פרי מגדים על אורח חיים, משבצות זהב רעג:ג

ואם עט״ז במרדכי אוסר לברך ברכת המוציא לאלמנות היינו כשמקדש על היין להם כבסי׳ קס״ז ס״ך הא כשמקדש על הפת מברך המוציא דהוי כמו יין קידוש (ובגמרא ר״ה כ״ט ב׳ ברכת מצה וברכת היין קידוש היום או דאין מקדשין אפת באפשר או דרגילין היו לקדש על היין שהיו מצוי להם) וכתב עוד המרדכי בשחרית שבת דאין מברך רק פה״ג אין מוציא להם והטעם כיון דליכא בהדה ברכה אחרת משא״כ בלילה אומר קידוש ובמצה שאומר על אכילת מצה ג״כ כדבעינן למימר לקמן אי״ה והמחבר פסק בה״א דלא כמרדכי שאף בשחרית הואיל וחובה עליו מוציא ודוקא המוציא לאחר יין קידוש אע״ג דחובה לאכול פת היינו לתענוג ואי מתענה הוי נהנין וכ״כ המ״א בקס״ז אות מ״א (והט״ז שם י״ד כתב פת אין שינוי וצ״ע א״כ ברכת קידוש היום ג״כ אין שינוי וי״ל דמ״מ יש שינוי כי רגילים היו לשתות לפני המזון אחר נט״י עיין עט״ז סימן קע״ד כ״ש האידנא. ודברי הדרישה כאן צ״ע דהא המחבר בקס״ז כתב בפירוש דשל יום מוציא בהמוציא לנו ולפ״ז המחבר זיכה שטרא לבי תרי ולמ״ש א״ש וצ״ע) והלבוש סובר דהמוציא אחר קידוש מוציא לחם דהוי חובה דאין קידוש אלא במקום סעודה הוי חובה ואזיל לשיטתיה בס״ה שצריך שישתה כוס קידוש וכוס אחר שיהא קידוש במקום סעודה (עמ״א י״ב) וא״כ אם אין להם רק כוס אחד לקידוש הלילה בהכרח יאכלו שם פ״ת דוקא להיות קידוש במקום סעודה הוי המוציא חובה ובקס״ו ס״ך מיירי שיש להם עוד כוס יין שאז יכול לקיים קידוש במקום סעודה בכוס יין והמוציא נהנין תו הוי וצדקו דברי הלבוש ז״ל. אבל הט״ז אעפ״י באות ד׳ הסכים להלבוש וב״ח ז״ל מ״מ כאן כתב דלמה לא לפסוק כהמרדכי בזה דהמחבר אין חולק עליו בזה דהמוציא פשיט״א דאסור משמע בכל ענין אף דשייך המוציא דליהוי קידוש במקום סעודה מ״מ חשיב כה״ג ברכת הנהנין:

והוי יודע שאם אין לו יין בשחרית שמברך המוציא ואוכל אין מוציא אחרים בהמוציא דלא הוי קידוש בזה בשחרית דפה״ג ניכר הוא לקידוש היום כבסי׳ רע״ג ס״ט ורפ״ט במ״א ד׳ וצ״ע: