פרי מגדים על אורח חיים, משבצות זהב רמו:ו

אבל בי״ט עט״ז הראה לתצ״ה ס״ג אות ג״ה בט״ז ומ״א משום עובדין דחול הא שביתת בהמתו בי״ט מותר ועמ״א כאן אות י״ב ופר״ח תצ״ה כתב לאסור מחמר לי״ט: ולהתיר שביתת בהמה בי״ט רק משום עובדין דחול יע״ש ואי״ה במ״א אות י״ב יבואר עוד:

והנה יש לי כאן הרהורי דברים והנני פורטם בעזה״י דע שביחת בהמה בשבת נפיק מקרא למען ינוח שורך (שמות כ״ג י״ב) עב״ח אבל הלבוש כתב לא תעשה מלאכה אתה ובהמתך (שמות כ׳ יו״ד) ובר״מ פ״ך מה״ש ה״א משמע דשביתה רק עשה ומחמר לאו שניתן לאזהרת מיתת ב״ד להמעיין היטב במ״מ ובהלכה י״ד משוה שביתת עבד לבהמה משמע שניהם בעשה על האדון ובעליו ורש״י בפ׳ משפטים למען ינוח תן נייח עפ״י דרש ולא כפשוטו שביתת בהמה משמע כלבוש דנפיק מלא תעשה כל מלאכה אמנם הר״ב דכתב כאן דשביתה בי״ט שריא משמע מחמר אסור בי״ט ובפר״ח בתצ״ה משמע דשביתה רק עשה ועב״י תצ״ה משמע דעתו שביתה לאו יע״ש והנה לענין אי מחויב לפזר ממונו לעכב עכו״ם שלא יעשה מלאכה בבהמתו בעשה מבואר בתרנ״ו במ״א אות זיי״ן בעני א״צ לית״ן ממון ובי״ד קנ״ז בש״ך אות ג׳ חומש יע״ש ובל״ת מחויב ליתן כל אשר לו יע״ש: ובסכנת אבר לקולא בעשה ול״ת: ומ״מ אף אי שביתה בלאו כל דאין עובר בידים י״ל דא״צ לבזבז הון רב עליה דוקא שלא יעבור בקום ועשה כו׳ אלא שראיתי בבכור שור פסחים כ״א כתב בפשיטות צריך ליתן כל ממונו ולא יעבור על ל״ת ושם בל יראה לאו שאין בו מעשה הוא ואם שבא ע״י מעשה ידיו שקנה קודם פסח א״י מנין לו ובפתיחה כוללת כתבנו מזה. ומחמר אחר בהמתו בשבת אי מפסל לעדות מ״ה ה״ה או לאו מסופק אני ועיין מ״מ ל״ד ופשיטא חייבי מיתות שוגגין ולאוין דמפסל וכאן י״ל דאין מחויב כלל מלקות על לאו בזה ול״ד ללא התרו ביה. ואם בהמת חרש ששומע ואין מדבר דאין יכול להפקיר בפה ובלב אין מהני ומהא אמינא לה ממ״ש הר״ן ריש פסחים דחמץ מהני דאין ברשותו של אדם ובגלוי דעתא כ״ד סגי משא״כ בממון גמור כו׳ א״כ חרש כזה אין יכול להפקיר בלב וע״י כתב עיין אה״ע סימן קכ״א בח״מ ח׳ וב״ש אות ו׳ יע״ש וע״י שליח להפקיר עסי׳ תל״ד ס״ד יע״ש ואף חרש שנתחרש אח״כ לא ממעי אמו כל שאין מדבר ולא שומע כלום כשוטה יחשב עיין מ״מ סימן רל״ה סי״ח: ודין שביתה היינו כל מה שאדם מצווה עליו בהמתו נמי וכל מה שבאדם דרבנן אין מוזהר בבהמתו. ודין מחמר יש מחלוקת עמ״א אות י״ב יע״ש. ובכאן אין להאריך יותר: