פרי מגדים על אורח חיים, משבצות זהב קסז:ח

כבר עט״ז מ״ש בנהנין צריך שכ״א יברך מ״מ יוצא הוא בברכת חבירו ומ״ש דצריך לענות אמן ברי״ג ס״ב דיעבד אף בלא ענה אמן יצא. ומ״ש בשם הב״ח כוונתו מדפירש״י ברכות מ׳ א׳ הבוצע קודם שבצע כו׳ ולא פירש סתם ואף במסובין אם אחד אמר לחבירו שאצלו טול ברוך לא הוי הפסק ש״מ דרש״י ר״ל דוקא הבוצע הא אחר לאחר שבצע הבוצע וטעם אפילו שלא מענין סעודה לא הוי הפסק. ומ״ש בהניח תפילין י״ל בין מצוה דחיובא רמי עליו הוי הפסק משא״כ באכילת רשות וברכת שבח והודיה כשא׳ משבח לאדון כל בשביל כולם (שלוחו ש״א כמותו) ואכל הבוצע תו לא הוי הפסק למסובין ואה״נ באכילת מצה בפסח ליל א״ב אם טעם הבוצע ואחרים הפסיקו דצריכין לחזור ולברך דהוי כמו ברכת המצות. והט״ז עשה תקנה אם אירע שהפסיקו המסובין לברך המוציא והבוצע יכוין לפטור את מי שלא יפסיק בין שמיעתו לאכילתו אז יוצא ממ״נ וליכא ברכה לבטלה אף לרוקח דכה״ג לא יצא בשמיעתו דהוא והבוצע לא נתכוונו כ״א שלא יפסיק בין שמיעתו לאכילתו. ועא״ר י״ב ל״ד הבוצע ה״ה טעם א׳ מהמסובין יצאו כולם לדעת למ״א ועיין לבוש לכתחלה אסור ודיעבד יוצא והנה גם הר״ב בהג״ה יודה דלכתחלה אין לשוח אף אם אכל הבוצע:

והוי יודע אם הבוצע הפסיק בדיבור בין ברכה לאכילה ואחרים אכלו אח״כ י״ל דיצאו הם בברכתו הואיל והם לא הפסיקו בדיבור ומהא אמינא לה מר״ם ס״ב בהג״ה הואיל ומוציא אחרים בברכתו אף דהוא לא היה דעתו שישתה יין עוד וכוס זה מים ועסי׳ רי״ג במ״א ז׳ בשוגג מוציא אותם אע״פ שהוא לא נהנה ה״ה כאן בהזיד והפסיק מ״מ ברכתו לכתחלה שפיר הוי ולא עבר על תקנת חז״ל דדעתו היה לברך וליהנות ג״כ אלא שאח״כ הפסיק יצאו אחרים בברכתו. והוא באנו למחלוקת הרוקח והב״י כאמור:

אם קידש על הפת ובירך המוציא וסיים הקידוש ואח״כ נזדמן לו יין ומברך עליו צ״ע די״ל דלא הוי הפסק דעיקר מצוה על היין ואי״ה בסימן רע״א יבואר ובחידושינו כתבנו מזה: