פרי מגדים על אורח חיים, משבצות זהב רעג:ב

ואם עט״ז בב״י כתב סוף הסימן זה והט״ז הביא מפסחים ק״א א׳ ועיין ברשב״ם ד״ה כי הוה מקדש ואנו רוצין היינו לפטור משם ולילך לבתינו יע״ש משמע אחר הקידוש שהיו רוצין לילך משם ורבה אית ליה בר״ה דף כ״ח ע״ב דמצות אין צריכות כוונה כנראה מהרא״ש שם דרבה גריס רבה ורבא כו׳ ומש״ה אמר להו איתעכבו טעימו מידי דילמא כו׳ ויצאו ידי קידוש בכאן ועיין ר״ן ז״ל שם אין הכרע כ״כ אי גריס רבא או רבה ובתו״ש וח״מ חרו אפם באדונינו הט״ז ז״ל ולמ״ש א״ש:

והוי יודע למ״ש רמ״א בסמ״ך אות ג׳ דרבנן א״צ כוונה וברע״א א׳ דיוצא בתפלה וקידוש על הכוס דרבנן בלא״ה א״ש הך דרבא ואביי ועיין רא״ש בר״ה שם ובר״ן משמע דמצות צריכות כוונה לצאת לאו ברור הוא אלא מספק אזלינן לחומרא כ״כ הרא״ש וכ״כ הר״ן ז״ל מנקיט לחומרא עדיף א״כ צ״ע מי ששמע קידוש מאחר ולא נתכוין לצאת רק סתמא אם רשאי לחזור ולקדש כמו ב׳ בעלי בתים בחדר אחד דהוי מקום סעודה לדידהו וכ״ש למ״ד דרבנן א״צ כוונה ועסי׳ ר״ט משם יש לדחוק. ולכן טוב שיכוין בפירוש שלא לצאת בשמיעה זו הא לא״ה רק שמע סתמא אין רשאי לקדש עוד שלא יהא ברכת קידוש לבטלה רק ישמע מאחר ויכוין. ואי״ה בפתיחה כוללת ופתיחה לברכות יבואר עוד: ובדברי קדשו של הלבוש כתוב לאמר אם היה בדעתו שלא לאכול שם אלא במקום אחר יצא דמ״מ היה דעתו לאכול יע״ש וכ״ה בב״י במקום אחר ובהג״ה השמיטו די״ל אף שלא היה בדעתו לאכול כלל ונמלך יצא דכוונה אין מזיק בכאן (דמ״מ כיון לצאת בקידוש או דרבנן א״צ כוונה) והוא ז״ל י״ל דלמד כן מהא דאביי כו׳ ושם היה דעתו עכ״פ לאכול מיד במקום אמר ואי״ה במ״א ה״ו יבואר זה: