פרי מגדים על אורח חיים, פתיחה כוללת ד

החלק השלישי

בביאור המצות שיש בהם מצות נקראים חובה ויש נקראים מצוה לחוד וכמה הפרשים שיש בין מ״ע למצוה בעלמא. ונצטוינו במצות מהם בעשייה ומהם בדיבור ומהם במחשבה כמו שיתבאר ויש בו למ״ד אותיות והנני מבאר בעזה״י לפי סדר הראוי:

א הנה המצות נחלקין לב׳ מינים א׳ חיוביי שא״א להפטר ממנה ומחויב לרדוף אחריה אם בציווי כמו אכילת מצה בי״ד בניסן בערב ובליל א׳ בסוכה כזית פת ולהניח תפילין בכל יום בימות החול ולשמוע שופר בר״ה וכדומה להם ואם במניעה חמץ בע״פ שיש ברשותו צריך להתאמץ ולבער או לבטלה עכ״פ וכדומה: והמין הב׳ הוא נקרא מצוה לא חובה כמו שילוח הקן ומצות צדקה אם נתן כפי שיעור הראוי אין מחויב לרדוף אחריה עי״ד הלכות צדקה ואם במניעה הרבה שוא״ת וכדומה וע׳ ר״מ הלכות שבת פ״ה ה״א הדלקת נר בשבת חובה ולא מצוה שאינו מחויב לרדוף אחריה כנ״י וע״ת ולא רשות אלא חובה הנך רואה שיש מצוה ויש חובה בדרבנן וד״ת כאמור והנה הפרש יש בין מצוה בעלמא שאין בה עשה מפורש כ״א מדרש או הלמ״מ וכדומה למצוה שיש בה עשה מפורשת כי מצינו שעשו חז״ל סייגים וגדרים לתורה והורשו על זה מקרא ושמרתם את משמרתי ולעיל כתבנו בחלק א׳ שי״ל דוקא בל״ת עתה ראיתי שאף במ״ע עשו סייגים הרבה ואזכיר קצתם מהם ביבמות כ״ב ב׳ ביאה ראשונה אטו ביאה שנייה בחייבי עשה ובאה״ע הלכות ייבום חייבי עשה מ״ה רמיא ומדרבנן אטו ביאה שנייה ובסוכה ראשו ורובו בסוכה ושלחנו בתוך הבית גזירה שמא ימשוך אחר שולחנו ובציצית לא יתפור תוך שלש שמא ישייר חוט החפירה ויעשה ציצית ותולמ״ה וכדומה הרבה מצינו שעשו סייג למ״ע לחוד אבל מצוה בעלמא מדרש והלמ״מ י״ל דלא הורשו לעשות סייג וגדר דשמרתם את משמרתי אתורה שבכתב מפורש קאי לא אהני ומנא אמינא לה מהא אמינא לה ממ״ש התוס׳ במנחות דף ה׳ ב׳ כתבו למ״ד חדש קודם לעומר לית ביה עשה לא עשו הרחקה ויאמרו אטו אשתקד עיין צאן קדשים שם ובדף ס״ח א״ כתבו דהוה עשה והעיקר כמ״ש בדף ה׳ יע״ש הטיב וחצי שיעור דלית כ״א איסור תורה בעלמא הלמ״מ אי מכל חלב כמ״ש התוס׳ שבועות כ״ג ב׳ ד״ה דמוקי אפ״ה עשו סייג לבשר עוף בחלב אפילו חצי שיעור אסור אטו בשר בהמה י״ל דהואיל דעשו הרחקה לשיעור שלם תו אי לא הא לא קיימא הא ושאר תירוצים:

ב גם הפרש יש בין בסדר המעלות שכתבנו בחלק ראשון כי מצוה חמורה דוחה לקלה עשה דכרת דוחה לאוין כרת ועשה דרבים לעשה דיחיד כמו כן עדיף עשה מפורשת למה דאתיא מדרשא או הלמ״מ עיין ר״ן שבת כלל גדול במשנה ל״ט מלאכות הביאותיו בחלק ראשון: ולאו דאתי באם אינו ענין דאין לוקין עליה כמ״ש הלח״מ פ״ט ממ״א צ״ע ביה אם יהיה דינו כמצוה בעלמא או לאו גמור יש בו כי אם שאין לוקין עליו ובמקום אחר עמדנו ע״ז וכאן אין להאריך:

ג והנך רואה שהמצות נחלקים לשלש חלקים עשייה.דיבור מחשבה:העשייה הם רוב המצות אשר יעשה אותם האדם וחי בהם: החלק הדיבור כמו ק״ש לדידן וברכת כהנים ובהמ״ז והגדה בליל פסח מ״ע: וברכה מעין שלש וברכת התורה י״א ד״ת וי״א דרבנן ועסי׳ מ״ו ור״ט ובפריי שם ומהם מדברי קבלה מקרא מגילה והלל להר״א ז״ל פ״ג דחנוכה ה״ו ולהר״מ ז״ל מד״ס הלל יע״ש: המחשבה היא המצוה ודבור ראשון אנכי ה׳ אלקיך להאמין במחשבה שיש מנהיג בעולם ובמצוה זו נכללו כל המצות עיין בר״מ בספר המדע יע״ש ויש מ״ע ג״כ במחשבה עד״מ לאו דבל יראה ועשה דתשביתו יכול לקיים במחשבה יראה לך יבטל בלבך עיין א״ח תל״א ומ״ה בביטול די: והוי יודע שהפרש יש בין מצוה שא״א לקיים כ״א במעשה ודיבור מברכין עליהם אקב״ו כו׳ ואלו על ביטול אין מברכין אם בדק ולא ביטל בלילה ביום כשמבטל אין מברך עליו דאין מברכין על דברים שבלב עיין ר״ן וב״י בא״ח תל״א הביאו:

ד קשיא לי למ״ד הרהור כדיבור דמי ומחלוקת היא ומדברי הש״ע אין הכרע וי״ל דיעבד יוצא בהרהור ולכתחלה צריך לדבר כמו שיתבאר בפנים כ״א במקומו גם למ״ד הרהור כדבור אף לכתחילה החם אמור יאמר דאין מברכין על מ״ע התלויות בדיבור וזה לא מצאנו ואמאי לא נימא הואיל ואפשר לקיים בהרהור אין מברכין על דברים שבלב כמו ביטול אף דמוציא בשפתיו כמ״ש לעיל אם לא שנאמר דגם לדידיה לכתחלה מצוה לומר בפה ולהשמיע לאזניו ולכך מברכין עליו ובחדושינו ברכות כתבנו מזה. גם בספק ברכות שהם עפ״י הרוב דרבנן ולקולא משום חומר לא תשא וספק דרבנן לקולא אמאי יהרהר בלב ואין לך דיעבד גדול מזה ובפנים כתבנו מזה: ועב״י א״ח תקפ״ט בשם רבינו שמואל דאף למ״ד א״צ כוונה ה״מ בעשייה אבל בדיבור לכ״ע צריך כוונה ונ״מ אף לדידן במצות דרבנן עא״ח ס״מך וכתבנו במ״א שקשה מר״ה כ״ט וברכות פרק היה קורא ואין להאריך כאן:

ה והנה המ״א בא״ח סמך אות גימ״ל מצות דרבנן א״צ כוונה הקשינו מר״ה וברכות לעיל דמשמע אף בדבור למ״ד א״צ כוונה יצא א״כ במגילה בסימן תר״ץ דצריך כוונה י״ל דברי קבלה כד״ת דמיין: ואם כיון שלא לצאת י״ל אף בדרבנן לא יצא דהא למ״ד מצות בד״ת א״צ כוונה הא כיון שלא לצאת לא יצא דומה לשחיטה א״צ כוונה הא כיון לנחור וכדומה פסולה עי״ד א׳ ה״ה כאן ומ״ש בר״ט פתח אדעתא לומר שהנ״ב וסיים פה״ג יצא אע״פ שכיון לשנ״ב י״ל בין שוגג למזיד. ומיהו אף דמצות ד״ת צריכות כוונה ה״מ התלוים בדיבור ועשייה לחוד הא מצות התלויות באכילה כמו מצה ופסח וכדומה א״צ כוונה כמבואר בא״ח סימן תע״ה ס״ד אנסוהו לאכול מצה יצא שנהנה ועסי׳ ר״ד ס״ח בהג״ה אם אנסוהו לאכול אין מברך ותמהו שם הט״ז ומ״ א הא נהנה וסבור הייתי לומר דברכות דרבנן לא תקנו אלא בנהנה מרצונו הא בהמ״ז ד״ת אם אנסוהו לאכול כדי שביעה מחויב לברך בהמ״ז ועיין בספר חמד משה בקצ״ז ור״ד דברכות להודות לשם שזימן לו יתברך ובאנסוהו טוב היה לו שלא לאכול אפשר אף בהמ״ז כה״ג אין מברך ובפנים דברנו בזה: ואמנם בעינן תנאי אף באכילה שידע שהיום פסח ואי״ה בתע״ה יבואר זה ואני מסופק אם אנסוהו לאכול מרור מר ומזיק לגרונו אם יצא ידי מרור או לאו דמצה נהנה כמתעסק בחלבים דחייב שכן נהנה משא״כ במרור כה״ג וכ״ת מרור בזה״ז דרבנן ובדרבנן א״צ כונה הא כיון שלא לצאת כתבנו אף בדרבנן לא יצא:

ו ואמנם יש כוונה מיוחדת בפסוק ראשון של ק״ש צריך כוונת הלב שידע פירוש המלות מה שאמר עמ״א סי׳ סמ״ל אות ד׳ ושאר הפרשה למ״ד כולה ד״ת צריך כוונה לצאת ולמ״ד דרבנן בדרבנן אף לא כיון כלל יצא: ואמנם צריך פירוש וביאור עם הוא הכוונה בפסוק ראשון שידע מה שאומר כי המ״א בסימן ס״ב אות א׳ ק״ש בכל לשון ודוקא שמבין וה״ה תפלה ובהמ״ז אבל קידוש וברכת הפירות והמצות והלל אפילו אין מבין והוא מתוספות סוטה ל״ב א״ ד״ה קרית שמע ומשמע אפילו אומר בלה״ק צריך שיבין ועמ״א ר״ס קצ״ג ומוכרח הוא שם דאל״כ אמאי לא תני מגילה במשנה וכתבו התוספות הלועז ששמע אשורית יצא אע״פ שאין מבין ובשאר לשונות צריך שיבין אף במגילה עסי׳ תר״צ ס״ט וא״כ בפסוק ראשון צריך כוונת הלב הוא מילתא אחריתא ואפשר כל שמבין הלשון אף שא״י כעת מה הוא אומר שאומר במרוצה יצא ובפסוק ראשון צריך שישים אל לבו מה שאומר ואי״ה יבואר עוד:

ז ודע שיש לנו הרהורי דברים במ״ש התוס׳ שם דקידוש היום ד״ת אמת כן הוא ועמ״א א״ח סימן רע״א א׳ דאם הזכיר בתפלה תו בכוס הוה דרבנן א״כ כיון דתנן תפלה נאמרת בכל לשון משמע אף בי״ט ושוב אין צורך להזכיר קידוש דבכלל תפלה הוה וי״ל דבמשנה לא תנן אלא מידי ד״ת וק״ש לדידן ד״ת ותפלה להר״מ ז״ל ד״ת וכ״מ בהמחבר א״ח ק״ו במ״א אות ב׳ וט״ז ב׳ ושם כתבנו מזה ומש״ה לא תנן קידוש על הכוס והלל ומגילה וברכת המצות דכולהו דרבנן והתוס׳ לשיטתם שם ד״ה אלו גורסים אלו נאמרים בלשונ״ם דהיינו בלשון שמבין דוקא ולרש״י גריס בכל לשון משמע אף שאין מבין ועיין רש״ל שם ועב״י קצ״ג וד״ע שם א׳ נשים יוצאים בהמ״ז באין מבינים: וע״ש בתוס׳ ע״ב ד״ה ורבי יע״ש: ומיהו המחבר בקצ״ג פסק כטור ורא״ש צריך שיבין אפילו אומר בלה״ק כ״ש בשאר לשונות: ומה שהביא המ״א בס״ב ד״ה סוטה דהלל וברכת הפירות ומצות וק״ה א״צ שיבין מה שאומר אין מוכרח לדידן דלא קשה אמאי לא תנן כל הני דלא תנן כ״א ד״ת כאמור. וא״כ י״ל ה״ה כל הני צריך שיאמר בלשון שמבין ואפילו בלה״ק לא יצא ושאני מגילה דפרסומי ניסא יצא בלה״ק אע״פ שאין מבין כמ״ש הב״י בקצ״ג לרא״ש וטור דלא כרש״י: מיהו תפלה י״ל במחלוקת שנויה אבל ק״ש י״ל אף לרש״י צריך שיבין דשמע בכל לשון שאתה שומע צריך שיבין ובלה״ק אפשר דא״צ שיבין דומיא דמגילה דבלה״ק יצא אף שאין מבין ובשאר לשונות צריך שיבין והשתא יש מחלוקת בזה בין רש״י ותוספות ורא״ש וטור בקצ״ג. ואי״ה יבואר בפנים:

ז ויש לי לחקור חקירה אחת וגדולה היא והוא מ״ע שמחוייב האדם לעשותה ונקרא חובה כמש״ל והנה יצויר דמן התורה יוצא בה וחז״ל אמרו שצריך לעשותם ע״צ בחינה שיוצא אף מדרבנן המשל בזה סוכה מ״ה יוצא בסכך שגידולו מן הארץ ואין מקבל טומאה וחז״ל פסלי סיככה באניצי פשתן או בחבלים מדרבנן כמו שיראה הרואה בפ״ה מהלכות סוכה הלכה בר״מ ור״א ז״ל (בחדושינו שבת כ״ז ב׳ הארכנו בזה) או נסרים משום גזירת תקרה וכדומה אי אין לו סככים כ״א הנך מבעיא לי אם יקויים עכ״פ מ״ע דסוכה מ״ה כה״ג לא גזרו לעקור מצות סוכה ואפשר ברוכי לא מברכינן. כי כל הברכות כה״ג דרבנן והם אמרו דפסולה אלא אי יתובי יתבינן בה עכ״פ או לאו ואיסורא נמי יש בה דלא ליתי למסרך ולעשות כן תמיד א״ד במקום ביטול מצוה לא גזרו: ועמ״ש התוס׳ סוכה דף ג׳ א׳ ד״ה דאמר דכל היכא דחז״ל גזרו אף מד״ת לא יצא וכמ״ש א״כ היית נוהג לא קיימת מצות סוכה מימיך ועיין ברכות י״ח בתוס׳ שם ד״ה תני ובריש ברכות ברבינו יונה דאם אמרו חז״ל לאחר חצות לא יצא אף מ״ה לא יצא וזה ששאלו בני ר״ג ואמר חייבי״ן אתם לקרות דחז״ל לא אפקיעו מיניה ולכתחלה אמרו להרחיק כו׳ י״ל זה בעושה במזיד לא יצא אף מ״ה משא״כ באנוס ואין לו סכך אחר י״ל לא גזרו כה״ג שוב ראיתי הדבר מפורש במ״א תרכ״ט אות כ״ג כל דבר האסור משום גזירה אי אין לו אחר מסככין בו יע״ש ולענין ברכה אני מסופק:

ח באופן מנקיטנא מהני מילי מעלייתא דכתיבנא הוא כך כל מילי דרבנן אמרו במ״ע שצריך לעשות כך אם הזיד ולא עשה כן אף מ״ה לא יצא ובאונס יצא ויצא לנו הדין כך הדמיון מי שהתפלל תפלת ח״י בשבת והזכיר שבת דיצא מ״ה כמ״ש מ״א רע״א א׳ ידי קידוש מ״מ הואיל וחז״ל אסמכוהו אקרא על הכוס יין וקידוש במקום סעודה דוקא א״כ אף מ״ה לא יצא ואם שמע אח״כ מקטן שהגיע לחינוך לא יצא: וכן אם היה אנוס ואין לו מה לאכול כלל וקידש בלא כוס יצא מ״ה ולא גזרו רבנן על כך א״כ אח״כ באשה כה״ג ונאמר באשה ל״ש ערבות כמש״ל בזה או אם מקדשת לאשה חבירתה או לאיש על כוס יין של האיש אין מוציאה אותו שהיא יצאה מ״ה וחבירתה לא ואין דרבנן מוציא דברי תורה וערבות לא שייך בנשים לי״א כך עמש״ל בחלק ראשון מזה ובסוכה באין לו כ״א סכך נסרים וכדומה אפשר דמברך דיוצא מ״ה ואף רבנן לא גזרו באין לו אחר: ואם אח״כ נתן לו חבירו רשות לכנוס בסוכה שלו הכשירה לגמרי וסמוכים זה לזה ממש בלי הליכת הפסק עמ״א תרל״ט י״ז צ״ע אם יברך אח״כ שנית ויראה דמברך ואי״ה בה׳ סוכה תרל״ט יבואר מזה. וכאן אין להאריך:

ט עוד רגע אדבר בענין הרהור הנה לענין תפלה ובהמ״ז יש מחלוקת אי הרהור כדיבור או לאו אבל בכל התורה לענין קנין וקידושין וכדומה הרהור לאו כדיבור דמי: ואמנם מצאנו בהקדש שור זה עולה הרהור כדיבור דמי וכ״פ הר״מ ז״ל פי״ד מהלכות מעה״ק הי״ב ועיין שבועות כ״ו ב׳ אמר שמואל שם מבואר דנדרים והקדש בעינן פיו ולבו שוין אע״ג דבעלמא דברים שבלב לאו כלום ובתר פיו אזלינן בנדרים והקדש בעינן פיו ולבו שוין והקדש הרהר וגמר בלבו סגי ושם נאמר מקרא כל נדיב לב וציין שם שמות ל״ה והוא בריש פ׳ ויקהל קחו מאתכם תרומה כל נדיב לב יביא״ה וכן סיים הר״מ ז״ל כל נדיב לב יביא״ה אבל ברש״י שם ד״ה תרומה וקדשים כתוב הציון בדברי הימים ב׳ כ״ט (פל״א) כל נדיב לב עולות אלמא בלבו סגי ותוס׳ שם ד״ה משום כתבו דתרומה ונחשב לכם תרומתכם במחשבה וקדשים בד״ה: וא״י תורה וכתובים אם יהיו חשוב שני כתובים וקשה ג״כ אמאי לא פירשו תרומה וקדשים היינו קחו מאתכם תרומה ושניהם בתורה: וצדקה עי״ד סי׳ רנ״ח סי״ג בהגה י״א גמר בלבו צריך שיתן וי״א לא ובח״מ סי׳ רי״ב ס״ח משמע רק להחמי״ר כסברא א׳ ובי״ד כתב עיקר כסברא א׳ ועיין א״ח סי׳ תקס״ב ס״ו ובט״ז אות ח׳ דל״ד לצדקה דכאן הוה כקרבן שהקריב א״ע חלב ודם (ע״ד רמ״ז בתורה אדם כי יקריב מכ״ם קרבןץ לה׳) ובקידושין כ״ח ב׳ במשנה אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט ל״ד אמירה ה״ה הרהור ואם נאמר בצדקה בעינן שיוציא בפיו א״ש טפי דכולל ג״כ צדקה:

י והוי יודע דהר״מ ז״ל פ״א מהלכות תשובה ה״א כתב עיקר התשובה וידוי דברים בפ״ה דוקא משמע שם דהמ״ע של תורה בשוגג שיתוודה עם הקרבן או במזיד הרהור לא מהני עד שיוציא בשפתיו ומיהו הרהור הלב נמי בעינן כאן דאל״כ הוה כטובל ושרץ בידו כמבואר ושם נאמר בזמן שאין בית המקדש קיים כו׳ וכריתות ומיתות בית דין יסורין ממרקים ובלי יסורים אי אפשר שיתמרק כפרה גמור״ה יע״ש ופרק שני שם מבואר יותר שיעזוב בלבו ויתודה בפה שנאמר יעזוב רשע דרכו (דרך היינו מחשבה) וכל זה בין אדם לשמים אבל בין אדם לחבירו צריך שירצה חבירו וגם וידוי דברים.ועיין אה״ע סי׳ ל״ח סכ״ט בב״ש אות ל״א ולענין קידושין הרהור בלב סגי דתו לא מקרי רשע משהתחיל לקבל תשובה בלבו ולעזוב דרך רשע ועיין ח״מ סימן ל״ד סכ״ט במחויב עונש בידי ב״ד אין כשר לעדות עד שיסבול העונש דכ״ז שמחויב מיתה ומלקות רשע מקרי והרשעים פסולים לעדות ובסל״ג כתב מיד שבא לב״ד ויקבל עליו שלא לעשות עוד כשר לעדות בשאר עבירות. ואיכא לעיונא האידנא אם עבר עבירה ומלקות והתרו ביה אלא שבטל עונש האידנא מ״מ רשע מקרי ולא כשר לעדות אף בעשה תשובה צ״ע ואי״ה יבוא״ר במקום אחר:

יא וראיתי להב״ח ז״ל בא״ח סימן תל״ד שליח אין יכול לבטל חמץ כי לא מצינו שליחות במחשבה ותמהתי על עצמי הא שליחות מתרומה יליף ושם במחשבה הוא כמ״ש פ״ק דקידושין שכן ישנו במחשבה ויש ליישב קצת דחמץ עיקר שיחשוב בלבו שהוא כעפר ולכן לא מהני אמירה דשליח וגם לזה י״ל באם שכח בלבו לגמור כן קודם איסורו והסיח דעתו והשליח אמר כן אז אפשר בלבו סגי ומ״מ לכתחלה י״ל אין לעשות כן: עוד מצאנו ראינו בעשיית המצוה בעינן פיו ולבו שוין דצריכות כוונה שיתכוין לצאת וכתבנו לעיל מזה אם בד״ת או אף במידי דרבנן ובמידי דאכילה א״צ כוונה יע״ש:

יב והנה חוש השמע כוחו גדול מאוד שהרי מצינו בתנ״ך מזהיר על השמיעה והיה אם שמוע שמע ישראל והיה עקב תשמעון שמעו ותחי נפשכם וכדומה הרבה. והנך רואה במצות ד״ת וד״ס יוצא בשמיעה כמבואר בא״ח קפ״ג וקצ״ג שצריך לשמוע מחבירו וא״ל לא יצא ותקצ״ד ותקצ״ה אם קול שופר שמע יצא ומגילה דוקא ג״כ בשמיעה תליא מלתא ובק״ש אם שמע אם יצא יש דיעות ואי״ה יבואר כ״א במקומו ואף מצות התלויות בדיבור לכתחלה צריך להשמיע לאזניו ודיעבד יצא ותפלה יש דעות י״א שלא ישמיע לאזניו וי״א דלכתחלה צריך להשמיע לאזניו עא״ח סימן ק״א ס״ב ומ״א אות ג׳. עיין ערכין פרק שלישי בסופו דיבור גדול ממעשה מוציא ש״ר מאה כסף ואונס חמשים עדים זוממין בדיבור נהרגין:

יג אם יעבור האדם עבירה מעשה עם המחשבה ר״ל הידיעה ענוש יענש בי״ג עונשים כדבעינן למימר לקמן אי״ה ומעשה בלי מחשבה הוה שוגג אין לו עונש כ״א חטאת ואשם ודאי ותלוי במקומות הידועים. הדבור לבד בלי מעשה מצינו שחייב סקילה על הדיבור האומר בע״ז אלי אתה וכ״ש מקבלו לאלוה ער״מ פ״ג מעכו״ם ה״ד ועיין מ״מ שם הגבי״ה לבינה ל״ד יע״ש ומיהו שוגג אין חייב חטאת דבעינן דוקא מעשה ער״מ ה׳ שגגות וכן לוקה על דיבור בעלמא כמו נשבע ומימר ומקלל חבירו בשם כמ״ש חוץ מאלו ודיבור דעביד מעשה לוקה אף בעלמא כמו חסמה בקול (פי״א משכירות) ומומר אף בשל ציבור ער״מ פ״א מהלכות תמורה ובלח״מ שם: המחשבה מצינו לחז״ל שאין הקב״ה מצטרף המחשבה למעשה לא בד״ש ולא בד״א ואף הרהור בע״ז דנענש על המחשבה בידי שמים לא בידי אדם ולא יצוייר כלל אף אם הודה ואינו נאמן ג״כ ואף אם היה נאמן אין נענש בידי אדם ויראה הרהור טוב מבטל הרהור רע אף בע״ז יהרהר בתורה וג״ח: ובספר המגיד כתבנו דאף עונש בידי שמים אין לגוף חלק בזה להתייסר ביסורים כי המחשבה אין לגוף חלק בו: ולענין מ״ע בק״ש ובהמ״ז. וד״ס דיעבד י״ל הרהור כדבור דמי ויצא דיעבד ופירשתיו לעיל ופסול מחשבה בקרבן אי בעינן דיבור דוקא או אף מחשבה יש בו מחלוקת כתבתיו לעיל ובפריי לי״ד סימן ד׳ בט״ז א׳ ופי״ג מה׳ פסולי המוקדשין במ״ל ומגיה שם ואין להאריך כאן:

יד יש מחשבה מועלת להנצל מלאו ועשה המשהה חמץ בביתו ומבטל בלבו די מ״ה ומדרבנן צריך ביעור כו׳ והנה קשיא לי הא דכתב הר״מ ז״ל פ״א מחו״מ קנה חמץ או חמצו הר״ז לוקה (עמ״ל ומגיה שם אי ב״י ניתק לעשה) וקשה דלמא ביטלו בלבו לא מבעיא חמצו דלמא בטלו קודם שהיה חמץ הקמח והמים בהיתרא אף תוך הפסח אפילו קנה חמץ בפסח ומשך דלמא אפקריה מקודם דזכה ליה ובגילוי דעתא סגי ומה בכך שמשך וי״ל הואיל וקיבל עליו התראה מודה שלא הפקיר עט״ז י״ד סי׳ שכ״ג אות ב׳ ולפ״ז יצא לנו דין חדש כמו שאגיד: אשכחנא פתרי במשהה חסץ ברשותו אין לוקה אף מכות מרדות שי״ל הפקרתיו וכשר לעדות אם אומר שהפקיר חדא דספק דרבנן לקולא ואף להוציא ממון י״ל לא שביק היתרא ואכיל איסורא ודאי בדין עביד ואלימא חזקה זו להוציא ממון מחזקה. אלא דהוה קשיא לי מ״ש הר״מ ז״ל פ״א מחו״מ ה״ג הניח חמץ ברשותו ולא ביערו אעפ״י שעובר בב׳ לאויי אין לוקה אלא משום מרדות והא מ״מ אין צריך התראה עפר״ח א״ח סימן תצ״ז (מכאן נמי מבואר דלמ״מ א״צ מעשה) ואמאי לוקה מ״מ בלא התראה הא מצי יכול לומר הפקרתיו ואם היינו אומרים לחמץ ידוע אין מהני ביטול הוה א״ש עכ״מ פ״ב ה״ב שם.וניחא ליה דלוקה מ״מ משום שעבר על איסור דרבנן שצריך לבער מהעולם דלמא אתי למיכל ומש״ה לוקה מ״מ כאמור. ולענין המניח חצי שיעור ברשותו נמי י״ל דלוקה מ״מ על שלא ביערו. והאוכל כל שהוא אי לוקה מ״מ בכ״מ פ״א ה״ז הניח בצ״ע דמשמעות הר״מ ז״ל דוקא שיהא נהנה גרונו קצת פחות מכזית הא כ״ש פירור א׳ לא לקי מ״מ ונ״מ לפסול לעדות כמש״ל יע״ש:

טו ויש מחשבה מביאה לידי מעשה כמ״ש חז״ל והתקדשתם והייתם קדושים שלא יהרהר ביום ויטמא בלילה וז״ש הנביא (מיכה ב׳) הוי חושבי און ופועלי רע על משכבותם ובס׳ המגיד כתבתיה אין מקומו פה. וחוש הראות פוגם מאוד ובזוהר האריך בזה ובשאר ספרים ומקרא מלא באיוב ברית כרתי לעיני ואסור להסתכל בבגד צבעונין שלה והמסתכל בקשת עיניו כהות. וגם למלקות של תורה הרואה חמץ בפסח עובר על ב׳ לאוין והמטמין בחד לאו ואפשר דלקה שמונים בעשה מעשה אע״ג דכתב בשרשיו ברבוי הלאוין לא יתרבה המלקות בשמות מחולקין כי הא אפשר דלקי ועכ״מ בפ״א שם: גם תקנו ברכה על חוש הראות בא״ח סימן רכ״ד ורכ״ה הרואה פרי חדש הרואה נסים כו׳. ודיבור האומר שור זה עולה אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט וכן בצדקה אלא שזה אסור להשתמש בו עוד ובצדקה מותר רק צריך לקיים נדרו עי״ד סי׳ רכ״ט. וגדולה מכולן ללמוד תורה לשמה ות״ת כנגד כולם. סוף דבר מכל מה שברא הקב״ה מן החושים יש בהם אזהרת לאוין ועשין. גם הכתב מתנה לאדם ונצטוינו מ״ע לכתוב כ״א מישראל ס״ת לעצמו ועי״ד מזה וכל פעל למענהו:

טז אמר ההדיוט הכותב ראיתי לצרף לזה החלק העונשים שיקבל האדם בעוה״ז בידי בית דין והם שלש עשרה במספרים. א׳ סקילה ב׳ שריפה ג׳ הרג ד׳ חנק ה׳ כרת וי״ו מיתה בידי שמים זיי״ן חטאת ובו נכללו כמה מיני קרבן כמו אשם ודאי ותלוי ועולה ויורד וכדומה: חי״ת מלקות ארבעים טי״ת מכות מרדות בעבר על עשה של תורה או איסור דבריהם כפי תנאים המבוארים לעיל ובס׳ ש״ה בכלל מ״מ. יו״ד מכות מרדות במצוה שיש לה משך זמן כמו סוכה ולולב מכין אותו עד שתצא נפשו. הי״א מי שלקה ושנה בפעם שלישית כונסין אותו לכיפה וכן מי שהרכין בראשו וקיבל התראה ויבואר אי״ה לקמן. הי״ב בועל ארמית אין ב״ד ממיתין אותו כ״א קנאים פוגעים בו ואבאר כפי כחי וחילי בעזה״י. הי״ג נדוי:

יז סקילה הנסקלים הם שמנה עשר חשבם הר״מ ז״ל פט״ו מהל׳ סנהדרין הלכה יו״ד: בחלק הזה ר״ל א״ח יש מהם המחלל שבת בסקילה ומשמע דפסק דלא כאיסי בן יהודה דיש אחד מהן מהמלאכות דאין חייב עליה מיתת ב״ד מדסתם המחלל שבת חייב סקילה ונ״מ האידנא כי חייבי מיתות ב״ד שוגגין פטורים מתשלומים ובסי׳ רע״ח בא״ח ובח״מ סי׳ תכ״ד יע״ש בזה: מחויבי שריפה הם עשרה במספרם חשבם הר״מ ז״ל שם הי״א ובחלק הזה אין אחד מהם והם בחלק אס״ע וחמותו והדומה לה דוקא בחיי אשתו ולאחר מיתת אשתו אין בה שריפה ויש מחלוקת בזה י״א כרת מיהא איתא וי״א לאו בעלמא ובספרי פורת יוסף ריש יבמות כתבנו מזה ונ״מ האידנא בקידש חמותו לאחר מיתת אשתו למ״ד כרת אין קידושין תופסין ולמ״ד בלאו חייבי לאוין תופסין קידושין והוה ספק מקודשת: הנהרגים בסייף שנים הרוצח והנדח שם הי״ב: הנחנקים ששה הם חשבם שם הי״ג ובאה״ע אחד מהן הבא על אשת איש כולם ששה ושלשים כמ״ש הר״מ ז״ל שם:

יח כל מחויבי כרת שאין בהם מימת ב״ד ויש בהם לאו ולוקה עליהם חשבם הר״מ ז״ל פי״ט מה׳ סנהדרין ה״א ובחלק הזה שלשה מהם האוכל חמץ בפסח מיום א׳ עד סוף יום השביעי והעושה מלאכה ביוה״כ והאוכל ושותה ביוה״כ אשר לא תעונה ובחמץ נפש לרבות השותה: כל מחויבי מיתה בידי שמים חשבם הר״מ ז״ל פי״ט שם: וההפרש בין כרת למיתה ב״ש ובין כרת לערירי עת״ו ריש יבמות ותוספות במסת שבת דף כ״ה א׳ ד״ה כרת ורש״י ד״ה וכרת יע״ש: והוי יודע דעונש כרת יש בעוה״ז שמת בחטאו ובעוה״ב ג״כ כמ״ש בסנהדרין ס״ד ב׳ וצ׳ ב׳ הכרת תכרת א׳ בעוה״ז וא׳ בעוה״ב והר״מ ז״ל ביאר זה פרק שמיני מהלכות תשובה ה״א יע״ש ובמפרש שם האריך ובהגמי״י אות א׳ בשם הרמב״ן בפי׳ החומש פ׳ אחרי יע״ש והכלל בזה כי נפש האדם חלק ה׳ א״א להתבטל לגמרי ולא שתחזיר לא׳ מד׳ יסודות כי אינם ממינה ולא מצינו שום דבר מהגשמיים שיאבדו לגמרי כי אם שבים ליסודם כ״ש חלק הנפש אלא ענין כרת שאינה מגיעה למעלתה הראשונה ומ״ש הר״מ ז״ל הוא המת שאין חי לעולם ע״ד זאת הכוונה הוא ועיין במפרש והגמי״י שם וענינים אלו אין לילוד אשה ידיעה וכוונה ברורה בהם וכ״ש לאיש המוניי לכן לא אאריך בזה מ״מ שמעינן מהגמרא דעונש הכרת גם בעוה״ב ופרק ששי מה״ת כתב דבנים קטנים שאין בני דעת מצות הרי הם כקנינו של אדם ומתים בעון אביו וז״ש אי״ש בחטאו יומתו כלומר הא דכתיב לא יומתו אבות על בנים ובנים על אבות כשהוא בן יג״ש וב״ש ויב״ש וב״ש לנקיבה בחטאו דוקא מת הא פחות מזה מת מעון אביו. ומשמע כרת חמור ממיתה ב״ש ובקרבן אהרן ויקרא ונרצה לו כתב דמיתה ב״ש חמור מכרת וכנ״ל הביאו ובתיבת גמא פ׳ ויקרא אבאר:

יט ואמנם מכל מעשה בית דין הן בד׳ מיתות או חטאות ואשמות ומלקות מ״ה או מכות מרדות אין מועיל בהם תשובה אבל כרת ומיתה בידי שמים השייך לאבינו אב הרחמן אין לך דבר שעומד בפני התשובה וכמ״ש רש״י ז״ל במדבר ט״ו עונה בה בזמן שעונה בה שלא עשה תשובה וכמ״ש הר״מ ז״ל בפ״ו מה״ת ה״ב בד״א שלא עשה תשובה הא עשה תשובה כתריס בפני הפורעניות והיינו בין בעוה״ז ובין לעוה״ב ועיין פ״א מה״ת הא״ב מזה: ועיקר התשובה היא וידוי דברים שיאמר חטאתי עויתי פשעתי ויתחרט על מה שעשה ויקבל שלא לעשות עוד:

כ וקרבנות ידועים ובעו״ה כעת שאין לנו מקדש ונשלמה פרים שפתינו כמ״ש בא״ח סימן א׳ אם יודע שחטא ומחויב חטאת יקרא פ׳ החטאת ויאמר יהי רצון כאילו הקרבתי חטאת ועמ״א אות י״א בא״י אם מחויב חטאת הא בעי ידיעה בתחלה. ומ״ש דלמסקנ״א כו׳ א״י דליכא ה״א דחטאת לא בעי ידיעה בתחלה ובאשם ודאי הוא דיש מחלוקת ולתו׳ שם שבת ע״א ב׳ ד״ה מאן דאסר ר״ע ור״ט סוברים דלא בעי ידיעה באשם ועיין בעל המאור שם דמ״ד בעי ידיעה הוא רבי יוסי יע״ש וע״כ אחר אשם ראוי שיאמר בספק אם נתחייבתי דשמא הלכה כמ״ד לא בעי ידיעה וא״ל יהא כקורא בתורה ואף שהר״מ ז״ל פ״ט דשגגות פסק דבעי ידיעה באשם אפשר יש פוסקים דלא כוותיה ועא״ר שם ולמ״ש א״ש. שוב ראיתי בתב״ש באות י״ב הרגיש בזה וכתב דיאמר יה״ר שמא ידעתי איזה חטא ושכחתי כו׳ כמו דבעי ידיעה על איזו חטא בנותר וחלב לפניו וא״י מאיזו אכל אין מביא חטאת ואם ידע ושכח מביא לשם מי שהוא יע״ש ויפה כתב אע״ג לענין הבאת חטאת אסור להביא על תנאי שמא ידע ושכח דשמא לא ידע כלל משא״כ ביודע עכשיו שודאי חטא בכרת ושכח באיזה חטא כו׳ מ״מ לקרות הפרשה רשאי דלא יהא אלא כקורא בתורה ושמא ידע ושכח ומכפרת עמ״ש בפנים יע״ש:

כא והנה בחייבי כריתות שיש בהם מלקות אם התרו בהן ולקו נפטרין מידי כריתתן ואם לא התרו בהן אז חייבין כרת וכ״ש חייבי מימות בית דין ויש בהן כרת כמו המחלל שבת במזיד אם הומת בידי ב״ד דכיפר ג״כ כרת וזה פשוט. ואם עבר ב׳ עבירות ועל אחד התרו ביה והומת ביד ב״ד אפשר דכרת עבירה שנייה במקומם עומדת ובפתיחה להלכות שבת כתבנו דעל זה נאמר מחלליה מות יומת כי כל העושה בו מלאכה ונכרתה אין מקומו פה. ועיין בשו״ת רלב״ח באגרת הסמוכה יע״ש באורך בזה: ולענין חטאת אף שקודם עשרים שנה אין בר עונשין בב״ד של מעלה עיין רא״ם פ׳ חיי שרה מביא חטאת דכל דבר שזדונו כרת היינו אם היה בן עשרים ומביא חטאת אפי׳ חטא קודם ך׳ ועיין יבמות פ״א א״ אתמר אכל חלב ואח״כ נולדו סימני סריס רב אמר נעשה סריס למפרע ופירשו בתוס׳ דלקי ורבותא כתבו וה״ה דמביא חטאת וכדאמרן ואי״ה יבואר עוד במ״א מזה וכאן אין להאריך:

כב ומלקות ארבעים מנאם הרמב״ם ז״ל בהלכות סנהדרין פי״ט ויש מהן בזה החלק המחלל י״ט לוקה האוכל בע״פ חמץ משש ולמעלה לקה וחמשה תנאים מבוארים בפח״י מהלכות סנהדרין ה״ב לאו שאין בו מעשה ולאו שניתן לאזהרת מיתת ב״ד ולאו שניתק לעשה ולאו שבכללות ולאו שניתן לתשלומין אין לוקין עליהם יע״ש והם דברים ארוכים יע״ש:

כג ומכות מרדות הארכנו בו לעיל ועפר״ח א״ח סימן תע״א ותצ״ה יע״ש: ומשמע בר״מ ז״ל פרק ששה עשר ה״ג מהלכות סנהדרין דלוקה בכל מקום ואף בח״ל וכי בעינן סמוכים ובא״י למלקות ד״ת ושם משמע דמכות מרדות א״צ התראה ואם היה מזיד או חבר לוקה מכות מרדות ובד״ת בעינן שיקבל עליו התראה וכמה מעשים בגמרא נגדיה ולא היה שם התראה: ובר״מ ז״ל פח״י מהלכות סנהדרין ה״ה כל שלא היה שם התראה לוקה מ״מ וכדאמרן:

כד מי שלקה ושנה בשלישית מכניסין לכיפה סנהדרין פ״א ב׳ וכ״פ הר״מ ז״ל פח״י מהלכות סנהדרין ה״ד ובתנאי על איסור כרת ובעבירה אחת כמו ג״פ חלב אבל עבירות חלוקות או מלקות בלא כרת אין מכניסין לכיפה וכ״פ בפירוש המשנה שם וכיפה הלמ״מ כמ״ש רש״י שם ד״ה היכא רמיזא ואע״ג דכתבנו לעיל מהלמ״מ א״א לענוש שום עונש כמ״ש הר״ן ז״ל בשבת במשנה אבות מלאכות ארבעים חסר אחת על מעביר יע״ש זה שיבוש חדא דאין רק מסבבין מיתתו ועוד דמהלמ״מ א״א לענוש מיתת ב״ד ומלקות כפי הכלל המסור בידינו לא ענש אא״כ הזהיר בכתו״ב מפורש ומעביר אין שום אזהרה עליו אם לא שהוא בכלל הוצאה משא״כ כאן כבר הוזהר מאכילת חלב בכתוב ומהלמ״מ נוכל לענוש: גם כרת אפשר לענות מהלמ״מ דא״ל אזהרה דפסח ומילה יוכיחו. ובס׳ נ״ו דברתי קצת מזה ואי״ה בסי׳ ש״ה אבאר עוד. וה״ה מי שהרכין בראשו בשעת התראה ולא קיבל בפירוש כונסין בשלישית לכיפה כמ״ש הר״מ ז״ל בשם ה״ה והוא ברייתא סנהדרין פרק א׳ על משנה מי שלקה ושנה והדתניא מי ששתק והרכין ראשו כו׳ וצריך טעם למה תנן מי שלקה ושנה אפי׳ מי שהרכין בראשו בג׳ כונסין לכיפה: והכ״מ שם כתב ע״ז משנה שם ההורג נפשות ותניא כו׳ אני העני תמה על עצמי דמשנה ההורג נפשות אפי׳ בפעם ראשונה כונסין אותו לכיפה כמ״ש בפ״ד מהלכות רוצח ושמירת נפש הלכה ח״ט שאין עושין זה לשאר מחוייבי מיתה רק לרוצח שיש בו השחתת עולם ואלו בג״פ אפילו למחייבי כרת עושין כן רק מקורו מברייתא שהביא הכ״מ שם אח״כ וכדכתיבנא וצ״ע כעת בזה. באופן שיש ב׳ מיני כיפה א׳ בעבר עבירה שיש כרת וכ״ש מיתת ב״ד והרכין בראשו בשלישי כונסין לכיפה ומתניתין מי שלקה רבותא אע״פ שלקה וסבל משפטו כונסין בשלישית. ורוצח שהרכין בראשו פ״א בעדים ומיהו רוצח אפילו לא התרו כלל מכניסין בפ״א מיד לכיפה וכ״פ פ״ד מה׳ רו״נ ה״ח דכל רוצח לא מצי לתרוצי נפשו שוגג הייתי וכשמואל בסנהדרין שם:

כה השנים עשר הוא בועל עכו״ם קנאים פוגעים בו (לשון ויפגע בו וימת) וממיתין אותו בשעת מעשה אם הוא בתנאים המבוארים בר״מ ובח״מ תכ״ה: וכן הרודף ניתן להצילו בנפשו כמבואר בר״מ פ״א מהלכות רו״נ הלכה וזחט״י ובח״מ תכ״ה שם. ויש לנו הרהורי דברים והנני פורטם בעזה״י: א׳ מ״ש הר״ב בהג״ה בח״מ תכ״ה ס״א בזה״ז אין ממיתין ולא חובטין ובסמ״ע שם שום עונש אין עושין והנה ממ״ש הר״מ ז״ל בהלכות סנהדרין פ׳ י״ו ה״ג משמע שמלקין מכות מרדות בזה״ז ופח״י ה״ה דכל מחויבי מיתות וכדומה אם לא קיבל התראה מכין אותו מכות מרדות הביאותיו לעיל. ואע״פ דמלקות של תורה ליכא מ״מ איכא יע״ש: גם מ״ש הסמ״ע שם אות ה׳ על לשון אף על פי שכתב המחבר דנמשך אחר לשון הר״מ ז״ל ושם א״ש הנה המחבר לשיטתיה בכ״מ פ״א מה׳ רוצח ושמירת נפש הלכה זיי״ן כתב לשון אע״פ אינו מכוון דאלו הרג אין ממיתין אותו בלא קיבל התראה ובקיבל ג״כ עד שיביאו לב״ד ונגמר דינו ופי׳ אעפ״י כלו׳ אע״פ שלא עשה עון נהרג ומש״ה כ״כ המחבר כאן. גם לא מצאתיו כעת בר״מ שם ובח״מ תכ״ה הרודף אחר ערוה שניתן להצילו בנפשו אם כבר היא מחוללת ונפגמה שנעשית כבר זונה שוב אין נהרג וכ״ש אם היא ממזרת דוולדה ג״כ ממזר וזה מבואר בסנהדרין ע״ג תוס׳ ד״ה ומה וע״ב שם בא עליה כדרכה שכבר נפגמה יע״ש ברש״י גם רודף א״צ התראה ועיין סמ״ע שם:

כו ואגב גררא ראיתי לכתוב מ״ש המ״ל פרק עשרים משבת שנסתפק ברודף אחר ערוה בשבת אי ניתן להצילו בנפשו (היינו בלא מסרה נפשה שאומרת הניחו לו דאל״ה פיקוח נפש דוחה שבת) והנה אם נאמר דניתן להצילו בנפשו והיה יכול להציל בא׳ מאיבריו והרגו ולמ״ש הר״מ ז״ל פ״א מרו״נ הי״ג דאין ההורג אותו חייב מיתה בידי אדם מיבעיא לי בשבת כה״ג והתרו בו שלא יחלל שבת אם חייב על חילול שבת: הנה למ״ש הכ״מ שם ל״ש התראה כלל דנתכוין להציל וע״ש והיינו אף בקיבל התראה סבור שמשחקין בו ה״ה חילול שבת אין חייב מיתה ואפי׳ נאמר טעם אחר לזה מ״מ מה לי שיחתוך אבר א׳ ומחלל שבת או הורג לגמרי דא ודא אמת הוא וכיון שניתן להצילו בנפשו אף בשבת א״כ לית כאן חילול האסור לו. ומיהו למ״ש הר״מ ז״ל פ״ט משבת חובל החיוב משום מפרק לא משום נטילת נשמה כי הדם הוא הנפש א״כ בחתך אבר ממנו אין בו מפרק וכי לדמי הוא צריך ומקלקל הוא בדם (דמה״ט שוחט חולין אין חייב משום מפרק כמ״ש הפני יהושע שבת ע״ה א׳ ועמ״ש בחידושינו שם ובפתיחה להלכות שבת ובמגידות לפסח) א״כ מחלל שבת גמור הוא דאלו חתך אבר אחד אין חילול כלל ובהרגו חייב משום נטילת נשמה: גם אם יכול להציל בא׳ מאיבריו לית כאן ספק של המ״ל לשיטת הר״מ ז״ל כדאמרן ומפני שאין מקומו פה לא ראיתי להאריך כאן:

כז עוד יש עונש לא בגופו רק בדברים והוא הנדוי כמבואר בר״מ ז״ל פרק ששי מה׳ תלמוד תורה הלכה י״ד כ״ד דברים יע״ש ועכ״מ שם המזלזל ד״ס ואצ״ל דברי תורה ועיין לח״מ שם במ״ש המחלל י״ט שני אע״פ שאינו אלא מנהג ולמ״ש הכ״מ דוקא מזלזל א״כ המחלל י״ט שני אע״פ שלא זלזל אלא עשה לתיאבון החמירו בו וחייב נדוי: ושם מבואר בשם הר״ן ז״ל דנדוי חמור ממלקות מרדות וכן מבואר בר״מ שם פרק שביעי ת״ח מלקין ולא משמתינן והדברים ארוכים מאוד. ועפר״ח א״ח תצ״ו א׳ העלה דרשות ביד ב״ד או להכות מ״מ או נדוי הן כעובר ד״ת באין מעשה או דרבנן וכל זה בסתם ב״א אבל ת״ח אין מנדין כ״א מלקות בצינעא יע״ש שהאריך. ומפני שהאדם יש בו ג׳ בחינות הרהור והוא המחשבה ודיבור ומעשה והנה בחלק המעשה ישתתף עמו הב״ח בלתי מדבר יש לו ג״כ מעשה כידוע גם קרן כוונתו להזיק בטבע״ו ואמנם האדם נפרד מב״ח במחשבה ודיבור וכבר כתבנו לעיל מהו שיש בכח אלו ג׳ בחינות לעבור עבירה ולעשות מצוה בהן נמצא שלש עשרה עונשים וכדברירנא:

כח והנה קיי״ל בקידושין שלוחו של אדם כמותו לכל הדברים חוץ לדבר עבירה. ויליף במה הצד מקדשים וגירושין עיין רא״ש קידושין מ״א ב׳ ואף במעשה ודיבור שלוחו כמותו הרי עם שבשדות דאניסי ש״ץ מוציא אותם אף בלא שמיעה כדבעינן למימר לקמן אי״ה מטעם שליחות ואף בדבר התלוי במחשבה שייך שליחות דאמר מה לתרומה שכן במחשבה משמע הואיל דקיל הוא פשיטא שיכול לעשות שליח אבל דבר הצריך מעשה או דיבור צריך לימוד. וכ״ת דיש סברא להיפוך דע״י מחשכה לא מהני שליח דא״כ מה פריך בתרומה למה לי הא צריך אפי׳ ע״י מחשבה מהני שליח ועב״ח א״ח סי׳ תל״ד לדיד דביטול בלב מהני אין מהני שליחות על המחשבה שבלב הא כאן משמע להיפוך וכ״ת במחשבה לא שייך שליחות כי השליח צריך שיעשה מעשה או דיבור ובתרומה אה״נ אם עשה שליח צריך שיוציא בשפתיו דוקא ומ״ש שכן ישנו במחשבה קולא היא מלבד שדין זה לא נזכר בר״מ ז״ל הלכות תרומות ובלא״ה קשה דמ״מ איתיה להאי דינא דשלוחו יכול לבטל באם הוציא בפה שיהא חמצו של פלוני בטל כו׳ ואי״ה בהלכות פסח אבאר עוד. והנה במצות אחד מוציא חבירו כדאיתא בר״מ ס״פ שלישי ורביעי הוא מטעם שליחות כנראה ממרוצת דברי הב״ח בא״ח תל״ד גבי שלוחו יכול לבטל והנה אם יליף מפסח י״ל מעשה דוקא והרא״ש כתב בקידושין במה הצד יליף יע״ש ומ״מ משמע שאין לחלק ואף מחשבה מהני שליחות וק״ש יש מחלוקת ומ״מ פסוק ראשון שצריך כוונת הלב וקבלת עמ״ש ודאי אין אחד מוציא חבירו עא״ח בזה: וכל היכא דשליח לאו בר חיובא הוא ל״ש ביה תורת שליחות כמו אשה במ״ע שהז״ג ובן כרד בי״ד וכדומה ואין עבד נעשה שליח לקבל קידושין וגיטין לפי שלא שייך ביה ה״ה כאן וכל המצות אף על פי שיצא מוציא הוא דהוה כמחויב בדבר מטעם ערבות ומ״מ עיקר שאחד מוציא חבירו מטעם שליחות הוא וכאמור. וא״כ קשיא קטן דלאו בר שליחות הוא אמאי באכל האב שיעורא דרבנן מוציא בן לאביו כמ״ש המחבר בקפ״ו וגם ערבות ל״ש בקטן כ״ש דעיקר מטעם שליחות וי״ל דשומע כעונה ומשמע קצת מ״ה שומע כעונה עתו׳ ברכות גבי בעל קרי מהרהר בלבו מסיני כו׳: ברכות צריך שישמע מפי המחויב בדבר ומש״ה קטן דעכ״פ מחויב מדרבנן והאב שומע ממנו יוצא באכל שיעורא דרבנן בלא שמיעה אף מגדול אין יוצא אפי׳ דיעבד כמבואר ברי״ג ס״ג. ולפ״ז יצא לנו הדין בקטן פחות יג״ש וב״ש בר״ה ויה״כ שאין אחר לירד לפני התיבה כ״א הוא שאין זולתו יודע למ״ד תפלה דרבנן י״ל דמוציא אחרים דרבנן מפיק דרבנן עב״י א״ח ג״ן בזה (אף למ״ד ד״ת די בפ״א ביום) מ״מ עם שבשדות דאניסי דש״ץ מוציאם בר״ה ויה״כ למ״ד כן מקטן לא די דאין שליחות לקטן ואי״ה יבואר בהל׳ ר״ה ויה״כ בזה ועיין א״ח בב״י באם מחלו הצבור ובאין אחר לירד כו׳ אפשר הוה א״א ואי״ה יבואר. ועיין בירושלמי ס״פ ראוהו ב״ד הלכה יו״ד הקשה כן מברך לאביו הא רק לחנכו תפתר בעונה אחריהן כו׳ סובר דאף דרבנן אין מחויב כ״א חינוך על האב מוטל עת״ו מגילה גבי חש״ו יע״ש. וחולק על בבלי ברכות כ׳ ב׳ דסובר דקטן מדרבנן בר חיובא הוא ומטעם שומע כעונה. ועיין מפרש שם ד״ד ואיך יוציא ד״ת לכאורה קשה אף דרבנן אין מוציא לירושלמי דלאו בר חיובא כ״א חינוך על אביו מוטל ומ״ש הרא״ש אשה לאו בכלל ערבות י״ל הואיל ואין מחויבת או דלאו בכלל ערבות כלל הוה ועמ״ש לעיל בחלק אישיים באשם וגר וממזר אי שייך בהו ערבות:

כט אעתיק בכאן מ״ש במגילה המרדכי סוף הל׳ קטנות ממזר שכתב ס״ת פסולה משום דאין מוציא רבים י״ח או מדרבנן או מ״ה יע״ש ועש״ך י״ד רפ״א אות זיי״ן ובא״ר א״ח סי׳ נ״ג אות כ״ב מדין ממזר ש״ץ ובש״ע סי״ט גר ראוי להיות ש״ץ אלמא משמע גר ישנו בכלל ערבות דכבר התפלל בלחש וחזרת התפלה להוציא רבים. ועמ״א א״ח ל״ט אות ט׳ בתפילין כשר מממזר וסיים שם בד״מ ממזר וגר תוש״ב כו׳ ובד״מ. וחפשתי בד״מ עם הטורים ונדפס בפ״ע אין שם גר תושב כ״א גר סתם דתפילין כל שאין בקשירה אין בכתיבה גם בס״ת השמיט המחבר גר תושב והביא רק ממזר י״ל דגר תושב לאו בר עדות הוא דלא מקרב אחיך הוא וע״א נאמן באיסורין לא גר תושב ואיך נאמן לומר דכתב האזכרות לשמן והר״ב מיירי שם בכותב אזכרות לפני ישראל ואומר כו׳ אלא דכתב טעם א׳ שאין כותב בלא תאכל כל נבילה כו׳ תיפוק ליה דאין לי נאמנות וצ״ע. ונ״מ באם יצא מוציא מטעם ערכות אם שייך זה בממזר דפסולי קהל הוא אם הוא בכלל ערבות וכבר כתבנו למעלה מזה וכאן אין להאריך. ואזכור עוד קצת מדין סומא ויש לי בזה שאלה קטנה הנה נא הציגה פה וזו תארה:

שאלה ראובן ששלח לסומא לקדש לו אשה והלך וקידשה ואח״כ קידש אחר ג״כ יש לחוש לקידושי שני או לאו. ואם יש לחלק באם המשלחו ג״כ סומא או לאו:

תשובה לא נפלאת היא מחלוקת הפוסקים אם הלכה כר׳ יהודה בפרק החובל אי סומא חייב במצות אי לאו עב״י א״ח נ״ג הביא דברי רבינו ירוחם סומא פורס ע״ש לא יורד לפני התיבה י״ל דסובר זה דרבנן וסומא עכ״פ מדרבנן חייב ותפלה סובר כר״מ דהוה מ״ה מש״ה לא אתי דרבנן ומפיק ד״ת ועסי׳ רצ״ח סומא בהבדלה ובב״י שם ובע״ץ נ״ץ כתב אות כ׳ סומא חייב במצות מדרבנן דלא ליהוי כעכו״ם וזה כר״י עתו׳ מגילה פרק הקורא המגילה עומד ואפ״ה כתב יורד לפני התיבה דלא כר״מ אפשר פוסק תפלה דרבנן ועסי׳ ק״ו במ״א וט״ז שם. ולפ״ז י״ל למאן דפסק דסומא אין חייב במצות מ״ה לאו בר שליח הוא דבעינן אתם גם אתם שיהא השליח והמשלם שוין ואף דהמ״א בנ״ג אות י״ז כתב דחייב מ״ה מ״מ מידי ספיקא לא נפקי וצריכה ג״כ גט משני ולהר״מ ז״ל כל מידי דרבנן הוה מ״ה מלא תסור י״ל יכול לעשות שליח דחייב הוא מ״ה ושאני ההיא דברכות דלא אתי דרבנן ומפיק ד״ת דהכי אתנו: ומיהו אם המשלחו ג״כ סומא י״ל דודאי יכול לעשות שליח דבעינן שיהא המשלח ושליח שוין והרי הם שוין שהרי הר״ב אומר כן בשו״ת משאת בנימין סי׳ צ״ו בעכו״ם שעשה שליח לעכו״ם חבירו לקנות חמץ כתב אתם ושליחכם שוין ועכו״ם עושה עכו״ם שליח דשוין ה״ה סומא ששולח סומא אין בו פקפוק כאמור דשוין ונעשה שליח כאמור: והנה ראיתי אע״ג לר״י סומא פטור מכל המצות היינו מעשין לעשות בקום ועשה הא לאוין מ״ה מצוה שלא לעבור עיין מסכת מכות ט׳ ב׳ סומא אין גולה מקרא יע״ש. ומ״ש התוס׳ במגילה דלא ליהוי כעכו״ם י״ל היינו במ״ע ועיין ב״ק פרק החובל וא״כ ודאי בכלל בני ברית הוא כעבד דחייב בקצת מצות ג״כ והדברים ארוכים:

ל ומתוך דברי חה״ר במגילה דף י״ט ע״ב ראיתי שיש ללמוד ממנו לתרץ הא דקטן מוציא למי שאכל שיעורא דרבנן ואלו מגילה והלל אין מוציא קטן לגדול אע״ג דתרוייהו דרבנן וכן קשה בהמחבר קפ״ו להלכות מגילה (וי״ל ד״ק והלל קשה) כתב דכל שעיקרו דרבנן חמירא טפי וחינוך קיל אטו לאחר זמנו משא״כ שיעורא דרבנן הוה סייג אטו כדי שביעה וקטן נמי סייג אתי סייג ומוציא סייג יע״ש: ולכאורה היה נראה לפרש דבריו בנקדים מ״ש הר״ס ז״ל כל דרבנן ד״ת מלא תסור ואתנו בכמה דברים אבל י״ל כל שעשו לסייג אסמכוהו רק ללא תסור וד״ת לית ביה משא״כ כשעשו מצוה דרבנן בפ״ע כמגילה וחנוכה והלל ד״ת ממש יש ביה מלא תסור ומש״ה על כמה סייגים אין מברכין וצונו כאמור ומש״ה מגילה בקטן א״א שיהא מחויב ד״ת אין מוציא גדול משא״כ בסייג והבן זה ונט״י אע״ג דמשום סייג סרך תרומה י״ל הואיל ואסמכוהו באסמכתא חשובה רצו שיהיה ד״ת ממש ומש״ה מברכין וצונו וצ״ע:

ובכאן נשלם חלק שלישי