פרי מגדים על אורח חיים, משבצות זהב רנד:א

אבל עט״ז. דיעה אחת דעת הר״מ ז״ל פ״ג מה״ש הי״ג ט״ו י״ו ודיעה שנייה בהג״ה דעת הטור ודכ״ע ר״ל הר״מ והטור פסקו כרב ירמיה מדיפתי כלישנא בתרא (שבת ח״י ב׳) דברחא עז ושריק שרי דגדיא ולא שריק נמי שרי ופריך לרב אשי דשרי אף ברחא ולא שריק הא תנן אין צולין בשר ובצל וביצה אלא כדי שיצולו מבע״י (כמאב״ד) בבשרא אגומרי ומפרש הר״מ ההיתר בגדי ולא שריק ועז ושריק הוא כך דגדי רך הוא ומנותח וצלי אצ״ל האש בסמוך לו מותר בחי או נתבשל קצת דהחתוי קשה לו דיתחרך ול״ד בקדירה דגדי אסור אף כמאב״ד לר״מ ורי״ף ~ברכ״ג~{ברנ״ג} ס״א דשם מפסיק קדירה וכאן אצל האש וחתוי קשה לו ושרי חי ומבושל קצת כ״ש כמאב״ד. וברחא עז וכ״ש בשר שור אין מתחרך חמור אצל האש מקדירה דבקדירה חי מותר ואצל האש חי אסור וכ״ש כמאב״ד אסור לדעתם ברנ״ג ס״א ה״א טוח בטיט שרי דרוח קשה לעז ושור ג״כ מאחר דטוח כ״כ מקפיד על הבליה דנפיש ולא מגלה לה (ולא ס״ל הטעם דמידכר כפירש״י שם ויורה טוחה ברנ״ב מיהדק טפי או דאין דרכו להגיס כמו לחתות (עמ״א אות ה׳) והא דמשני בשרא אגומרי לרב אשי הוא שמונח ממ״ש אצל האש (ול״ד על האש ה״ה נוגע ממש בגחלים מן הצד עמ״א אות זיי״ן וי״ב ופירשתיו שם) דהשתא בשרא אגומרי יש בו קולא וחומרא מאצל האש קולא כמאב״ד שרי דיתחרך והוי כמור״ל וכמ״ש הר״מ ז״ל שם בפירוש בהלכה י״ו יע״ש ואצל האש כמאב״ד אסור כבסי׳ רנ״ג ס״א לדיעה א׳ וחומרא ע״ג האש ממש (נוגע) אף גדי ושרי״ק אסור (עמ״א אות ט׳) דאין מקפיד על החירוך מעט מאחר שמניחו על האש ואצל האש שרי גדי ולא שריק וברחא ושריק דהרוח קשה משא״כ על האש אין הרוח קשה לו או שאר תירוצים. (ואף דבשרא אגומרי לרב אשי פריק לה מ״מ לא מפשינן מחלוקת ה״ה לרבי ירמיה הכין הוא בין היתרא ובין איסורא ועוד דבדף ך׳ אמר וכמה כמאב״ד ולדיעה א׳ ברנ״ג כמאב״ד אסור אלא דכאן מיירי במונח על גבי גחלים שרי כמאב״ד ופחות מזה ואפילו חי ואפילו גדיא אסור דסתמא תנן בשר כיון שמניחו על הגחלים אין חושש שיתחרך) ודיעה שנייה בהג״ה הוא דעת רש״י והטור דכר״י קי״ל כל״ב דגדיא ולא שריק שרי הואיל ומכוסה התנור בדף עכ״פ קשה ליה זיקא וברחא ושריק מדכר דכיר תרתי לא עבדי ובשרא אגומרי דלא מכוסה כלל אסור לרב אשי ג״כ ולפ״ז אין לחלק כלל בין אצ״ל האש או ע״ג ממש:

והנה לדיעה שנייה להר״ב כאן בהג״ה יש לכאורה קולא א׳ כמאב״ד אצ״ל האש בצלי שרי אף לדיעה א׳ ברנ״ג ס״א כמ״ש הט״ז כאן ומ״א אות וי״ו. ב׳ בקדירה טוח שרי כמ״ש המ״א אות ה״ דמדכר דכיר כפירש״י. השלישי על האש ממש בשריק שרי להר״ב כמ״ש המ״א אות ט׳, הרביעי ביורה סימן רנ״ב במ״א א׳ ולתי׳ ב׳ בתוס׳ שבת ח״י ד״ה ביורה להר״ב אף דטוח לבד שרי ולדיעה א׳ דהטעם דטוח קשה זיקא כל אלו אסורות. ואמנם לדיעה שנייה יש חומרא אחת והוא כל שמגולה בלא כסוי התנור אף גדי ומנותח אסור דלא ס״ל מתחרך ודווקא מכוסה שרי דגדי קשה ליה זיקא בלא טוח כל שמכוסה א״כ וודאי קשה טובא איך כתב ויש מחמירי״ן הלא רוב קולות הם והט״ז ז״ל נקיט רק קולא זו דכמאב״ד אצ״ל האש לדיעה א׳ כאן אסור ולהר״ב כמאב״ד אצ״ל האש שרי בצלי דשאר קולות אין מוכרחים כ״כ גם מ״ש הר״ב ועל גב״י אש הכל אסור מלת גב״י אש קשה דלהמחבר בס״ב ג״כ אסור אפילו גדי ואפשר אף שריק והיל״ל ואצ״ל האש הכל אסור ובנ״ץ ראיתי הרגיש בזה ועשה כלומר כאלו כתוב לאמר אצ״ל האש והוי יודע אף למה שפסק הטור ברנ״ג והר״ב בס״א כדיעה שניה שם דכמאב״ד בבישול נמי שרי שהייה היינו כמאב״ד ומור״ל א״ו מצטמק ויפה לו הא כמאב״ד ומוי״ל אסור וכבר דקדקנו שם במ״ש המחבר או מוי״ל וזה יורה כשיטת הרז״ה ז״ל יע״ש וא״כ יפה כתב הט״ז דצ״ע על הר״ב דקולא יש כמאב״ד ומוי״ל כאמור וגם הטור כתב ברנ״ג כמאב״ד וכן נתבשל יפה ומוי״ל מותר משמע הא כמאב״ד ומוי״ל אסור ואפ״ה כתב כאן סתם אין צולין בשר כו׳ אלא כמאב״ד ולא התנה על גבי אש משמע אצל האש נמי כמאב״ד ומוי״ל שרי. וכבר ידעתי המחלוקת שיש בהא דביצ״ה שי״א דמצטמק ויפה לו הוא עיין בבעל המאור ומלחמות פ״ק ופרק כירה להרמב״ן ז״ל הביא ראיה דביצים מוי״ל הם מהא דשבת ל״ח א׳ מכלל דביצים מצטמקות ויפה הם יע״ש א״כ שפיר כתב הט״ז דצ״ע על הר״ב דקולא יש כאמור אף לדיעה שניה שם ברנ״ג ס״א ורמזו במ״ש וכמאב״ד לחו״ד שרי היינו אף מוי״ל כאמור. ובחדושינו פרק כירה הארכנו וכתבנו דבעל המאור סובר ביצים מור״ל וההיא דביצים המצומקות ביי״ן אפשר מוי״ל לא ביצים בעצמן יע״ש ובתו״ש וח״מ חרה אפם בו בט״ז ז״ל ולפי מ״ש דבריו שרירין וקיימין:

ובדברי קדשו של הלבוש כתוב לאמר וזה לשונו בטוח בטיט לתרתי לא חיישינן וי״א בטוח הכל שרי כמו שאמרנ״ו כו׳ השמיט מלת מחמירי״ן וכתב בדיעה א׳ לתרתי לא חיישינן ולי העני דברים אלו מרפסין איגרי דלדיעה א׳ הטעם דזיקא קשה בטוח בטיט כמ״ש המחבר וכ״ה בר״מ ה״ש פ״ג הי״ג מפורש אומר הטעם וצ״ע:

עוד רגע אדבר במשנה שבת י״ט ב׳ אין צולין בש״ר בצ״ל ביצה אלא כדי שיצולו מבע״י היינו כמאב״ד נקט הני תלת בשר לומר בחי שרי בקדירה ובשר אסור בצלי חי בצל אע״ג דראוי חי הוי כמאב״ד בצל שאני כמ״ש המ״א באות י״ג וביצה דאע״ג דמוי״ל אפ״ה שרי בצלי אצל האש או ע״ג אש אע״ג דכמאב״ד ומוי״ל אסור בצלי מותר. ודע שאעפ״י שהטור ברנ״ג וכן בש״ע ציין באר הגולה בדיעה שניה רש״י ור״י מ״מ י״ל דלא לגמרי פסק כותייהו רק כמאב״ד ומוי״ל אם כ״צ ומוי״ל כדכתיבנא וכשיטת רז״ה ז״ל ואי״ה ברנ״ט בדיני שהייה והטמנה אבאר עוד: מה שנרשם סמ״ג וסמ״ק וסה״ת אולי לענין בשרא אגומרי אבל פסקו כרב אשי ומפני שדרכי החכמה נעלמו ממני הוצרכתי להאריך עד כ״ה:

והנני חוזר על הראשונות דברי הלבוש אפשר ליישבן דסובר אף להר״מ והמחבר טוח שרי דמדכר כמו יורה טוחה (עלח״מ פ״ג מה״ש הי״א ור״ן ביורה דרכ״ם להגיס יע״ש וסתם הר״מ ביורה טוחה) והא דנקיט טעם דיצטנן התנור עדיפא קאמר דאפילו התנור מלא גחלים דיש לומר כשפותח התנור וסותם הוה מבעיר ומכבה עיין תה״ד צ״ט ושו״ת רמ״א ק״ב ומ״א רנ״ג י״ח א״כ טוח לא מהני כה״ג דתרת״י לא עבדי כמ״ש הלבוש (טוח חיישינן שיפתח אלא שמדכר קודם החתוי) א״כ בתנור מלא גחלים אסור דאכתי ישכח ויפתח לחוד ונמצא מבעיר לז״א שלא יפתח דיצטנן וסובר דומיא דל״ק דיתקשה כו׳ וכתב זה בעבור דיש מחמירין א״ש דלהמחבר נמי שייכים הני קולות וקולא כמאב״ד סובר דכבר הכריע הר״ב כדיעה שניה ברנ״ג באופן שדברי הלבוש מחוורין כשמלה ולבושיה כתלג חיור. ואי״ה ברנ״ז ורנ״ט יבואר עוד: