פרי מגדים על אורח חיים, משבצות זהב קעז:ב

ואפילו עט״ז לבאר דבריו ז״ל מוכרח אני להעתיק לשון הטור וז״ל. וכתב א״א הרא״ש ז״ל יש להסתפק בקבע סעודה על הפירות אם אכל מהן תחלה בלא פת אם יש לברך עליהם וסברא הוא שלא יברך עליהם דלדידיה הוי מחמת סעודה דעיקר סעודה עליהם אפי׳ מעט בלא פת. אבל כשמביאין פירות באמצע סעודה ואין עיקר הסעודה עליהן אע״פ שמלפת בהן הפת אם אוכל מעט תחלה בלא פת מברך עליהם. הרא״ש ברכות מ״א ב׳ לאחר שכתב סברא הוא הביא ירושלמי רב הונא אכל תמר״י עם פתא א״ל ר״ח בר אשי פליג את על רבך שבקינהו בתר מזונא ובריך עלייהו תחלה וסוף. א״ל הם שקר נגיסתי פירוש הם עיקר סעודה ואיך אניחם לסוף. משמע אחר מזונא קודם ברכת המזון וכפסקא דר״פ לאחר הסעודה לפניהם ואחריהם (משמע תמרי אין בהמ״ז פוטר לכתחלה דלא כדמשמע ממ״א אות וי״ו יע״ש) אבל תוך הסעוד׳ אין טעון ברכה לאחריהם אפי׳ אכלן בלא פת דאי אוכלין בלא פת טעונים נמי ברכה לאחריהן בתוך הסעודה למה למימר שבקין בתר מזונא יאמר שיאכל בסעודה בלא פת ויברך תחלה וסוף. ומיהו אין להוכיח מכאן שאם הביא פירות לאכול בהן פתו ואכל מקצתן בלא פת באמצע הסעודה שלא יהא טעון ברכה לפניהם מדלא אמר ליה שיאכל תוך הסעודה דמשום ברכה דסוף אמר שבקין בתר מזונך עכ״ל העתקתיו מפני הצורך שיש בו. הב״ח פירש שהביא ירושלמי להוכיח דינו דאם הם עיקר סעודה שא״צ ברכה לפניו ואחריו נוסף על הסבר״א שכתב מעצמו ודין השני הסברא נותנת דמעט בלא פת מברך תחלה נמצא לדין א׳ יש סברא והוכחה מירושלמי ודין הב׳ באין עיקר סעודה על הפירות ואוכל מעט בלא פת דמברך על הפירות לפניו סברא הוא יע״ש בב״ח והיינו דרב הונא אכל פירות עם פת ולא בירך לפניו ואמתי לא אכל קצת פירות בלא פת ולברך לפניו עכ״פ (כמו דשאיל ליה ר״ח ב״א שבקין בתר מזונך ומברך תחל״ה וסוף ליתן שבח לה׳ כמו כן עכ״פ שהשיב עיקר נגיסתי יאכל מעט בלא פת ויברך תחלה) ש״מ כל שעיקר סעודה אף אוכל בלא פת פירות קצתם אין מברך לפניה. ודברי הרא״ש צריכין ביאור במ״ש תוך הסעודה אין צריך לאחריהם אפילו אכלו בלא פת מיירי אי בהביא ללפת ומקצת אוכל בלא פת פשיטא דהכין הוא דאי דוקא באוכל ומלפת הכל עם פת הוא דא״צ לאחריהם אז אף לפניהם א״צ כל ללפת דעיקר פוטר הטפל כמ״ש שם הרא״ש בדברים הבאים תוך הסעודה שלא מחמת הסעודה וכמ״ש בש״ע ולבוש כאן. ואי מיירי בהביא פירות שלא ללפת כלל די״ל דצריך ברכה לאחריו תוך הסעודה ור״פ בשמעתין מיירי בהביא ללפת ואוכל מעט בלא פת א״כ מה ראיה מירושלמי נהי דר״ח ב״א סבר שאין עיקר סעודה מ״מ ראה שללפת הביאו ואף יאמר לו שיאכל מעט בלא פת אפ״ה אין צריך ברכה אחרונה ואמר שבקין בתר מזונך משום ברכה אחרונה וצ״ל דמ״מ יאכל אותם כך בלא פת כלל כי היה סבור ר״ח ב״א שגם ללפת לא הביא כ״א לפוטרן מברכה וכעין מ״ש הט״ז וקצת דוחק גם מ״ש הט״ז במ״ש הרא״ש ומיהו אין להוכיח כו׳ הוי ליה למימר בלא פת כלל צ״ע דמבואר בכללי כאן דכהאי גוונא מברך לפניה וי״ל ועמ״ש אי״ה לקמן בזה. וכללות כוונת הט״ז ז״ל הוא כך דהרא״ש אמר דין א׳ מסברא ומירושלמי אין הוכחה כלל כמ״ש לבסוף כי ר״ח ב״א לא ידע אם בירך תחלה ר״ה על הפירות ואפשר בירך ואכל מעט בלא פת תחלה. רק שא״ל ליה שבקין בתר מזוני וחבירך לסוף גם כן רק הרא״ש הביא ירושלמי לתרץ קושיא שעל הרא״ש. כי כתב מספקא ליה בקבע על פירות ואוכל מעט בלא פת אם יברך לפניהם משמע הא בלא קבע פשיטא ליה דאוכל מעט בלא פת מברך לפניו והא מירושלמי מוכח דאין מברך לפניו דאל״כ ונימא אכול בתוך הסעודה לז״א משום ברכה לאחריו אמר לאחר מזונא והיינו מ״ש ומיהו מש״ה הביא הא דירושלמי לא להוכיח דין הא׳ יע״ש ויש ט״ס לכאורה בד״א במ״ש דכאן שאני דאכל מקצת עם הפת ע״כ צריך לברך ג״כ על מה שיאכל בלא פת וזה מתנגד למ״ש דאין צריך לברך בזה וצ״ל להיפך דבירושלמי ע״כ אין צריך לברך אף שיאכל מעט בלא פת ברכה א׳ וזה מתנגד למ״ש דצריך באוכל מעט מעט בלא פת באין קבע וא״ש מ״ש הטור בשם אביו הרא״ש ז״ל דבאין קבע באוכל מעט בלא פת פשיטא ליה להרא״ש דמברך ברכה א׳ דאל״כ למה מסופק בקבע דוקא היה להתחיל יש להסתפק בשתיהן ולפשוט דין א׳ ושני בספק וש״מ דהשני פשוט להיפוך ושע״ז הביא ירושלמי דל״ק על הרא״ש כמ״ש ומיהו אין להוכיח לא להוכיח דין א׳ ומש״ה כתב רק סברא. ומ״מ במ״ש הרא״ש דאי בלא פת כו׳ אכתי צ״ע כמש״ל. וכעת לא הבינותים יפה. ועיין אות ג׳ בשם הרר״י יש לו קצת פירוש אחר בירושלמי. ומשמע דגרס בגמרא רב במקום ר״ה ולמעט בברכות עדיף אלא טוב לצאת ידי הכל יע״ש: