פרי מגדים על אורח חיים, משבצות זהב קסז:ז

הביאו מלח עט״ז לדעתי כיון ז״ל כוונה מיוחדת כמו שאגיד כי הר״ב כתב אבל לכתחלה אין להפסיק והביאו מלח להמוציא ודאי לכתחלה הוא ואין רשאי עד שיביאו מלח (ודוחק לומר לכתחלה יזמין קודם דפשטא משמע לכתחלה אם שכח) ואיירי הביאו מלח לפת נקיה להמוציא אפ״ה לכתחלה לא וכ״ש סעודה ודיעבד אפילו לסעודה אין חוזר ומברך ומש״ה השמיט תשובת הרשב״א בכאן שסובר דבעינן דוקא צורך המוציא וכאן מבואר תנו לפלוני לאכול צרכי סעודה נמי דיעבד לא הוי הפסק אבל מ״ש הרשב״א אם נתכוין לכך לא הוי הפסק לאו למימרא דפת נקייה אם דעתו בלפתן אין רשאי עד שיביאו לפתן אלא דכ״ע מודים דרשאי ומ״מ הפסק לא הוי דצורכי המוציא הוי כמו טול ברוך דא״צ אלא אפ״ה צורכי המוציא הוי והבן ועב״ח ואין להאריך. ועמ״א ק״י דלטעו״ם נמי אסור קודם לבהמה ואי״ה שם יבואר בשם התורני המופלא מוהר״ר מורי כהן ז״ל שהיה פרנס ומנהיג בק״ק פ״פ ד״א יע״א מצאתי בכתבין ושייך ג״כ למ״א אות ח״י. מ״ש דוקא באכילה בהמה קודם לאדם הא שתייה אדם קודם וראיה מרבקה שאמרה שתה וגם גמליך אשקה ס״ח. וקשה מה ראיה היא זו וכי דרך הוא אדם ששואל מים מחבירו לשתות יאמר אתן לבהמתך קודם ואח״כ לך ושמא הבהמות שתו בדרך מים הראויים לבהמה ואדם רוצה מים צלולים. ונראה שט״ס וצריך להגיה וראיה מרבקה שאמר היינו העבד התפלל והיה הנערה כו׳ ואמרה שתה וגם גמליך אשקה דהיה לומר והיה הנערה אשר אומר אליה תן מים לגמלים ואמרה אשקה לגמלים וגם לך אשקה ש״מ בשתייה אדם קודם עכ״ל. והנה נראה שכיון קרוב לאמת כי ה׳ של שאמרה היא מיותר וצ״ל שאמר העבד כי זה הלשון נמצא בדברי העבד והנה גם אני הגהתי כזה במ״א שם. ואמנם מגלגלין זכות ע״י זכאי כי ידעתי ומכירו הייתי אותו שהיה ירא ה׳ מרבים ע״כ הזכרתי שמו על הספר ולכבוד נשמתו תנצב״ה אמן. אמרתי כי ע״ד הרמז והצחות י״ל בתפלתו הזכיר הטי כדך ואשתה ואמרה שתה ובמעשה אמר הגמיאיני מעט מים לא כדי שתייה כי נסה אותה בד״א ודינים כי י״ל טעימה מותר וי״ל אסור אבל יש חילוק בין אכילה לשתייה ולכך בתפלתו אמר סתם אנסה ואשתה ואמרה שתה ואח״כ לגמליך יודעת ג״כ הדין שי״ל בין אכילה לשתייה אותה הוכחת מצד חסידות גם יודעת הדין ובמעשה עשה חכמה יותר מעט מים לומר אולי הדין רק טעימה שרי ורבקה ידעה הדין שי״ל בשתיה ע״כ אמרה שתה די ספוקך ואח״כ לגמליך כלו די ספוקן ערש״י שהיה ג״כ צמאים ואפ״ה הוא תחלה והבן: