פרי מגדים על אורח חיים, פתיחה כוללת ה

החלק הרביעי

בביאור ע״א נאמן באיסורין והיכא דמותר לחלל שבתות וכדומה אבאר קצת פרטים בענין זה. גם אצרף עמו מצות לאו ליהנות נתנו באיזו אופן הוא ושאר דברים פרטיים מועילים קצת בעזה״י ויש בו ט״ו אותיות:

א הנה קיי״ל בי״ד סי׳ ב׳ ס״ה וקנ״ח ס״ב מומר להכעיס בדבר א׳ הוה מומר לכ״ה כולה וחמור מחילול שבת וע״ז ששם י״א ג״פ דוקא או שבת פרהסיא ולהכעיס בפ״א ומשמע אף בצינעא עש״ך י״ד ט״ז וי״ז. אם הוא דוקא שעבר בקום ועשה לבש שעטנ״ז או אכל נבילות אבל בשוא״ת מבעט במצות עשה ואין אוכל מצה וכדומה י״ל דלא הוה מומר לכ״ה כולה: גם יש להסתפק למ״ש בה״י בי״ד אם מומר לחלל שבת בדרבנן הוצאה בכרמלית הוה מומר לכ״ה ועפר״ח י״ד ב׳ בקו״א דוקא למילי דרבנן לא למילי ד״ת יש להסתפק להכעיס במילי דרבנן אוכל בשר עוף בחלב אם הוה מומר לכ״ה בדרבנן ואין לו נאמנות כלל וה״ה בשוא״ת מבעט בנ״ח ומקרא מגילה לפי הספק שכתבנו לעיל: ולכאורה כ״ש הוא אם בשבת דבעינן פרהסיא אמרינן במילי דרבנן הוה מומר לכ״ה בדרבנן להכעיס דלא בעינן פרהסיא בכל הדברים דהוה מומר לכ״ה בדרבנן ולקמן אי״ה יבואר דין של בס״י אם מוסכם הוא או יש בו מחלוקת:

ב וראיתי לרבינו הגדול בתב״ש בי״ד אות ח״י וכ״ו וכ״ח בסימן ב׳ כתב שם דאף מ״ע להכעיס הוה מומר לכ״ה וראייתו ממ״ש הכ״מ פ״ד מהל׳ שחיטה הלכה י״ד אמ״ש רש״י חולין ד׳ ב׳ מומר לערלות מבע״ט דא״כ הוה אפיקורס מבואר דאף במ״ע כן יע״ש ובספרי ראש יוסף על חולין הארכתי בדברי רש״י הללו: ובהוריות י״א פליגי ת״ק ור״י בר׳ יהודה באיסור דרבנן והלכה כת״ק וי״ל דמדרבנן לד״ת אין לומר דאין לו נאמנות הא בדרבנן י״ל אם מחלל שבת בדרבנן מומר לכ״ה בדרבנן וכן להכעיס בדרבנן הוה מומר לכ״ה בדרבנן גם סוגיא דהוריות יש לפרש דכ״ע ת״ק ור״י בר״י ס״ל דמומר לד״א הוה מומר לכ״ה כולה ופלוגתייהו לת״ק אכל חלב לתיאבון הר״ז מומר להכעיס מין ושחיטתו לע״ז ומורידין יע״ש ברש״י ואתי ר״י בר״י לומר אף כלאים דרבנן נמי הוה מומר לכ״ה אבל להכעיס לא מיירי שם כלל ואין הלכה כת״ק ג״כ דלתיאבון לא הוה מומר לכ״ה כולה אבל להכעיס י״ל אף בדרבנן אין לו שום נאמנות עכ״פ בדרבנן: ועיין רש״י שם פירש צדוקי ומורידין ושחיטתו לע״ז כדאמרן משום דבמומר נמי הוה לכ״ה כולה להני תנאי ובתב״ש שם אות כ״ו וכ״ח משמע דמפרש להך בע״א וצ״ע גם מ״ש רש״י ז״ל שחיטתו לע״ז ובש״ע י״ד סי ב׳ הרי הוא כעכו״ם משמע דמותר בהנאה וצ״ע וי״ל דתליא בפלוגתא אי סתם מחשבת עכו״ם לעכו״ם ועיין שם נבילה וטריפה שקצים ורמשים ויין נסך הר״ז צדוקי: ופירש״י שם ותוס׳ ע״ז כ״ו ב׳ ד״ה וחד דהני מאיסי וסתמא להכעיס יע״ש: ושם נאמר ושתה יי״נ משמע דהוה צדוקי בשתיית יי״נ ומשמע הטעם דהואיל ושתה ודאי יי״נ הוה לתא דע״ז ובכלל מומר לע״ז הוה וצ״ע ואין כאן מקומו ואי״ה יבואר במ״א: ועיין א״ח סי׳ שפ״ה לענין עירוב ואי״ה שם יבואר:

ג ולענין מחלל יה״כ משמע דוקא שבת לא יה״כ ועיין תוס׳ חולין י״ד א׳ וב״י י״ד מ״א משמע דוקא שבת הא יה״כ לא הוה מומר לכ״ה אמנם בשמ״ח סי׳ ב׳ סט״ז כתב דמשמע באה״ע סי׳ קכ״ג דיה״כ כשבת: והנה אמת נכון הדבר באה״ע קכ״ג סעיף ה׳ בהג״ה כתבו בזדון בשבת ויה״כ הר״ז בטל מ״ה ועח״מ וב״ש אות ח׳ וי״א וה׳ ואי״ה לקמן יבואר זה: והנה בשבת אם חילל בלאו דמחמר או בע״ז בלאו כמו מנשק וכדומה ער״מ פ״ג מה׳ עכו״ם ה״ז צ״ע אם הוה מומר לכ״ה וממ״ש התב״ש סימן ב׳ דומיא דמנסך משמע הני לא: ונחזור למה שהתחלנו כי פלא בעיני לומר חילול יה״כ מומר לכ״ה והטעם דמחלל שבת מעיד עדות שקר שלא נח הקב״ה ח״ו ל״ש ביה״כ ואם נאמר דמומר פסול לגט מטעם דאין כותב לשמה וספק הוה שהרי הרב אומר כן בב״ש באה״ע סי׳ קכ״ג אות ה׳ יע״ש דמומר מטעם דכותב אדעתיה דנפשיה ואפשר ספק הוה ואוקמה אשה בחזקה ולכך בטל הגט וא״כ י״ל דיה״כ חמור בעיני העולם מכל וחשוד לחמור חשוד לקל ושמא אין כותב לשמה לא דודאי הוה מומר לכ״ה ועיין בגט פשוט שם כתב במומר ודאי יע״ש וצ״ע. בש״ו במ״א כ״ט ופריי שם:

ד והנה בפריי לא״ח ד״ש במ״א אות א׳ כתבנו מענין זה וראוי להעתיקו פה בתו׳ דברים כי מומר לכ״ה או שבת וע״ז בעכו״ם אע״פ כן נעשה שליח כי כן קיי״ל באה״ע מומר מגרש ע״י שליח הולכה ובגט פשוט קכ״ג שם פקפק בזה והביא דיעות די״א מומר לאו בכלל בני ברית הוא (עא״ח בהמ״ז כו׳) ולכתחלה יש להחמיר יע״ש: ולפ״ז יש לספק בשלד״ע במומר מחייב שולחו דל״ש דברי מי שומעין ולמ״ש הסמ״ע ח״מ קפ״ב ב׳ סברתי שלא ישמע לי ל״ש במומר ופלוגתא ב״מ זיי״ן כהן דאמר לישראל או לאשה אקפי לי קטן י״ל דתליא אם לפני עור שייך במי שאין שייך בו לאו זה דלמ״ד כל שהשליח לאו בר חיובא חייב שולחו דל״ש דברי מי שומעין אע״ג דעובר השליח על לפני עור אם יתקיים השליחות וכ״ש דידי שמים מחייב שולחו עיין קידושין מ״ב א״כ דברי מי שומעין דסובר כה״ג ל״ש לפני עור וההיא דכוס יין לנזיר אף שהוא אין נזיר מ״מ שייך גביה אלו הוה נזיר ואידך סובר דלפני עור שייך אף שאין שייך הלאו גבי השליח מ״מ עובר לפני עור וא״כ אין שלד״ע דאטו לפני עור לאו עבירה הוא ונמצא דבר זה במחלוקת שנויה ועח״מ קפ״ב בהר״ב ס״א בהג״ה ושייך שם א״כ לפני עור כה״ג תליא בפלוגתא זו. ולענין מכירת חמץ בפסח ישראל שיש לו חמץ וא״א למוכרו כ״א ע״י שליח אין ליקח לכתחלה לישראל מומר לעכו״ם להיות שליח כי שמא אין בני ברית והמקח בטל וחמץ ברשות ישראל ודיעבד שרי כי קיי״ל מומר בר שליח הוא. ואם חמץ של מומר וישראל רוצה לקנות ממנו אחר הפסח ועביד מכירה בפסח לעכו״ם ע״י שליח לכתחלה יש לעשות ב׳ שלוחים עכו״ם וישראל ממ״נ אם מומר לאו בני ברית הרי עכו״ם שלוחו דעכו״ם לעכו״ם נעשה שליח ומתורתו של המשאת בנימין סי׳ צ״ז למדתי זה ואם מומר לעכו״ם בני ברית הרי ישראל עושה שליחותו וכדברירנא והדברים ארוכים: ובח״מ שפ״ח סט״ו וב״י וש״ו ס״ח ולבוש גרמי נמצא מחלוקת אי מומר לעכו״ם יש שלד״ע והוא חידוש יע״ש ותבין:

ה ראיתי להעיר עוד בכאן מ״ש לעיל אם מצות לאו ליהנות נתנו אף בדרבנן יש בו מחלוקת כי הרז״ה ז״ל בר״ה כ״ח כתב בפירוש דמצות דרבנן ליהנות נתננו והר״ן ז״ל כתב שם דלא מחוור דאף דרבנן לאו ליהנות נתנו והנה מסוכה לולב הגזול לולב של אשירה לא יטול ואם נטל כשר ובי״ט שני דבי״ט א׳ לכם בעינן כמ״ש הט״ז בתרמ״ט הרי אף בדרבנן לאו ליהנות נתנו וא״י איך יפרנס הרז״ה ז״ל ההיא דסוכה ולכאורה דיעבד אף אי ליהנות נתנו יצא כמו מכרן וקידש בדמיהן מקודשת דאין איסורי הנאה תופסין דמיהם וכ״ש נטל לולב ותקע בשופר מה דהוה הוה ויצא ולכתחילה הוא דנ״מ אי ליהנות נתנו כו׳ וא״כ ההיא דסוכה דיעבד הוא ומיהו בר״ה כ״ח וחולין פ״ט משמע דאי להנות נתנו אף דיעבד לא יצא ויש תבלין לזה מירושלמי אלה המצות אם כמצותן הרי הם מצות ובעבירה אף דיעבד לא יצא גבי גזל מצה ומיהו משמע דאנן קיי״ל מטעם לכם ואי״ה יבואר בסי׳ תנ״ג בסעיף ד׳ בגזל מצה יע״ש ומהא דרבא ר״ה כ״ח דאמר יצא דלאו להנות נתנו משמע קצת דמה דהוה אמר מעיקרא דליהנות אף דיעבד לא יצא: והנה במודר הנאה בי״ט שני לרז״ה לכתחלה לא ואנן קי״ל דאף דרבנן מצות לאו ליהנות נתנו וכמ״ש הר״ן ז״ל ולעיל כתבנו מזה:

ו ובדברי קדשו של חה״ר במסכת סוכה ל״א ב׳ נתן טעם לדבר דמצות לאו ליהנות נתנו אע״ג דאוכל פירות בעה״ז והקרן קיימת לעה״ב מ״מ כל שאין נהנה מגוף האיסור כ״א שיבא לו ריוח והנאה ממקום אחר לאו הנאה מיקרי וראיה ממעין טובל בימות הגשמים אע״פ שמכשיר לטהרות וחליצה בסנדל אסור מתירתה לשוק יע״ש: והנה מנודר י״ל הלך אחר לשון בני אדם וכוונתו דכל שהנאה ממקום אחר על זה לא נדר ומ״מ הנך רואה דכן הוא וחליצתה התירתה לשוק ואפ״ה מצות לאו ליהנות נתנו. ומ״מ כתבנו לעיל אם צריך לפזר מעות על המצוה כגון שיש לו שמן ערלה וצריך נר חנוכה ויכול ליקח במעות שמן כשר ומותר י״ל כה״ג מצות ליהנות נתנו דהריוח מזומן הוא וכי אמרינן דלאו להנות נתנו היכא דא״א בע״א וכדכתיבנא כאן ולעיל:

ז אי לאו דמסתפינא מחבראי וכ״ש מרבותי הייתי אומר שהפרש יש בין איסורי הנאה דכתיכ לא יהנה או לא יאכל אכילה והנאה במשמע כרבי אבהו דכה״ג במצות וכדומה אע״ג דלאחר זמן נהנה מהם כמ״ש בחה״ר ההיא הנאה לא מיקרי הנאה בדרך רחוק כמו מעיין וכדומה משא״כ היכא שכתבה התורה לא יאכל בציר״י להורות לא יהא בו שום היתר אפי׳ דרך רחוק מ״מ היתר המביא לידי הנאה הוא אסור אף במצות וכדומה ולפ״ז אסור לכסות באפר חמץ שנשרף לאחר זמן איסורו וא״ש מ״ש הר״מ ז״ל בפ״א מחו״מ החמץ בפסח אסור בהנאה שנאמר לא יאכל בציר״י אע״ג דבפ״ק ממ״א פסק כר״א: שוב ראיתי דשפיר עבידנא דמסתפינא דודאי אי גוף המצוה הוה הנאה אף דיעבד לא יצא ואע״ג מכרן וקידש מקודשת דמ״מ אלה המצות אם עשיתן כסדר יצא ואם לאו הוה מצוה בעבירה ולא יצא כירושלמי משא״כ דגוף המצוה אין בו הנאה וגזירת מלך הוא והנאה הבאה לו אח״כ כמו חליצה דמתרת לשוק מה דהוה הוה הואיל וכבר חלצה ובשעת חליצה לא הוה שום הנאה ומ״ש הטעם דמצות לאו ליהנות נתנו וא״כ אין לחלק בין חמץ לשאר איסורי הנאה. והירושלמי הזה עב״י בא״ח סי׳ תנ״ד ורא״ש פסחים ובהל׳ ציצית גזל יעשה ציצית ובהמ״ז אין מברך אלא מנאץ ועמ״א א״ח סי׳ קצ״ו בריש הסי׳ גזל חטים יע״ש.

ח ואגב גררא ראיתי להזכיר מ״ש התב״ש בספרו בכור שור על הא דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא משום דעונש ליכא ג״כ בהאי עלמא משא״כ ל״ת אם עבר יש עונש מלקות וכדומה ה״ה דיש שכר בהאי עלמא ואע״ג במ״ע מכין אותו עד שתצא נפשו כמו סוכה ולולב וכדומה מ״מ זה מדרבנן לא מן התורה יע״ש בזה: ויש אומרים כי שמא יהיה ח״ו תוהה על הראשונות ואיך יתן לו שכר והוציאו נפקותא מזה אם מזכה רבים אין חטא בא לידו נותנין לו שכר בעה״ז גם י״ל מי שעברו רוב שנותיו ולא חטא שוב אינו חוטא ג״כ י״ל נותנין לו שכר מצוה בהאי עלמא ובספר המגיד כתבנו מזה אין מקומו פה גם מ״ש אלו דברים שאדם אוכל פירותיהן בעה״ז יש בו פירושים רבים:

ט הא דאמרינן מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין יש בו תנאי כמבואר בסי׳ שס״ה ס״ו בא״ח ובמ״א אות י״ג ובהר״ח ס״ב אם הוא מפורש בתורה מוחין ואם אין מפורש או מידי דרבנן אע״פ שיש לאו דלא תסור אפ״ה מוטב שיהיו שוגגין הא מפורש בתורה מוחין ועמ״א באות ב׳ בשם יש״ש פ״ד דביצה (סימן ב׳) דאף ביה״ש דהוה ספק מוחין וז״ל שם ביצה למ״ד מדגרס רש״י ז״ל עד שחשיכה ולא גרס משחשיכה ש״מ ביה״ש מוחין וכן יסד הפייט (בשבועות) לא תנאף בספק פן תענש בודאי יע״ש ואפשר לגרוס כוודאי. והיינו למ״ד ספק תורה לחומרא מן התורה אלא שאין עונשין מספק ובדיני שמים עונשין על הספק וז״ש פן יתענש בודאי הא למ״ד ספק מדרבנן הוא אין מוחין ואפשר לפרש דעת הפייטן בספק מגורשת פן תענש בודאי דאוקי׳ אחזקת אשת איש דתרי ותרי ספיקא דרבנן הוה ומ״ה אוקמי׳ אחזקה ובס׳ ג״ו דברנו מזה ואי״ה בספר ש״ה אבאר עוד ובחידושים למסכת ביצה הארכנו בזה: וא״כ כל י״ג מדות וכדומה מוטב שיהיו שוגגין ומ״מ ג״ש והיקישא דלענין מפרך ק״ו חשיב להו ככתוב בהדיא כמ״ש מהרש״א בב״ק גבי מפץ יע״ש אפ״ה י״ל לענין מוטב כל שאין מפורש לא מחינן שהרי הר״מ ז״ל פ״א מה״א קורא לקידושי כסף ד״ס אף דמג״ש יליף לה אם כן לא היה מפורש גמור מן התורה וכדכתיבנא:

י עוד ראוי להזכיר בכאן מ״ש בי״ד סי׳ תקנ״ז ס״א בהג״ה ובא״ח תרנ״ו דמצוה עוברת כל שהיא בקום ועשה א״צ לבזבז יותר מחומש אבל לעבור על ל״ת יתן כל ממונו ובלבוש ובכל מאדך היינו לעבור בקום ועשה כו׳ וכ״מ בנ״י תרנ״ו א״כ בל״ת שאין עובר בקום ועשה נמי אין מחויב להפסיד כל ממונו. כמו אנסוהו שישהה גביה חמץ בפסח ולא בטלו קודם איסורו וכדומה ויש להסתפק במצוה דרבנן מלא תסור והוא לעבור בקום ועשם אם מחויב להפסיד כל ממונו שלא לעבור א״ד דוקא בד״ת: הנה בפ׳ מי שהחשיך קנ״ו א׳ וברפ״ו בא״ח ס״א מ״ט שרי רבנן משמע לכאורה אי לאו דחשו חז״ל אדם בהול על ממונו ויעבור איסור תורה לא התירו וי״ל דכיסו משמע אף רק חומש וכדומה ולזה התירו אבל כל ממונו ויהא עני אפשר אף בקום ועשה לא גזרו ועסי׳ ש״ז סי״ט סחורה הנפסדת התירו לומר כל המציל אינו מפסיד יעסי׳ של״ד במ״א אות גימ״ל סחורה הנפסדת ע״י גשמים אסור לטלטלו ע״י ישראל וי״ל דלא בא לידי עוני חומש וכדומה הא שיפסיד כל ממונו י״ל בדרבנן לא גזרו: ועשו״ת פנים מאירות באחד שאמר לישראל שישתה סתם יינם ואי לא יחתוך אזנו יע״ש ועש״ך י״ד סי׳ קנ״ז אות ג׳ סכנת אבר אפי׳ בד״ת נראה לקולא יעויין שם: ועיין א״ח סי׳ ש״א סל״ג ובמ״א אות מ״ו דהוה תרי דרבנן דבזה״ז י״א דלית לן רה״ר וגם הוצאה כלאחר יד התירו במקום פסידא וגם שם יש לעיין וצ״ע כעת: ועיין בחלק הא׳ מ״ש בסדר המדריגות ונ״מ טובא לכמה דברים וכאן אין להאריך:

יא קיי״ל ספק דרבנן לקולא ויש להסתפק הדמיון יש סכך פסול בסוכה מדרבנן והיכא שיש ספק בו כעין פלוגתא דרבוותא וכדומה אי אמרינן ספק דרבנן לקולא או דילמא דיש בו דררא דאורייתא דכל שאסרו מדרבנן אף מדאורייתא לא יצא כמו שיראה הרואה בתוס׳ סוכה ג׳ א׳ בראשו ורובו בסוכה ושולחנו תוך הבית אלו היית נוהג כן לא קיימת מצות סוכה מימיך וברכות י״א א׳ בתוס׳ בד״ה תני דבי רבי יחזקאל ובריש ברכות ברכינו יונה אי אמרו חז״ל דמחצות ולהלן לא יקרא ואף דיעבד לא וצא אף מ״ה לית כלל למצוה ולא יצא וזו ששאלו בניו של ר״ג כו׳ א״כ הוה ספק תורה ושמא פסול מדרבנן ואף מ״ה לא יצא ידי סוכה א״ד אעפ״כ אמרי׳ ספק דרבנן לקולא ול״ד למ״ש מהריב״ל בספק טריפה שנתבשל בכלים אף דלאחר מעל״ע לא אמרינן ספק לקולא עי״ד ק״י דשם אין הספק בדרבנן כ״א בד״ת ודבר ספיקו כוודאי משא״כ כאן ואי״ה בהלכות סוכה יבואר בזה: והנה אף למ״ש לעיל דכל מה דאמרו חז״ל בדיעבד באין לו אחר יצא כמ״ש המ״א בסימן תרכ״ט ס״ב אפ״ה לא קשיא ממ״ש בני ר״ג דסברי דחז״ל אמרו לאחר חצות לא יקרא כלל ואין לך דיעבד גדול מזה אפ״ה עקרוה לק״ש מיניה ולא הועיל כלל אף מ״ה כמ״ש רבינו יונה ריש ברכות י״ל דאין הכי קאמרינן דרבנן לא גזרו כ״א באפשר לו אבל באי אפשר לו לא גזרו ומקיים המצוה ע״פ ד״ת משא״כ בק״ש כפי דעתם דחז״ל אמרו עד חצות ותו לא הרי עקרו בפירוש דאח״כ אינו כלום ודאי אף מ״ה לא יצא ע״פ התורה אשר יורוך וכאמור וכדברירנא:

יב קיי״ל ספק תורה לחומרא וספק דרבנן לקולא ואי דוקא דבר המפורש בתורה שבכתב או אף דבר הנלמד מי״ג מדות להלכה קיי״ל דהלמ״מ ספק לחומרא ה״ה הנלמד מי״ג מדות ואף דאין עונשין מהדין יש טעם דאמר שהק״ו היקש שכלי שמא אחר עיון והחיפוש ימצא איזה פירכא ודי לנו שנאסור לנו ולא עונש כמ״ש כל זה הקרבן אהרן בפתיחה לי״ג מדות בתורת כהנים הביאותיו בס׳ ג״ו מ״מ לא לספק יחשב למיהוי ספק ספיקא וזה ברור אין בו ספק. וספק דרבנן לקולא יש בו תנאים רבים כמבואר בי״ד ק״י ולענין ספק ברכה לקולא כתבנו בפתיחה להלכות ברכות די״א אף ס״ס לא מהני ביה למ״ד דיש בו איסור תורה לא תשא כמ״ש המ״א בא״ח רט״ו אות ו׳ וס״ס לקולא י״א דהספק א׳ מדרבנן משא״כ זה ובס׳ ג״ו כתבנו מזה והמחבר דכל היכא דמביא דיעה א׳ בסתם אף שמביא י״א הלכה כדיעה א׳ דהוה כרבים לגבי יחיד כמ״ש הש״ך בי״ד רמב״ם מ״מ בספק ברכה אזלינן לקולא אף הי״א וכמ״ש בכללי הפוסקים כאן: וכבר ידעת מחלוקת הר״מ ושאר פוסקים אי ספק תורה מ״ה לחומרא או רק מדרבנן והנ״מ לדינא כתבנו בהנהגות או״ה בס״ס יע״ש ויש תנאים לזה אף למ״ד כל ספק מ״ה שריא כמבואר בי״ד ק״י בקונט׳ הספיקות יע״ש ובפריי וכאן אין להאריך ונ״מ טובא כדאמרן:

יג והא דר״ה דף ל״ד ספק תורה עם ודאי דרבנן ספק תורה עדיף ועמ״א תקצ״ה וכתבנו בס׳ זמנים דאף למ״ד ספק תורה הוה רק ודאי דרבנן מ״מ ספק תורה עדיף או שאני התם דלכ״ע ספק כי הא מ״ה לחומרא שהתורה חייבה לנו לשמוע קול שופר צריכין אנו לעשות כל מה דאפשר ואף שמע סדר א׳ אפ״ה מ״ה לא יצא דספק כזה אין מוציא מידי ודאי חיובא דרמי התורה עליה ושאני ספק איסור שהתורה לא אסרה כי אם בודאי. א״כ אכתי יש למיבעיא ס״ס בד״ת עם ודאי דרבנן איזה מהם עדיף הדמיון שמע סדר א׳ וספק אם יש בעיר אחת תוקעים ובשנייה יש וודאי מי שיודע להתפלל דהוה ס״ס שמא תש״ת וכדומה די ושמא לא יש תוקעים אפ״ה י״ל לטעם ס״ס לקולא לא מטעם רובא כ״א ספק א׳ מדרבנן וב׳ ספק דרבנן לקולא וכה״ג כתבנו ל״ש ספק לקולא וכדכתיבנא א״כ איזה מהן עדיף ומה״ט כתבנו דס״ס לחומרא בדרננן במחלוקת שנויה יע״ש בש״ס בהנהגות או״ה:

יד עיין בע״ז ע״א ב׳ ועירובין ס״ב ויבמות ט״ז חידושים רבים מענין גזל עכו״ם ולרש״י עכו״ם קנה גזילה דאין מת ומשלם שייך ג״כ בעכו״ס נ״מ טובא אי קידש ישראל אשה בגזל העכו״ם ועיין פרשת דרכים דרך מצרים הביא לתוספות ע״ז יע״ש וגזל אפיקורסים כתבנו בא״ח בפריי בסי׳ קנ״ז במ״א יע״ש והבאתי שם ראיות עח״מ ונ״מ ג״כ לקידושי אשה ולולב בי״ט ראשון וכדומה ושם כתבנו בזה:

טו בענין ואהבת לרעך כמוך ולא תעמוד על דם רעך ולפני עור לא תתן מכשול ומסייע ידי עוברי עבירה ע׳ מ״א קס״ג ב׳ ובפריי שם ורשמתי שם דמרש״י גיטין ס״א משמע דיש מחלוקת אם בדרבנן שייך מסייע ידי עוברי עבירה: מענין בנים ולא בנות עתי״ט פ״ד דכתובות ופ״ב דנזיר בנין ובנן יע״ש משמע בנים אף נקבות במשמע בעצב תלדי בנים ואף טומטום ואנדרוגינוס ועיין רא״ם פ׳ אמור במ״ש בניכם ולא בנותיכם ותוס׳ סוכה כ״ח ב׳: האב חייב לחנך בנו כפי שיעור הזמן וכתבנו לעיל מזה ואם חייב לחנך בתו כתבנו שם ועמ״א שמ״ב ס״ב ועיין שבת דף ע״ה הבנות קטנות יוצאות בחוטין שבאזניהם ופריך משמואל דילמא בנתין דשמואל גדולות וקטנות א״נ מייתי לה לית לו בה ש״מ מדין חינוך חייב אך בתוס׳ ואף דרבנן כמ״ש המ״א שמ״ג ב׳ ומשני דציבעונין כו׳ ועתוס׳ ע״ז ד״ה בני מאי הוקשה להם דילמא חייב לחנכה ואיך יתורץ ההיא דהבנות קטנות ועמ״א סימן ש״א אות ל״ב ול״ה ובה״ג ס״כ וכעת צ״ע בזה:

ובכאן נשלם החלק הרביעי