פרי מגדים על אורח חיים, משבצות זהב רסד:ב

כרך עט״ז שבת כ״א א׳ ור״מ פ״ה מה״ש ה״ו וה״ט. ולכאורה גם הב״י הבין כן במ״מ שפי׳ דהטור מפרש ברש״י כמ״מ היינו דלרש״י ג״כ בכוונה תליא מילתא וצריך הוכחה לכך שמניח רק על הפסול הא כורך זה בתוך זה אסור לרש״י ולרי״ף ור״מ שרי בכורך דכוונת הלב סגי אלא ברא״ש שכתב בכוונה תליא מילתא משמע ליה לב״י דהרא״ש אין מפרש כך אלא לרש״י כל שמדליק שתיהם אף שרק נתן זה על זה אסור ולא תליא כלל בכוונה אף בהוכחה ועמ״ל שם הלכה וי״ו האריך לתמוה על הב״י ולמ״ש א״ש יע״ש. ועא״ר אות ד׳ וכפי דעתו יפה כיון כי מלת קפא בארמית לשון צף שלא תטבע אבל לפי דרש חז״ל בפסחים ע״פ זכריה י״ד וי״ו אור יקרות וקפאו״ן דברים שהם יקרים בעוה״ז עיין ילקוט שם משמע קצת קפא גלוי ורב אורה וזה גי׳ הרי״ף למ״ש דלהרבות אורה שרי וע״ז כתב המ״מ שפירוש הר״מ קפ״א כרש״י וערש״י זכריה שם יע״ש אבל הלח״מ שם ה״ט הבין דהכ״מ ברש״י היינו להקפות ע״ג דאם כר״ך שוב אין נדלק שפיר ושמא יטה כמו בשמנים כה״ג דגרס שאין נדלקין יע״ש עיין מ״מ שם והש״ע שכתב כאן כר״ך כו׳ ע״ג גמי וקש היינו כר״ך ממש שרי בהכרח לקמן בסעיף ד׳ הטעם משום גזירה וכמ״ש הט״ז ומ״א אות ג׳ ויו״ד ואי״ה שם יבואר. וכמ״ש המחבר ואז נמשכים כו׳ יע״ש: