ שזה לשמואל דכבול דמתני׳ כבלא דעבדא ותנן לרה״ר הא לחצר מותר משא״כ לר׳ אבהו דמותקי כיפה של צמר וכ״פ המחבר בש״ג ס״ג הא כבלא דעבדא אף לחצר אסור ומיהו למ״ש בש״ג סי״ח לדידן לית רה״ר יש להקל עכ״ל א״ר. ובחדושינו כתבנו מזה דא״ר ינאי אי כיפה וכ״ש כבלא משמע דיו לבא מ״ה וכבלא בחצר שרי ובתוס׳ שם ד״ה אי קורת רוח לרביה בחצר שרי ומשמע לכרמלית אסור. אבל למ״ש הרשב״א בחידושיו והר״ן ז״ל י״ל דבאשה גזרו בחצר שאינה מעורבת אע״ג דהוי גזירה לגזירה וכמה חששות וכן כרמלית מ״מ אי לא הא לא קיימא הא דבהולה לצאת ולהתנאות ויוצאה לרה״ר ג״כ משא״כ עבד נהנה שלא יצא לרה״ר בחותם וזכור הוא הלכך י״ל אף בכרמלית לא גזרו דהוי גזירה לגזירה וזכור הוא וא״ש דבדף נ״ז תנן ולא בכבול לרה״ר משמע לכרמלית שרי ובדף ס״ד ב׳ בכבול ופיאה נכרית לחצר הא לכרמלית אסור (ע״ש תוס׳ ד״ה רבי ענני) משום דרישא אי כבלא דעבדא או כיפה וכ״ש דעבדא ושם כולל לשתיהן משום הכי דוקא לרשות הרבים אסור הא כרמלית יש בא׳ מהן דעבדא שרי דזכור הוא ובסיפא כבול דאשה דוקא לחצר הא כרמלית אסור דשוכחת ויוצאת לרשות הרבים ג״כ להתנאות וז״ש רש״י שם כבול דסיפא לכ״ע דאשה והוקשה להם לתוס׳ נ״ז ב׳ ד״ה אי ומהרש״א ומור״ם מלובלין הוקשה להם תיפוק מרישא דעבדא לחצר שרי וי״ל דרש״י כוונתו להיפך דסיפא לחצר הא לכרמלית אסור באשה כו׳ ובחידושינו הארכנו. עוד כתב הב״ח בעביד לנפשיה אסור בצוארו ג״כ דמסירו וכמ״ש הר״ב בהג״ה דאין מתירא מרבו ובכסותו הטעם דמקפל שלא יראה שהוא עבד ושם משמע דמסירו מכסותו וצ״ע קצת ולמה לא כמ״ש וסיים שם בחצר שרי בכל ענין היינו אף בעביד לנפשיה ולתוס׳ שם ד״ה אי הטעם דקורת רבו ובעביד לנפשיה ל״ש זה אבל למ״ש בשם חה״ר והר״ן א״ש דהוי גזירה לגזירה וזכור הוא. ואי״ה במ״א יבואר עוד בזה: