פרי מגדים על אורח חיים, משבצות זהב קנג:ז

אא״כ עט״ז תלוי בדעת היחיד לאו שהתנו בפירוש שרשאין למכור דאפילו בני העיר התנו כן שרי כו׳ אלא תלוי ביחיד לבנות כרצונו מסתמא נתנו רשות גם למכור עפ״י יחיד ועמ״א אות י״ב. ומ״מ י״ל אף באמרו בשעת הבנין בפירוש שתולין ביחיד למכור אפ״ה בעינן הסכמת הקהל עמ״א אות י״ג:

והנה יש לי בכאן הרהורי דברים אמרתי אשיחה וירווח לי דע כי הרמב״ן ור״ן מחולקים בקדושת ביה״כ לרמב״ן אין בה קדושה כ״א כתשמישי מצוה שנזרקין לאחר מצותן כו׳ ולר״ן יש בה קדושה והמעיין בר״ן מגילה כ״ו ב׳ גבי מתנה דיש נ״מ לרמב״ן ביה״כ או ליבני עתיקתא אם זט״ה במא״ה רוצים שיהיו חולין בלי מעות כלל או להלוותן שרי דתשמישי מצוה אם רוצה חולין הם וההוא דליבני להלוותן אסור זט״ה בלא במא״ה דשמא אין רוצים שיכחשו המצוה לגמרי המחבר בסי״א העתיק אפי׳ ע״י זט״ה ולא סיים במא״ה כנראה מב״י שהעתיק דברי הרמב״ן ועל הר״ן הביא רק ראש דבריו וכו׳ יע״ש משמע דעתו כרמב״ן. אבל המ״א אות כ״ח כתב אפילו זט״ה במא״ה אסור דקדושה ראשונה א״א לחלל בכדי אם לא על מעות וכדומה וכ״ה ברי״ף יע״ש בר״ן. והנה י״ל נ״מ גם במכרו זט״ה במא״ה בסתם ולא התנו בשעת המכר שיהיו הדמים חולין ואח״כ רוצים לשנות המעות לחולין לרמב״ן שרי כיון דביה״כ גופא רק תשמישי מצוה כ״ש המעות רק זט״ה בלא במא״ה י״ל שמא לא ניחא להו לאיתכחש המצוה לגמרי א״כ כל שיסכימו זט״ה במא״ה הן על ביה״כ או על המעות שיצא לחולין שרי ורבא דאמר מגילה כ״ו א׳ ל״ש שמכרו כו׳ ל״ד אלא הסכמת זט״ה במא״ה בעינן גילוי דעתם ואלו לר״ן י״ל התנו בעינן בשעת מכירה דוקא וזט״ה בלא מא״ה או להיפוך לא מהני התנו דאין כחם כ״כ גדול רק זט״ה במא״ה אבל כשמכרו סתם אפילו זט״ה במא״ה אין יכולים אח״כ לשנותם לחולין וכ״נ מר״מ פי״א מתפלה הי״ח וכן התנו זט״ה במא״ה על מותר הדמים שיהיו חולין משמע התנו בעינן ועב״י בשם ריב״ש דר״מ רבותא קאמר אפילו לא התנו בשעת מכירה על כל הדמים מהני אח״כ במותר ש״מ דבשעת מכירה התנו בעינן. ולפ״ז הא דכתב המחבר באם קבלו עליהם בנ״י העי״ר בפירוש במכר זה אפילו יחיד מה שעשה עשוי וכתב הע״ץ אות ט׳ וא״ר אות י״ג בפירוש שיהיו חולין כו׳ ע״כ בני העיר ל״ד אלא זט״ה במא״ה תלוי ביחיד. ובלשון המחבר לא הזכיר כלל התנו ומשמע לכאורה כל שהסכימו זט״ה במא״ה במכר פקע הקדושה אף מדמים ואף לא החנו נשעה המכר על הדמים רפא? לשניהן לחולין הדמים וצ״ע בכל זה:

עוד רגע אדבר כי המעיין בבעל המאור מגילה כ״ז ב׳ עלה דמתני׳ משל רבים ליחיד ועל תנאי תירץ דודאי הא דבעי עילוי בדמים כשביה״כ יוצא לחולין דנתפס המעות בקדושה הא כשביה״כ בקדושה א״צ עילוי בדמים (ואף דהקשינו במ״א א׳ וכן בחה״ר מס״ת וספרים כו׳ י״ל ביה״כ שאני דאף תשמישי מצוה אין בו כח לחול על המעות אם לא שיצא לחולין ביה״כ משא״כ קדושה אף כשלא יצא לחולין דספרים בהווייתן תופסים המעות הקדושה) וא״ש ב׳ משניות יע״ש ולפ״ז רבנן ור״מ פליגי דלרבנן משל רבים ליחיד נמי קדושה אית בה וזה דעה הט״ז באות וי״ו וחה״ר שם פליג וסובר דעילוי תמיד בעינן אף שביה״כ נשאר בקדושה ורבנן ס״ל של יחיד חול וזה דעת רש״י שם ורבנן. והנה בגמרא כ״ו א׳ רשב״ג אר״י ל״ש אלא ביה״כ של ספרים והא כרבנן נמי כשמכרו ביה״כ שלהם לרבים יחידים ובנו ביה״כ אחרת להתפלל בהם דהשתא ל״ש כל הג׳ טעמים שכתבנו באות וי״ו בשלמא לבעל המאור אא״כ דא״כ א״צ עילוי בדמים משא״כ לחה״ר:

אם מכרו זט״ה במא״ה ס״ת אם הדמים יוצאים לחולין עמ״א אות כ״ג ושם יבואר אי״ה בזה:

ואם מכרו ביה״כ של כרכים ואפילו דיעבד אין ממכרם ממכר ומוכח כן מדאמר שם (מגילה כ״ז) ל״ש אלא כפרים אבל כרכים לא ואמאי לא דכרכים ומתיישב לישניה דיעבד שמכרו ש״מ ועיין חה״ר שם כ״כ בפירוש אפי׳ דיעבד לא הוי מכירה ואם מכרו ס״ת דכפרים למצוה קלה (חוץ ג׳ דברים פ״ש ללמוד תורה ולישא אשה) צ״ע אי המכר בטל אע״ג דבמזיד היה (דבשוגג הוי מקח טעות) עח״מ ר״ז מקח באיסור יע״ש ובסעיף ב׳ נסתפקנו יע״ש. והנה מהא דמגילה כ״ז א׳ ס״ת שמכרו דיעבד י״ל אמאי לא נתבטל המכר וכה״ג הקשה הר״ן על הרמב״ן גבי מתנה והנה י״ל שמכרו דיעב״ד הפירות דמכרו לצורך פ״ש וכדומה ואח״כ לא היו צריכין המעות לזה וניתות״ר וכדומה לוקחין ס״ת וא״כ אין ראיה וקושיית הר״ן מתורץ בכך. ולפ״ז הדין מתחלק לג׳ אם מכרו ס״ת למצוה קלה י״ל המכר בטל עח״מ ר״ז ובסמ״ע שם ואם ישן לוקח חדש י״ל קים ליה ומיהו בעיא דלא איפשטא י״ל דאין הלוקח יכול לומר קים לי דהשתא בימי הגמרא לא ניפשטא ובפלוגתא דרבוותא י״ל קים לי כהנך ובחדש לוקח חדש י״ל דודאי איסורא עביד דע״כ מיבעיא ליה בישן אחדש דהוי קצת עלוי והנך רואה מהר״ן שפירש מכרו דיעבד דאמכירה קאי דיעבד ש״מ דסובר דהמכר לא יבטל ואין בזה חולק אהר״ן והב״ן. ובח״מ רמ״ח בסמ״ע ל״ט בעיא נמי י״ל קים לי יע״ש: