פרי מגדים על אורח חיים, פתיחה כוללת ח

הלכות תפילין

יש בכללן שתי מצות עשה להיות תפילין על הראש. לקשרם על היד הר״מ ז״ל ושם כלל בזאת הלכה מזווה וס״ת וט״ז חלקם תפילין כאן מזוזה וס״ת בחלק יורה דיעה והנה בתפילין מפורש מ״ה הנחה וקשירה ביד וראש ואמנם יש הלמ״מ בהם עשרה דברים כמו שביארם הר״מ ז״ל בפ״א מתפילין הלכה ג׳ יע״ש: ויש בכאן חקירות רבות אבארם אח״כ וכאן אחקור:

ראשונה מ״ש האחרונים ציצית ותפילין איזהו קודם עיין א״ר סי׳ כ״ה אות א׳ ואני העני תמה חדא דציצית מצוה ותפילין חובה בכל יום מימות החול (עיין ר״מ הלכות שבת פ״ה בנר שבת) ועוד תפילין ב׳ מצות עושין ראש ויד וציצית קיי״ל חדא מצוה הוא ארבעתן וכר״מ ז״ל פרק רביעי מתפילין הה״ו דעובר בשמונה עשין בראש ד׳ ויד ד׳ אכל פרשה:

בא״ד שם בשם ירושלמי דאין מחויב לחזור על הפתחים בשביל תפילין וציצית עיין תרנ״ז במ״א אות זיי״ן מ״ש בשם יש״ש זולת נ״ח וד׳ כוסות ויבואר אי״ה: ויש להסתפק אם ל״ת מחויב להפסיד כל ממונו ולא יעבור אם הוא דוקא בקום ועשה אבל בשוא״ת כגון לאו דבל יראה וכדומה לאוין אם מחויב להפסיד כל ממונו דאפשר דלאו חמור מעשה כמ״ש ריש יבמות לאו ל״ת חמור מעשה וא״כ בעשה א״צ משא״כ בלאו ורש״י שם פירש חמור הלאו מעשה שלוקה עליה וא״כ באין מעשה אין חמיר וי״ל הואיל ואפשר ע״י מעשה כמו קנה חמץ ה״ה באין מעשה אפשר דחמיר: שוב ראיתי בב״ח תרנ״ו הביא לשון הרא״ש בשם הראב״ד ז״ל דמ״ע שב ואל תעשה שאני משמע דעיקר בל״ת היינו בעובר בקום ועשם הוא דמפסיד כל ממונו הא בשוא״ת אף בל״ת אין מחוייב להפסיד ממון רב יותר מחומש עכ״פ: ועי״ד סי׳ קנ״ז ס״א בהג״ה וש״ך שם ובסי׳ רכ״ח סעיף מ״ו ורל״ב סי״ב ואי״ה יבואר:

והנה עשרה דברים שחשבן הר״מ ז״ל בהלכות תפילין פרק ראשון הלכה ג׳ ופ״ג ה׳ א׳ והט״ו יע״ש והנה עור בהמה טהורה לבתים היקשם מותר בפיך שבת כ״ח ב׳ וק״ח א״ משמע דהיקש גמור תן התורה היא ורצועת טהורה לא הוכשרה למלאכת שמים אלא טהורות א״י אם מ״ה או מדרבנן ונ״מ להקל בספיקן אם א״י אם טהורה או טמאה גם העיבוד לשמה יראה להקל דהוה דרבנן וספיקו לקולא. ולפ״ז הפרש יש בין חיפוי ש״ר מ״ה שי״ן וחיפוי ש״י דרבנן לא הוכשרו כו׳ וה״מ לומר בשבת כ״ה ב׳ לעור ש״י וכי משני לרצועות ה״ה זה: והנה המחבר בא״ח ל״ב סעיף יו״ד דלא חיישינן שיזייף עכו״ם דמירתת והא ספק דרבנן לקולא משמע דהוה ד״ת לכאורה ומיהו י״ל לכתחלה אין נכנסין בספק דרבנן לעשות ובש״ך י״ד רע״א וי״ו הראה לכאן ולמ״ש שם דיעבד אפי׳ אומר שיודע היטב ספיקו לקולא ואי״ה יבואר בפנים: ועמ״א ל״ב אות י״ג הקשה מי״ד קי״ח ס״ג י״ל דכאן דרבנן ושם באיסור תורה באפשר מיירי יע״ש: והוי יודע דכל שיש לחוש לחליפין שנהנה אפי׳ איסור דרבנן דיעבד לא מקילין ביה עיין י״ד קי״ח ס״א כתב המחבר דיעבד יע״ש ובס״ס קכ״ז בט״ז אחיו גאון התיר חמאה שרבו המקילין הא שאר דרבנן לא ויראה דכודאי חשיב לים דעכו״ם חשודים ע״ז ומיהו בעיבוד לשמה וכדומה בדבר שרבים מקילין יש לסמוך כמו בחמאה וצ״ע:

נסתפקתי אם כתב תפילין וס״ת מזוזה על עור איסורי הנאה של עכו״ם אי שריין או לאו ומיהו שופר של עכו״ם לא יתקע דמאיס ה״ה כאן ומיהו דיעבד מבעיא לי אם הוה ברכה לבטלה וצריך תשובה ומותר בפיו מן המותר בפיך הוי ומצות לאו ליהנות נתנו ואפילו מצוה דרבנן כמו ס״ת דתקנת נביאים הוה: ולבעל המאור שסובר בר״ה כ״ח א׳ מצות דרבנן ליהנות נתנו הפרש יש בין תפילין מותר וס״ת אסור: והנה מדכתיב כתבו לכ״ם השירה הזאת לומר משלכם תהא לא מצאתיו כעת: והנה בהלכות ציצית סי״א ס״ז וח׳ המשתחוה לבהמה צמרה פסול כו׳ עיין במנחות מ״ז א׳ ובתו׳ ד״ה מי לכתחלה מבעיא לי׳ יע״ש ובנעבד העור הוי שינוי שאין חוזר לברייתו כמו עורות ועיבדן בגזלן ופשתן נטוע כשר מה״ט אפי לכתחלה א״ה ה״ה ס״ת ותפילין כה״ג דאישתני וכעת צ״ע: עיין א״ר סימן י״א משמע דמאיס למצוה כמו קרבן לגבוה ובמגילה דרבנן יש להסתפק דלא הוה צורך גבוה מ״ה כ״א מדרבנן ומיהו לנירות ביה״כ נמי פסולים משמשי ע״ז ואי״ה יבואר עוד וכאן אין להאריך:

עוד אשוב למ״ש בפתיחה כוללת במומר שבת דרבנן אף להפ״ח בי״ד ב׳ משמע בקו״א דרבנן אין נאמנות חמור כ״ש לקל ולבה״י אף לד״ת וא״ח שפ״ה לפר״ח דוקא לשבת כגוי ומיהו לכל מילי דרבנן חשוד הוה לא גוי ונ״מ לשחוט בעע״ג אי שהיה דרבנן באין שיעור וכדומה מלא תסור הזה אין מאמין בזביחה אבל חשוד מאמין הוא. ולהכעיס בד״א בד״ת כגוי לכ״ה ובדרבנן נסתפקנו שם ואם לבש כלאים להכעיס הוה מומר לכ״ה ובציצית י״ל דחושב מצוה קעביד אם לא שיודיעוהו:

אמר ההדיוט הכותב מעשה במזוזה הביא לי סופר לבוב שמו ר׳ יעקב ונמצא ועצר ריש בטפת דיו ונעשה כעין ה״א גם דלי״ת ולמדתם הרגל הפסק כל שהוא מגג וינוקא קורא דלית ופסלתי וחתך אותם אח״כ אמרתי מטעם דלי״ת כשירה כמבואר ל״ב סעיף כ״ה באין דומה לאות אחר (כמו צדי״ק נו״ן יו״ד) מהני תינוק וקריתי עלי מ״ש חז״ל הלכה חמורך טרפון (חמור הלך בדרך שובב לפסול או בעוה״ב יקבל עונש ח״ו) אמנם מטעם ועצר הרי״ש כה״א שפיר פסול והוא שלא כסדרן. וכלל נקוט בידך כמו שאגיד: כלל הדברים כל שצורת האות ניכר ממש וא״צ רק לגרור או למחוק וי״ו לאבותיך ולמשוך הבי״ת שלא יהא כב׳ תיבות אעפ״י שכותב ומושך לאו כתיבה מיקרי דליהוי שלא כסדרן ובכ״ג מצדד אפי׳ קו״ף שמושך הגג אח״כ רשאי למחוק הרגל ולכתוב ג״כ כיון דאי לא עביד הכי נמי כשר (עא״ר ל״ב מ״ם) משא״כ כה״ג לא מהני לגרור הרגל כמו בית שנעשה כאל״ף מ״א שם כ״ג שאין לחלק בין פ״א שנוגע דכל שנשתנה האות כו׳ הוה שלא כסדרן ואם צריך למחוק כל האות יבואר אי״ה: גם נותנין לנער י״ג או י״ד לכתוב סת״ם ומ״א ל״ט א׳ פוסל עד י״ח וא״ר תמה עד רוב שנותיו ועאה״ע קמ״א סכ״ה ח״מ י״א אפשר יש לו זקן וצ״ע אי מ״ה פסול או אזלינן בתר רובא ולכתחלה פסול לכתוב כל היכא דאיכא לברור ואי״ה יבואר: בגט אין תקנה לגרור אחר העדים בפסול: