פרי מגדים על אורח חיים, משבצות זהב קסז:ו

נקיה עט״ז ברכות מ׳ א׳ לית דין צריך בשש פירש״י ז״ל לית די״ן (לחם זה) בשש איחור כמו בושש משה שפת נקיה היא. ואפשר אפילו דעתו ללפתן מ״מ כיון שא״צ לפתן הולכין בתר רוב ב״א וא״צ עיכוב ומינה פת קיבר דהכל מלפתין אף אם דעתו לאכול חריבה בטלה דעתו וצריך להביא להמוציא לפתן אבל הר״מ ז״ל פ״ז מה״ב ה״ג כתב דעתו לאכול חריבה כפירוש הערוך ובב״י משמע לית דין על עצמו אמר אני א״צ ללפתן שאוכל לאכול פת קיבר בלא לפתן ולא בטלה דעתי וא״כ קשה מ״ש בש״ע פת נקייה או דעתו לאכול חריבה דלכאורה תפס החבל בתרין ראשין וכבר נתקשה הב״ח כעין זה ותי׳ דפסק כהר״מ ושקולים המה דפת נקייה בטלה דעתו אצל כ״א ופת קיבר הולכין אחר דעתו אבל הט״ז סובר כי הרא״ש שכתב י״א איחור וי״א בשש אין זה צריך לפתן לאו כפי׳ הב״י דא״כ העיקר חסר והיל״ל אין דעתי לאכול עם מלח אלא בין פי׳ א׳ ופי׳ ב׳ בפת נקייה מיירי ואיזה נ״מ יש אלא אם בשש איחו״ר הא כשהוא מזומן צריך להמתין קצת אפי׳ נקייה ויהיה מלת דין זה כלומר דין זה דצריך להמתין היינו קצת ולא איחור ממש ולפירוש הב׳ לית דין לחם זה דבנקיה מיירי א״צ להמתין כלל ובאין נקיה צריך המתנה ואיחור והטור סובר כפי׳ הב׳ דבנקיה א״צ להמתין קצת וכ״כ הרמב״ם כפי׳ הב׳ דנקיט אם דעתו לאכול חריבה פת קיבר א״צ להמתין ולא קאמר איחור א״צ ש״מ דא״צ להמתין כלל ואין נ״מ בין הטור והר״מ כי הטור נקיט לישנא דגמרא בנקיה והר״מ אמר באם דעתו וע״כ פסק בש״ע כשניהם ומתורץ קושיית הב״ח וח״ו אין אומר נגד אדונינו ז״ל אלא דנראה סייעתא לב״ח דאין מדרך הר״מ ז״ל להניח מה שנאמר בגמרא ולומר דבר חדש והר״מ מפרש כפי׳ הערוך והב״י בארוך כ״כ והרא״ש ג״כ לזה נתכוין לפי׳ הערוך ובכ״מ פי׳ לית דין אין פת זה (לא דין זה על עצמו) כלומר אני דעתי לאכול כך. עב״י בשש לפתן ובדרישה בשש תפל וכ״ה בתרגום איוב וי״ו לית דין צריך ללפתן שיהא נקרא תפל ובשש יע״ש: