פרי מגדים על אורח חיים, משבצות זהב קיד:ד

עד עט״ז. בנ״ץ האריך דמאי ויש אומרים לכן פירש הט״ז כי הגירסא כאן עד שיזכיר ש״ץ (אתוון דדין כדין) ובירושלמי שהביאו האשרי כתוב לאמור א״ר חגי בר פדת עד שיזכיר ש״ץ ויש בזה ג׳ פירושים להמעיין בב״י וב״ח הרא״ש פירש כאלו אמר עד שיכריז והיינו קודם מוסף יכריז הש״ץ או השמש והקהל יזכירו במוסף ורב עמרם הביאו הרא״ש שהש״ץ יזכיר בחזרה והצבור במנחה (כמו לדידן בהפסקה בס״ג) ויהיה פירוש מזכיר כפשוטו ואבי העזרי לפירוש הב״ח הוא דעת שלישית שאין מכריז קודם מוסף רק בתפלת מוסף בלחש כיון שש״ץ כבר הזכירו בלחש יכולים הקהל גם בלחש להזכיר. ולפ״ז לפני הר״ב היה הגירסא בהמחבר אסור עד שיזכיר ש״ץ כנוסח הירושלמי ברא״ש וכפי׳ רב עמרם וע״ז כתב וי״א שאינו כן אלא כרא״ש מכריז קודם מוסף והקהל מזכירין בלחש ובאות וי״ו הקשה ע״ז דא״כ איך הביא המחבר הלכך אסור להקדים שהם דברי אבי העזרי דלרב עמרם ל״ש זה ע״כ הגיה שיש למחוק וי״א וכ״ד הלבוש שכתב ומטעם זה דאגודה אסור להזכיר עד שיכרי״ז הש״ץ השמש יע״ש והשמיט י״א. אבל המ״א אות ב׳ נראה שמפרש דהמחבר ה״ק עד שיכריז הש״ץ דוקא לא שמש והיינו כפירוש אבי העזרי (כפשטה שהבין הב״י) דהיינו שש״ץ בלחש יאמר בקול רם משיב הרוח ומוריד הגשם וישמעו הקהל ויזכירו ג״כ בלחש אחר ששמעו מש״ץ. והר״ב הגיה שאין כן אלא קודם המוסף מכריז ש״ץ או שמש ואי״ה במ״א יבואר עוד:

עוד הביא קושיית הב״י על הטור והראב״ד דבירושלמי מבואר דבטל בימות החמה (וה״ה לדידן הפסקה) אם רצה היחיד מזכיר (או פוסק) קודם ש״ץ. והיינו דר״ח בר פדת משני רק הזכרה דגשם ששם חול המועד ומצויין בביה״כ כמ״ש הרא״ש יע״ש. והט״ז מחלק בין יחיד לציבור ולענין דינא יבואר במ״א אות ב׳ אי״ה: