פרי מגדים על אורח חיים, משבצות זהב טו:ד

ורב עמרם עט״ז. הנה כפי דעת הב״י וש״ע יש בכאן ד׳ פירושים א׳ רש״י מטעם גזירה דפייש כו׳ (ושוי״ן לרש״י אין לו שייכות לכאן ומייתי שם תנ״ה דהלכה כר״מ בגזירותיו ומשמע אפי׳ נגד רבים עב״י. ולעיל שם מ״ם ב׳ סדין בציצית אסור מדרבנן שמא יקרע סדינו תוך ג׳ ופירש״י ופייש מחוט התפירה ולפ״ז ע״כ כרבנן דר״מ דלר״מ הא אין תופרין תוך ג׳ וליכא למגזר אלא לרבנן דתופרין תוך ג׳ ולא גזרו דלמא פייש היינו במ״ע דשוא״ת דלא עשו סייג למ״ע דשוא״ת כמ״ש זה כמה פעמים מה שאין כן בכלאים עשו סייג דלמא פייש) הב׳ פירוש התוספות מ״ם ב׳ ד״ה שמא הקשו על פירש״י (עיין בה״ז וצאן קדשים בגירסת אפילו רבנן והבן) דא״כ רב הונא דאמר לקמן מ״א ב׳ ד׳ בתוך שיעור כנף רחוק ד׳ איך יפרש ברייתא חוץ לג׳ ותוך ב׳ אלא פירשו דלא כרש״י שפי׳ ג׳ ותוך ג׳ ארוחב הבגד אלא מאורך הבגד אורך ורוחב מבואר במ״א סי׳ י״א אות ט״ז דאם נקרע רצועה מבגד ובה ציצית אם לא הגיע הקרע עד שלש לשפת הבגד השני שהוא מחובר עדיין ג״א חשיב חיבור ולא נפסל הציצית שהיו בעת שנקרע ואם לא נשאר ג״א שלם באורך רמ״א לא יתפור דכמאן דפריס דמי וציצית שהיו בעת ההיא נפסלו ואף תפר אח״כ תולמ״ה הוי וחכ״א יתפור ולא נפסלו הציצית שהיו בעת ההוא דכיון דמחובר מעט כמחובר דמי (ותנ״ה צריך לגרוס איפכא רמ״א יתפור וחכ״א לא יתפור דל״ש הלכה כר״מ בגזירותיו עב״י. וא״ש ושוין דכי מביא אפילו אמה על אמה ממקום אחר ובה תכלת הוי תולמ״ה וה״ה דהמ״ל ושוין שאם נקרע לגמרי מכל ותפר נפסלו הציצית שהיו בעת ההיא) והא דאמר לעיל מ״ם ב׳ שמא יקרע סדינו תוך ג׳ לכאורה כרבנן דאמרי לא יחפור דאל״כ קשת תנ״ה כקושיית הב״י אבל התוספות שם ד״ה שמא כתבו והשתא שמעתין כר״מ אתיא משמע דגרסי רמ״א לא יתפור קשה (ויש ליישב אין מקומו פה). השלישי הוא פירוש הרא״ש ברע״מ כפי מה שהבין הב״י דלאו אאורך הבגד קאי אלא ארוחב (אפשר בין רוחב ואורך אלא דלא כתוס׳ והבן) וכפירש״י ולא איירי כלל מרצועה שנפסקה אם מחוברת עדיין ג״א או לאו אלא תוך ג׳ וחוץ לג׳ אשיעור כנף קאי ואם נפסק תוך ג״א דאין בו שיעור כנף אף דלא נפסק כ״א מיעוט הבגד אפי׳ תפרה אח״כ ועשה אח״כ ציצית לא מהני דכמאן דפסיק דמי. וא״כ ושוין אין לו פירוש דמה ענין זה לזה דפלוגתייהו אם כמאן דפסיק דמי או לאו ואמה על אמת משום תולמ״ה (יהיה הפירוש דאין בו שיעור טלית או כט״ז אות ג׳). ולפ״ז בין נקרע כל הרצועה לגמר״י או רק מיעוט ורוב מחובר לא מעלה ולא מגרע רק תליא ברוחב אם שם כנף עליה או לאו. והקשה הט״ז קושיא עצומה א״כ שם מ״ם ב׳ גזירה שמא יקרע תוך ג״א ותולמ״ה הא לא שייך כאן תולמ״ה כ״א כמאן דפסיק דמי ואפי׳ ציצית שעשאן אח״כ פסולין דכמאן דפסיק דמי (ואף אם נדחוק ולומר דיעשה תקנה שיניח מטלית רחב מצד פנים יותר מג״א דלא הוי כפסיק והוי תולמ״ה מ״מ קשה קצת). הרביעי הוא פירוש נ״י ברע״מ כפי מה שנראה שהזכיר בדבריו כנ״ף כו׳ מורה דלא כתוספות וסובר דוקא הציצית שהיו בעת שנקרע אבל תפרה מהני אח״כ שיטיל ציצית מחדש וא״ש לשון ושוין דאמה על אמה ממקום אחר הוי תולמ״ה. והקשה הט״ז לפירוש הרא״ש ברע״מ כפי מה שהבין הב״י דתפירה לא מהני א״כ למה זה אמר ובה תכלת אפילו להטיל אחר כך אסור דכפסיק דמי ואף דאמה על אמה לאו כפסיק דמי מ״מ מדאמר אפילו אמה על אמה ובה תכלת הא להטיל לאחר תפירה אפילו בפחות מאמה ופחות מג״א שרי והא כפסיק דמי:

סוף דבר שאדונינו הט״ז ז״ל הוקשה לו בדברי קדשו של מר״ן המשביר ז״ל בתרתי א׳ שהיקל בנקרע רצועה מכל הואיל ורחבה יותר מג״א יכול לתופרה עם ציציותיה התלויות ברצועה וליתא לפי׳ התוס׳ אסור ודאי (ואין לחלק כלל בין כנף מבגד זה או מבגד אחר עמ״א אות ג׳ בזה) גם הרא״ש יש לפרש בפשיטות כתו׳ ברע״ם ובנ״י ג״כ יש לפרשו בלי דוחק כרע״מ בתוס׳ ומלת כנ״ף היינו שאם נשאר מחובר ג״א עדיין שם כנף עליו מטלית זה. שנית מה שהחמיר בתפרה דלא מהני ז״א דתפירה בכ״מ מהני ורא״ש דכתב דלא רמינן ציצית בעת ההיא ושוין שלא יבוא אמה על אמה עמ״א ל״ד הוא ה״ה אותה רצועה שנקרעה מכל לא יחבר ואפי׳ יש בה שיעור טלית לדעתו ז״ל באות נ׳ שתמה על ד״מ בסימן יו״ד וכפי דעתי ההדיוטית סלקנו כל היתדות הדרכים ודבריו מאירים כדכתיבנא: