פרי מגדים על אורח חיים, משבצות זהב רעו:ה

ומותר עט״ז בב״י משמע נמי כן ועיין פרק כל כתבי מזה יע״ש. מ״ש בשפחה המדלקת כו׳ התחיל כל שאין גוף ישראל נהנה דומה לשולח אגרת בקצץ דשרי כה״ג עמ״א אות ב׳ וברנ״ב אות י״א יע״ש ולפ״ז י״ל בקצץ וישראל מדיח הכלים נמי שרי להדיח דאין גוף ישראל נהנה כ״א כליו מודחים וזה י״ל דמ״מ אסור שמדלקת שיעשה הישראל אצלו בשבת אבל בשפחה עכו״ם מדלקת לצורכה אז מותר הישראל להשתמש אף צרכי גופו כה״ג הואיל והשפחה מדיחה הכלים להשלים פעולתה שתהיו הכלי׳ נקיים ויהיו ראוים גם לאחר שבת כעין מ״ש המ״א ברנ״ב אות י״א:

אמר ההדיוט הכותב ראיתי להעיר בכאן כמה ספיקות ואחקור בקצרה.

א. עכו״ם העושה בציווי ישראל דאסור להשתמש עד מ״ש כ״ש טעמא מאי ומדעתו בשביל ישראל ג״כ אסור למ״ש כ״ש טעמא מאי ואם יש איזו הפרש בין מדעתו או בצווי ישראל.

ב. במלאכה דרבנן אי יש להקל אי לאו ואת״ל דיש להקל אי דוקא במדעתו הא בצווי ישראל אסור א״ד כל בדרבנן אף בצווי ישראל שרי ולא אסרו כ״א בעשה מלאכה ד״ת.

ג. לצורכו ולצורך ישראל מהו. ואת״ל אסור בדרבנן כה״ג מהו. וגם במחצה על מחצה כה״ג מהו.

ד. הפרש בין ישראל העושה מלאכה בשבת ובין עכו״ם בשביל ישראל מהו.

ה. מסבה רוב עכו״ם ומיעוט ישראל וצוה ישראל אחד להדליק נר והדליק עכו״ם מי נימא ע״ד ישראל שצוה א״ד כל שמדליק ע״ד הרוב עכו״ם מדליק ושרי לישראל להשתמש בו ואת״ל שרי אי חוץ מאותו שצוה א״ד אף לו מותר:

ו. אי הדליק עכו״ם נר לצורך מומר לכ״ה כולה אי שרי לישראל להשתמש בו גם אי מומר בעצמו לעכו״ם הדליק נר או בישל בשבת מהו הדין המבואר בשי״ח:

הנה בחה״ר שבת קכ״ב א׳ ד״ה גמרא כו׳ דטעם הוא דאם יהא מותר ליהנות יאמר לו להדליק וכולה חדא גזירה ובר״ן הטעם שמא ירגילנו בכך לשבת אחרת והכי איתא בתוספתא וחמיר מבישל ישראל בשוגג דלא חשידי אטו מזיד יע״ש ומשמע דחד טעמא הוא כחה״ר והנה הב״י בס״ס רמ״ד בשם סמ״ג דלא יעשה בצירי י״ל ד״ת או אסמכתא חשובה עכ״פ ואפשר דהיינו באומר לו גילה קרא דכאן שלוחו כמותו ע״י עכו״ם אבל בעשה העכו״ם מעצמו בשביל ישראל הוי. דרבנן אטו אמירה וא״נ אסמכתא י״ל כה״ג גזרו גזירה לגזירה דכל מילי דרבנן ד״ת הוי אלא דהכי אתני להקל בספיקא ושלא ילקה עלייהו ולא גזרינן גזירה לגזירה אבל באסמכוה אקרא כה״ג דעתם דדין תורה ליהוי וז״ש רש״י בשבת קכ״ב א׳ אסור מדרבנן משמע דבאמירה ד״ת הוי באפשר. ועיין ביצה כ״ד ב׳ ברש״י ותוס׳ ד״ה ולערב ובסי׳ תקט״ו ס״א יע״ש ולתוס׳ שם סברא שלא יהנה ממלאכת שבת לאו סברא כלל אלא שלא יאמר לו ולרש״י סברא הוא וי״ל אף לרש״י מ״מ עיקר הטעם כשעשה עכו״ם מעצמו הטעם משום שמא יאמר לו והואיל וקל איסור זה בעיניהם עשו הרחקה כדי שיעשו שלא יהנה כלל ממנו ועב״י תקט״ו ולפ״ז עכו״ם שהדליק נר בשביל מומר לעכו״ם ויצא מן הכלל ל״ש בזה אטו יאמר לו ישראל כשר לעכו״ם להדליק דאין לו שייכות בזה ואף לרש״י שרי כמ״ש. ובסי״ח ישראל העושה מלאכה בשוגג חמור טפי דאסיר לאארים כל היום אף בשוגג. ומינה נמי אם מומר הדליק נר בעצמו לצורך ישראל אסור ודאי שמא יאמר לו אף דלפני עור ד״ת הא לחד פי׳ אמירה לעכו״ם ג״כ ד״ת וחיישינן דקיל בעיניהם ועוד דהוי כמבשל בשבת בשי״ח אבל כדי שיעשו במומר צ״ע בזה אי עשה המומר מלאכה בשבת וגם בישולי עכו״ם אי שייך במומר אי לאו אין מקומו פה. ועתו״ש אות ח׳ ולפענ״ד צ״ע בזה. ואם יש הפרש מדעתו או בצווי ישראל עסי׳ ש״ז ס״ך בט״ז י״ד. וכאן ס״א בהג״ה מדעת״ו א״צ הישראל לצאת בע״כ הא בצוויו י״ל דצריך לצאת שלא יהנה כלל ומלאכה דרבנן עמ״א כאן אות א׳ ובשכ״ה אות כ״ג שם משמע דמותר בדרבנן. ומ״מ אם בצווי ישראל י״ל אף בדרבנן אסור דמעצמו י״ל הוי גזירה לגזירה כה״ג אבל באמירה אסור וצ״ע. וצרכו וצורך ישראל כתב המ״א אות וי״ו דאסור אבל בדרבנן כה״ג כיון דבשכ״ה משמע דשרי כ״ש כה״ג אבל בצווי ישראל י״ל אף ברוב עכו״ם אסור הואיל ועשה עפ״י צווי ישראל כמו ברוב ישראל והוכחה לצורך עצמו שרי כ״ש להחמיר ברוב עכו״ם ויש הוכחה לצורך ישראל אסור הואיל ועפ״י צוויו עשה וההפרש בין עשה עכו״ם ובין עשה ישראל מבואר סשי״ח ושאר דוכתי בעשה ישראל א״צ כדי שיעשו ובעכו״ם דקילי להו גזרו טפי וגם חומרא בעכו״ם לצורך עצמו אסור וישראל לצורך עצמו אסור לכל העולם ובעו״ה לא היה הזמן מספיק לעיין כראוי גם אי עשה מלאכה דרבנן הישראל אי צריך כדי שיעשו או לאו עיין לבוש שי״ח. ואי״ה שם יבואר:

עכו״ם הדליק נר בשביל חבירו ובאמת חבירו לצורך ישראל כוונתו י״ל להקל עיין חות יאיר נ״ג דף כ״ח ב׳ דמחולק עם עה״ג אמירה לאמירה לעכו״ם כאן י״ל כ״ע מודים דאין נראה כשלוחו של ישראל והבן: