פרי מגדים על אורח חיים, פתיחה כוללת ג

החלק השני

בביאור מיני אישיים והם עשרה מינים ובו ל״ב אותיות:

המין הא׳ הוא סוג חרש יש בו ג׳ דרכים אינו שומע ואינו מדבר הוא שוטה לכל דבריו. ובריש חגיגה ע״ב דחש״ו פטורין מכל מצות התורה ואף מדרבנן פטורין ועיין רש״י במשנה שם ד״ה חוץ ובר״מ הלכות חגיגה פ״ב ה״ד חש״ו פטורין מכל מצות האמורות בתורה: ובי״ד סימן א׳ סה״ו חש״ו באחרים רואין שחיטתו כשירה עמ״ש בפריי בשפתי דעת אות כ״ז ובתב״ש אות מ״ט בשם תשובת מהרי״ל קצ״ו דחרש ושוטה בני מצות נינהו ופקחיים מוזהרים עליהם (עא״ח שמ״ג) ומה שהביא שם מנדרים ל״ה ב׳ י״ל התם לאו כפרה על חטא דבכפרה בעינן דעת בעלים רק להכשירם לאכול בקדשים יע״ש ובר״מ פ״א ממחוסרי כפרה. באופן דודאי לאוין בקום ועשה הם כקטן דאביהם מוזהרים עליהם עא״ח של״ד סכ״ה ושמ״ג ס״א ורס״ו בב״י בשם המ״מ פ״ב מה״ש דחרש ושוטה אסור להאכילם בידים כמו קטן ועמ״א שם והם בני מצות אלא דלאו בני דיעה נינהו וגם כשעוברים על לאו אין להם עונש בעולם הזה ועוה״ב דאונס רחמנא פטריה. ובר״ה פ״ג מ״ח חש״ו אין מוציאין אחרים דפטורים הם היינו מחמת חסרון דעתם מקרי פטורים: ומה שיש לעיין דבלא״ה אין מוציאין דלאו בני שליחות נינהו יבואר אי״ה לקמן מזה:

ב באופן דאם אחד בא אל החרשת והוא מאיסורי לאוין השוין בכל עשאה זונה האסורה לכהן דנעבדה בה עבירה ובני מצוה הן אלא דלמאן יצווה (ומש״ה כשרים בשחיטה באחרים רואין) וק בשוטה כה״ג: ומיהו כהן יראה דמותר לישא חרשת דתקינו רבנן נישואין לה לא עבר כלל אעשה ודבק כו׳ ועיין אה״ע סימן מ״ד ס״א: ויראה לי חמן חרש שוטה וקטן שעבר עליו הפסח אפשר דאסור אע״ג דליכא למקנסיה לא פלוג כמו הניחו שגנג או מוטעה (וי״ל התם חיישינן להערמה) וישראל הוא: ואיכא לעיונא בחמץ חש״ו שזכו מהפקר דמ״ה לאו שלהם באין אחרים מזכים כ״א מדרבנן וקיי״ל כל שאסור לשהותו מדרבנן לאחר הפסח שרי בהנאה עא״ח תמ״ז סי״ח ומ״א מ״ו עיין פ״ק דמציעא וכדכתיבנא:

ג ועדיין יש לעיין בא״ח סימן ל״ט ס״א קטן פסול לכתיבת תפילין דאין בכלל וקשרתם ואפיה כשר לזביחה באחרים רואין צ״ל דמ״ע קום ועשה רחמנא פטריה לגמרי לקטן משא״כ ל״ת קטן חייב אלא דלאו בני דיעה הוה ואת״ל פטור מ״מ אחרים אסורים ליתן לו הוה בר דביחה עש״ך י״ד א׳ כ״ז יע״ש ולפ״ז תפילין שכתבן חרש שוטה וגדול עע״ג דהוה לשמה אי פסולים המה דדמי לנקטעה ידו כמ״ש המ״א ל״ט ה׳ דכשר לכתיבת תפילין דגברא בר חיובא הוא ופומא כאיב ליה ול״ד נקטעה ה״ה נולד כך ה״ה כאן ומה שאין מוציאין אחרים דלאו בלי שליחות הוה וגם ערבות ל״ש בהו ולאו בני דיעה נינהו מקרי אין מחוייבים בדבר ומ״מ בני מצות הוויין כאמור: ועיין אה״ע סימן קכ״ג ב״ש אות ה׳ דחש״ו לכתיבת הגט חרש ושוטה לאו בני דיעה נינהו ועבד לאו בתורת גיטין הוא אבל חרש ושוטה בתורת גיטין המה אע״ג דאין קנינו מ״ה כלום (ודוחק לומר דתקינו רבנן נישואין הוה כתורה אלא שאין לוקין עליהם כמ״ש בשורש ה׳ בר״מ ז״ל דא״כ שוטה מא״ל דלא תקינו רבנן נישואין כלל) וצ״ל דמ״מ שייכי בתורת גיטין דאסורים לבא על אשת איש וע״י גט שרי זה מיקרי ישנו בתורת גיטין וצ״ע דא״כ עבד נמי שייך בתורת גיטין דמותר בממזרת עיין אה״ע סימן ד׳ ס״ך וב״ש ל״ב א״כ ממזרת אשת איש אסור בה וכשנתגרשה מותר בה ולהר״מ שם י״ל מ״מ אסור בה מדרבנן עב״ש שם אות ל״א ול״ב וצ״ע קצת: שוב ראיתי להתב״ש בספרו בכור שור גיטין מ״ה ב׳ כתב בפשיטות תפילין שכתבן חרש ושוטה פסולים דפטורי מכל המצות. וצ״ע ועמ״ש בפריי בא״ח מזה:

ד וחרש שומע ואין מדבר או מדבר ואין שומע כפקח לכל דבריו עא״ח סימן נ״ה ס״ח ובשאר דוכתי ואמנם יש הפרש ביניהם לתקיעת שופר בתקפ״ט שומע ואין מדבר תוקע לכתחלה. ומדבר ואין שומע השומע ממנו אף דיעבד לא יצא ובקריאת מגילה בתרפ״ט ס״ב להרמב״ם ז״ל דיעבד אין מוציא ועמ״א שם אות ג׳ בשם הב״ח דיעבד יוצא ומיהו זה במגילה אבל בשאר דברים י״ל דיעבד יצא דמגילה פרסומי ניסא בעינן שישמע לאזניו יע״ש בלח״מ ובט״ז משא״כ בשאר דברים. אבל לכתחלה י״ל דאין למנות ש״ץ שמדבר ואין שומע דלכתחלה בעינן שישמיע לאזניו מה שמוציא בשפתיו עא״ח סי׳ ג״ן ונ״ה בזה: ובחליצה באה״ע סימן קס״ט בפירוש סדר חליצה סט״ו אלם אין חולץ דצריך להקרות כו׳ יע״ש בב״ש ומ״מ פקחים גמורים הם לכל דבריהם ועיין תב״ש בספרו בכור שור גיטין דף נ״ט ע״א הביא דברי הב״י בח״מ סימן רל״ה חרש המדבר ואין שומע אין מוכר בקרקעות ועיינתי שם וכתב לחד תירוצא דחרש המדבר ואין שומע כפקח דוקא בשומע קצת אבל אין שומע כלום הוה כשוטה ובאמת כל הפוסקים כתבו דאף אין שומע כלל הוה כפקח בברייתא דריש חגיגה ומיהו מתני׳ דריש תרומות המדבר ואין שומע לא יתרום לכתחלה י״ל בשומע קצת ומ״מ אין משמיע היטב ברכה לאזניו ומש״ה לכתחילה לא. ומ״מ צריך בדיקה עס״י רל״ה בח״מ ואה״ע קכ״א אבל אין שומע ואין מדבר אפי׳ פקח גדול לא מהני דא״כ נתת דבריך לשיעורין ועשו״ת צ״צ סימן ע״ז יע״ש

ד וכתב הב״ח בי״ד א׳ דאפילו נתחרש אח״כ הוה כשוטה לכל דבריו ועש״ך שם אות כ״ב כדמסיק בגיטין פרק מי שאחזו. ובפריי שם כתבתי דהרע״ב ריש תרומות כתב הטעם ממי היה לו ללמוד והא אף נתחרש אח״כ כשוטה הוא ואני מסופק בזה אף שאמרו בגיטין ויבמות פרק חרש נתחרש אח״כ אין מוציא בגט שמא רק מספק הוא ולא ודאי דאף בחרש ממעי אמו אמר ר״א דספק הוא ואין הלכה כן אכל נתחרש אח״כ י״ל ספק הוה ונ״מ טובא באה״ע סי׳ מ״ד קידש פקח וגרש ונשא חרש וכה״ג לא וכמה נ״מ. ובריש חולין וכולן ששחטו אחש״ו עלה קאי אימא דמרבינן נתחרש אח״כ דפלגא הוה וספק הוא ואימא סמוך מיעוטא דמעשיהן מתוקנים לפלגא והוה רובא ואף בלא אחרים רואין כשר וכה״ג בדף פ״ו שם קמ״ל דבעינן אחרים רואין מטעם בהמה בחייה בחזקת איסור ול״ד לרוב מצויין א״ש מומחין הם עיין בתה״א בכ״ה שם ורא״ש ריש חולין ומ״מ אין זה מוכיח: ועב״י אה״ע קכ״א אהא דיבמות קי״ב דכל שנתחרש דעתא שבישתא אית ליה וכשוטה יחשב משמע לגמרי כשוטה: ועיין בבכור שור כתב רבינו הגדול בגיטין נ״ה כל חרש המוזכר אצל שוטה הוא כשוטה שאין שומע ואין מדבר הא חרש המוזכר לא אצל שוטה יש במשמע שומע ואין מדבר או להיפוך וכ״מ בטוח״מ סי׳ רל״ה כ״מ שמוזכר חרש אצל שוטה הוא אין שומע ואין מדבר הא חרש לחוד יש במשמע שומע ואין מדבר או להיפוך וכההיא דמצות חליצה: אלם אי מחוייב לשמוע ק״ש ושנים מקרא וכדומה מאחרים עס״י רפ״ה ואי״ה הם יבואר:

ה כללא דמילתא סתם חרש המוזכר אצל שוטה שאין שומע ואין מדבר וכשוטה ודאי יחשב ואם נתחרש אח״כ י״ל ספק הוה ושומע ואין מדבר מתחלת ברייתו אלם נקרא וכשנשתתק אח״כ נקרא בדחז״ל נשתתק ובאה״ע קכ״א מבואר נשתתק בעי בדיקה ג״פ ומתחלת ברייתו לא בעי בדיקה כשם שכנס כו׳ אבל ביבמה מאחיו בעי בדיקה עח״מ שם אות זיי״ן וא״כ בא״ח סימן נ״ה ס״ח בשומע ואין מדבר דמצטרפין י״ל אפילו נשתתק לא בעי בדיקה דהוה דרבנן וכי צריך בדיקה בגירושין דכנס כשהוא פקח ולענין קידושין באה״ע מ״ד בנשתתק וקידש צריך בדיקה ואי לא בדקוהו הוה ספק קידושין לא ודאי: ועיין בח״מ סימן ל״ה לענין עדות בזה. ובמילי ד״ת י״ל בכל הדברים בעי בדיקה ואף אלם מעיקרא בעי בדיקה ג״פ: וחרש באוזן א׳ אין בו שום חשש ותורם לכתחלה ומברך ולענין ראייה עת״ו חגיגה בשם ירושלמי פלוגתא דרבנן ור׳ יוסי יע״ש:

ו הסוג ומין השני שוטה וסימני שוטה מבואר בפוסקים עי״ד א׳ סעיף ה׳ ובח״מ ל״ה וחגיגה ג׳: ועיין תב״ש בי״ד אות נ׳ ונ״א פתי נולד בתולדה ושוטה שנשתטה אח״כ ועיין סמ״ע ח״מ אות כ״א חולק בענין א׳ ועח״מ רל״ה: הפרש יש בין חרש לשוטה אה״ע סי׳ מ״ד ס״ב חרש מדרבנן קידושיו קידושין ושוטה כלל לא (עב״ש ג׳ לזכר הטי״ת בסגול ולנקיבה בקמץ כי הה״א לא תתעלם באמצע ותחסר השורש וה״א נקיבה כתובה והקמץ מורה על ה״א שרשיות ועתי״ט מזה) וחרש שגירש ברמיזה אסורה לכהן מדרבנן ואפי׳ ניסת תצא ושוטה שגירש מותרת לכהן כי לא תקינו ליה כלל נישואין עיין אה״ע סימן וי״ו וב״ש אות ב׳ ספק גרושה חללה זונה כולה מ״ה חוץ ספק ממזר זה להרשב״א אבל להר״מ כל ספק מ״ה שריא ומדרבנן הוה כודאי דרבנן ותצא מדרבנן וה״ה ספק ממזר בודאי דרבנן ותצא מדרבנן וא״צ לראייה ועיין מ״מ פט״ו מה׳ א״ב הי״א יש כתב דשתוקי בודקין היינו דיעבד יע״ש ומיהו ספק ממזר דרבנן כמו שתוקי ואסופי שנשא אשה ומת וניסת לאחר וילדה לזי״ין אפשר מותר כי ספק דרבנן לקולא ואף לכתחלה וחלוצה דספק חלוצה אסורה לכתחלה כמ״ש באה״ע סימן וי״ו י״ל פסול קהל הוה דיעבד עב״ש בסי׳ וי״ו אות ל״א בסופו ור״ן כתובות י״ג: ולפ״ז אשכחנא פתרי ספק מגורשת לכהן שריא והיינו בגירושי חרש דספק דרבנן לקולא והיינו תרי ותרי ספיקא דרבנן לקולא אבל בחד כת ומסופקין י״ל אף בדרבנן אוקמיה אחזקה עי״ד ק״י בש״ך ופר״ח שם: במ״ש ספק ממזר היכא דאיכא חזקה. ועיין פני יהושע ספ״ק דכתובות ובקו״א ספק ממזר למאן דלית לי׳ קבוע והיינו ר״ש דארב לו שיתכוין כמ״ש הר״ן בחמש שיטות ספק ממזר היאך משכחת. וי״ל אמאי לא כמ״ש באה״ע סי׳ ד׳ סכ״ה יבמה שלא שהתה כו׳ ואי״ה יבואר עוד במ״א:

ז ובא״ח רס״ו סעיף ד״ה חרש חשוב משוטה וקטן חשוב משוטה וקטן וחרש שוין לענין כיסוי וחרש שנתחרש אח״כ כתבנו לעיל דמידי ספיקא לא נפקא ואפשר דעדיף מקטן ובשו״ת מקום שמואל האריך בענינים אלו ואין כעת ת״י לעיין ביה: ומה שיש מהספק בשוטה שבא על אשת איש אי הוולד ממזר או לאו דעכו״ם ועבד אין הוולד ממזר עיין באה״ע סי׳ ד׳ סי״ט דאין להם קידושין כלל וה״ה שוטה: וחרש ג״כ אי מ״ה הוולד ממזר עיין החולץ מ״ה ב׳ או דלמא שאני חרש ושוטה דבני מצות נינהו אלא שאין להם דעה לקנות ומ״מ אפשר דעושה ממזר דוקא עכו״ם ועבד שאין במינם בני קידושין משא״כ הני: עוד הפרש יש בין שוטה שא״י לשמור גיטה אין יוצאת בגט ד״ח ויודעת מדרבנן אין מתגרשת ואלו חרשת יוצא בגט ד״ת בהשיאוה אביה עיין יבמות קי״ב וקי״ג ובאה״ע סי׳ קי״ט בב״ש אות יו״ד ועת״ו קי״ב ב׳ ביבמות ד״ה יצאה זו:

ח ולענין שוטה נקיבה שקיבל אביה קידושין בעדה עיין יבמות קי״ג ב׳ בתו׳ ד״ה יצתה ולרש״י שם קטנה שא״י לשמור גיטה אין אביה מקבל גיטה ואפ״ה מקודשת מ״ה ע״י אביה וה״ה שוטה כה״ג בקטנה ולתו׳ אף אביה מקבל גיטה כה״ג יע״ש:

ט הסוג ומין השלישי קטן פטור מכל מצות התורה ומ״מ אביו מצווה להפרישו משא״כ חרש ושוטה אע״פ שהם קטנים אין מצוה כי לא. ישמע לו ואין בני דיעה כלל ועס״י שמ״ג בב״י וב״ח ומ״א שם ובתרי״ו דהאב חייב לחנך לבן ולא לבת ולא האם אבל בילקוט אמור משמע דאף בתו מחוייב לחנך יע״ש ומ״ש המ״א ברס״ט א׳ ותרי״ו במ״ע א״צ לחנכו קשה מציצית ותפילין מ״ע שוא״ת חייב לחנכו כ״ש מ״ע קום ועשה חוץ לסוכה דאביו חייב לחנכו. והמתבאר מתוך דברי ראשונים בשמ״ג ולבוש שם די״א טומאה ודם ושרצים יש בהם אזהרה מ״ה גדולים על הקטנים ובשאר מצות לא ילפינן מינייהו דהוה ג׳ כתובים רק מדרבנן. וי״א באלו ג׳ דברים גופא אזהרה שלא יאכילו בידים ועיין רא״ם פ׳ אסור: ואזהרה גדולים על הקטנים אם להאכילו בידים כל ישראל מוזהרים ואם למונעם רק אב כשיש לו ואם לאו ב״ד. ולפ״ז באלו הב׳ אפי׳ חרש ושוטה וקטן כל הג׳ איתנהו ביה חייב ב״ד למונעם מאחר דמ״ה הוא משא״כ בשאר דהוה מדרבנן על האב לחנכו יראה בקטן שהוא שוטה אין אביו מצווה על כך:

י וחינוך זה דאביו מחוייב לחנכו יש בו זמנים ביוה״כ מבואר בתרי״ו בן ט׳ ויו״ד לשעות וי״א וי״ב להשלמה ושאר תענית לית ביה חינוך מ״א שם ג׳ דסכנה הוא ובשאר מצות החינוך בן ה׳ שלימות ובן וי״ו שלימות כל חד לפום חורפיה עס״י תר״מ בסוכה ומ״א וט״ז שם ואם אין בו הבנה אין בו חינוך ועמ״א תי״ד ג׳ וזה ראייה למ״ש לעיל דשוטה וקטן אין בו חינוך אבל בג׳ דברים למ״ד מ״ה חייב להפרישם ועי״ד שע״ג באשת כהן מעוברת יע״ש. וחינוך ציצית תפילין לולב צריך לידע להשליך ב׳ ציצית לפניו ויודע לנענע עס״י י״ז: ואף מצות דרבנן אביו מחוייב לחנכו ועמ״א קפ״ו אות ג׳ ובמגילה כו׳ וזמן החינוך מבואר ה׳ או ו׳ שלימות לא פחות ואם אין בר הבנה אף בזה הזמן פטור: אבל ראיתי בלבוש סי׳ תר״מ בה׳ סוכה קטן בן ה׳ ו׳ חייב לחנכו אבל קודם לכן שכרוך אחר אמו והיא פטורה על מי נטול לחנכו משמע שאם היא חייבת במצוה זו מחוייבת אף בפחות ומשמע נמי שאמו מחוייבת לחנך ועמ״א שמ״ג א׳ דאמו אינה מחויבת לחנכו. אם לא שנאמר ואמו פטורה לחנכו קאמר: שוב אנהרינון משמיא לעיינין דברי הר״ן בסוכה פרק הישן הביאו הב״י בתר״מ והעתיקם התי״ט ז״ל פרק שני מ״ח וכתב שם דחינוך אין שוה בראיה שיכול לעלות ובתפילין לשמור ולולב לנענע וציצית כו׳ והם ד״ה סוכה כ״ח ב׳ ד״ה כאן יע״ש: ואמנם מ״ש הר״ן דשמאי הזקן סובר כל שראוי לחינוך עושין ורבנן סכרי כיון שאמו פטורה והם ג״כ דברי הלבוש אמנם בר״ן כתב שאמו פטורה מסוכ״ה והלבוש השמיט תיבת מסוכה י״ל פטורה מחינוך וכמש״ל: ובסי׳ תי״ד קטן הצריך לאמו יוצא בעירוב אמו משמע דמחוייבת בחינוך יע״ש בש״ע: סוף דבר מדברי הר״ן משמע כל שראוי לכך מחויב לחנכו ושמאי הזקן סבר תינוק בן יום א׳ הואיל וראוי לכך ורבנן סברי הואיל ואמו פטורה. ויודע לדבר אביו מלמדו תורה סייעתא לזה אלא כל מידי דבעי עשייה והבנה בזה צריך זמן כל חד לפום חורפיה. ולפ״ז אין ללמוד מסוכה בן ה׳ ו׳ לשאר דוכתין כדאמרן דאם הוא בר חכים בפחות חייב האב לחנכו. ונ״מ טובא כמ״ש בק״פ וס״ג דקטן שהגיע לחינוך מוציא בדרבנן הא לא הגיע לחינוך אין מוציא וברט״ו ס״ג עונין אמן אחר קטן שהגיע לחינוך ועיין לבוש שם מ״ש דאין קטן מוציא גדול וכ״כ בעט״ז בשם לחם רב ומשמע הטעם דהוה תרי דרבנן וקשה מקפ״ו ועמ״א שם: ואי״ה שם יבואר בזה:

יא ועד כמה הם קטנים זכר עד יג״ש שלימות וב״ש ונקיבה יב״ש שלימות וב״ש ואם לא הביאו ב״ש קטנים הם עד שנולדו בהם סימני סריס ולאחר כ׳ שנה ואם לאו קטנים הם עד רוב שנותיהם ומבואר יפה בר״מ ז״ל פרק שני מאישות ושם נאמר דאם נולדו סימני סריס בהגיע עשרים שנה פחות שלשים יום או איילונית הר״ז גדול וגדולה ולהר״א ז״ל שלשים יום בתוך עשרים ושם בהלכה ד׳ רוב שנים ל״ה שנים ויום אחד. ואני מסופק אם שלימות סגי כמו יג״ש ויב״ש או ל״ה אין רוב שנותיו ובעינן יום אחד דוקא: ע״ש בהי״ד סריס אדם שחותכין ביציו וכדומה הגיע ליג״ש הר״ז גדול שאין מביא סימנים לעולם ויראה לי שזה מ״ה דרוב מביאין ב״ש אחר יג״ש ורובא דאורייתא. ולפ״ז היכא. דאיכא חזקה נגד הרוב י״ל מדרבנן מחמירין סמוך כו׳ ועיין אה״ע א׳ ח״מ ג׳ ב״ש ד׳ באביו שקידש אשה לבנו להב״ח שם או מכר וחוזר דאין הולכין בממון אחר הרוב. ואפשר רוב כי הא בטבע אפשר הולכין בממון אחר הרוב ואי״ה בש״ס אבאר זה: ועיין א״ח תרי״ז בש״ע הגיע ליג״ש אע״פ שאין לו ב״ש מפלים דשמא נשרו ובט״ז ה׳ ולבוש דהוה ספיקא ד״ת שמא נשרו וא״כ מצוה ד״ת מחויב מספק ומדרבנן ודאי משום חינוך ונ״מ למ״ד תרי דרבנן אין מוציא חד דרבנן והבן. וראיתי להמ״א כ״ה אות וי״ו רוב שנותיו ל״ו שנה וא״י ל״ה ויום א׳ כמ״ש הי״מ ז״ל. ומ״ש לענין זה דרבנן הא ד״ת לא הא אזלינן בתר רובא וכ״ת דאיכא לברורי בקל אפשר אין זה בקל לבדוק ולבייש אותו ועס״י קצ״ט אות זיי״ן, הביא ראיה מח״מ סי׳ ל״ה ושם להוציא ממון יש חזקה נגדו לכן בעינן לברורי אף ע״י טורח עי״ד א׳ רוב מצויין איכא חזקה בהמה בחיים ובש״ך בשם ראב״ן היכא דמצינו שמרדף אבתריה אין מקומו פה ועמ״ש בפריי בפנים בזה: גם אי נשרו הוה ספיקא ד״ת או דרבנן יבואר עוד בזה אי״ה:

יב הפרש יש {בין} חרש ושוטה לקטן דעדיף מינייהו דבא לכלל חייב א״ח רס״ו ס״ה: וקידושי קטן חצי שנה קודם יג״ש תקינו רבנן או שנה מצוה הוה אבל אין קידושין לקטן מדרבנן דלא תקינו ליה רבנן דבא לכלל דעת ואם אביו קידש לו אשה להב״ח הוה קידושין מדרבנן עיין אה״ע א׳ בח״מ וב״ש: ובי״ד קכ״ז סעיף ג׳ דקטן בר עדות הוא עפ״י תנאים המבוארים שם וח״ש לאו בר עדות כלל אפי׳ מסל״ת לא מהני, להקל ולהחמיר. עיין תוספות פסחים פ״ק האריכו בדין זה ועמ״ש בפריי א״ח תל״ז: ועס״י שמ״ג ס״א בהג״ה קטן שעבר עבירה בקטנותו יע״ש. והנה קטן שהגיע ליג״ש ולא הביא ב״ש הוה ספק עד רוב שנותיו כמ״ש לעיל ובתרי״ז דהוה ספק תורה א״כ כשחטא בדבר שזדונו כרת ושוגג חטאת קבועה ואמר יה״ר המבואר בא״ח סימן א׳ דהיינו יה״ר אם נתחייבתי חטאת כאילו הקרבתי חטאת ועבירה שחייבין עליו קרבן עולה ויורד דהיינו בדלות עוף והוא עני יאמר יהי רצון כאילו הקרבתי חטאת דחטאת העוף באה על הספק אבל עשיר י״ל עשיר שהקריב קרבן עני אין יוצא ומיהו בקרבן יולדת אין שייך זה דבנים הרי הם כסימנים ועיין תב״ש ופריי א׳ איך תתנהג בקרבן יולדת עתה יע״ש:

יג והנה חש״ו יש להם מעשה ואין להם מחשבה ועתי״ט ספכ״ה דכלים ד״ה ומחשבה ובכל המקומות שרמז שם דעתו דמחשבה דמהני בכ״מ הוא דיבור והרהור לחוד לאו כלום חוץ בעוקצין פ״ג מי״א מהרע״ב שם משמע דהרהור די ועי״ד רע״א ט״ז אות ג׳ בשם הרא״ש כי יש מקומות מהני הרהור ויש מקומות דהרהור לא מהני ובס״ת תפילין וציצית (א״ח י״ח ול״ב) דיאמר בפה מספק הוא יע״ש: ועיין מ״ל פ״ג מהלכות פסולי המוקדשין. ומ״ש תי״ט מקידושין כ״ט י״ל רבותא קאמר דיבור ג״כ לא מהני מיד מעשה ולהגדיל הקושיא דיבור אמאי לא מבטל הרהור יע״ש ועיין חולין י״ב ב׳ תו׳ ד״ה ותיבעי ולרש״י שם דיבור עם מעשה הוה מעשה א״כ (חרש) שדברו בכ״מ שאין מדבר ואין שומע ותני בכמה מקומות ופ״ט דטהרות יש להם מעשה אלם הוא ואין להם מחשבה וי״ל דאשוטה וקטן קאי. ושם בחולין י״ג א׳ מחשבתו נכרת מתוך מעשיו מדרבנן הוא יע״ש. ומ״מ שמעינן דחש״ו אין להם מחשבה לקולא ולחומרא ואפילו קטן ושוטה שדברו לאו כלום הוא אף לחומרא: עד״מ קטן ששחט חולין לשם נחירה דחולין לא בעי כוונה בסתמא הא שלא לשם שחיטה פסול עי״ד כ״א בשם רש״ל ותב״ש שם וציצית שלא בכוונה כשר להר״מ בא״ח י״ד הא שלא לשמן פסול וקטן כה״ג י״ל דכשר להר״מ והדברים ארוכים ולא באתי רק לעורר לב המעיין והמשכיל יוסף לקח:

יד הרביעי הוא סוג נשים השוה הכתוב לעונשין שבתורה אבל עשין מ״ע שהז״ג נשים פטורות ויש מקומות דאיתרבי נשים כמו קידוש היום (והבדלה עא״ח רצ״ו ס״ח) ומ״ע ול״ת בצדה עת״ו קידושין ל״ג א׳ יע״ש. והנה אם נשים מצווין על לאווין שאין בהן מעשה איכא לעיין כי בקרא במדבר ה׳ ו׳ איש או אשה כי יעשו ורש״י קידושין ל״ה א׳ ד״ה לכל עונשין ולאוין עונש מלקות משמע לאו שאין מעשה פטורות ויבמות פ״ד ב׳ ד״ה עונשין לאו וכרת וע״ש ובר״מ פי״ב מעכו״ם ה״ג לא משמע כן וכללא כייל ונקיט חוץ מבל תקיף ותשחית וטומאה ולא הוציא השאר ואלו הוה כן לא הוה שתיק מלפרושי: וכן מ״ע שעז״ג פטורות חוץ חמשה חייבין יע״ש משמע מ״ע שהם בשוא״ת עד״מ עשה תשביתו בי״ד בניסן בחצות ומשמע אף קנתה ועשאה מעש׳ ונ״ט טובא באשה גיורת וכדומה שיש לה חמץ בע״פ אחר שש ומתה דהוה הפקר ואם נאמר דקנסא קניס אף בעשה וכמ״ש בה״פ א״כ יש נ״מ טובא ותפילין דפטרה תורה דהוה קו״ע ומנלן דהכי ועמש״ל לענין השוה הכתוב לעונשין ולהר״מ בחו״מ כפי הבנת הר״א ז״ל דעובר ב״י בע״פ מחצות. ועיין תמורה ב׳ ב׳ מצריך רבויא לאשה ב׳ גירסאות ה״מ שיש מעשה או שוה בכל והנה אין שוה בכל י״ל יליף מתמורה משא״כ לאו שאין מעשה י״ל תמורה מעשה מקרי דיבורים עביד מעשה או שלוקה עכ״פ ודרב יהודה אמר לכל עונשין שבתורה ולאו שאין מעשה אין לוקין אין בכלל: (מ״ש הכ״מ בפ״ה מה׳ ק״פ הכי משמע בפסחים ע״ט ב׳ יע״ש) וביבמות פ״ד ב׳ להזהיר אשה מלא יקחו תיפוק מדר״י אשה עושה איסור כמו איש: ועיין רא״ם פ׳ אחרי (ויקרא י״ח כ״ט) ע״פ ונכרתו הנפשות דכל שאין פעולות שוות צריך קרא א״כ מה פריך יקחו למה לי שם ביבמות הא אין פעולות שוות שהזכר מקדש ואשה מתקדשת ועיין רא״ם שם (ויקרא י״ח ו׳) ובלא״ה צריך קרא על האשה דקרקע עולם היא ולענין יעבור וא״י אשה אין מחוייבת וצריך קרא למיתה ומלקות כה״ג. ולומר דהוה מעשה:

טו עוד אבאר לך כי אמרי׳ השוה הכתוב אשה לאיש היכא שהפרשה נאמרה בלשון זכר אבל היכא דכתיב אי״ש בפרשה צידדו בתוס׳ סוכה כ״ח ב׳ ד״ה השוה די״ל דצריך קרא לרבות אשה והביא כמה ראיות על ה והיכא דכתיב בני ישראל לא ממעטינן אשה ובטומאה בני מיותר אבל גרים ומשוחררים אי ממעטינן מבני ישראל צידדו שם בזה: אבל הרא״ם ז״ל פ׳ אמור אסברה לן דודאי כל היכא דאיכא היקשא דרב יהודה אמר רב השוה כו׳ אית לך לומר בני וה״ה בנות ולכך בטומאה צריך יתורא (דאף שאין שוה בכל ולא יקחו גלוי מילתא יבמות פ״ד ב׳) משא״כ היכא דלית היקשא אמרינן בני ולא בנות ומה״ט ולמדתם בניכם ולא בנותיכם כי האב מצווה וסמיכה מ״ע שהז״ג יע״ש: ועיין א״ח סי׳ י״ד ציצית שתלאן אשה כשירה ואלו להר״מ ז״ל פ״ג מהלכות מעה״ק ה״ח משמע דאין נשים סומכות ממיעוטא דבני ישראל מפיק א״כ אמאי ציצית כשירה בנשים לעשותן ועמ״ש בפריי מזה. ובדברי קדשו של הרא״ם ז״ל יש לדון דכתב סמיכה מ״ע שהז״ג דהיינו תיכף לסמיכה שחיטה חדא דאפשר דרבנן הוא לא ד״ת עיין זבחים ל״ב א׳ מתני איפכא ונ״ג א׳ ובתוס׳ ד״ה איפוך. ועוד מי לא סמוך חצי שעה לאור היום ומתוודה ובשלמים דברי שיר ושבח ועיין מ״מ פ״ג מהלכות מעה״ק הט״ז: גם אניי מסופק אי מדרבנן אין נוהג בכל זמן אי הוה מ״ע שהז״ג ועמ״ש בסי׳ י״ד במ״א מזה:

טז ודע שאני נסתפקתי אם נשים בכלל ערבות וכן גרים עיין רא״ש ברכות כ׳ ב׳ וקידושין ל״ג ונ״מ אי מוציאין אחרים שהם כבר יצאו דבאנשים מטעם ערבות ר״ה כ״ט א׳ ורש״י שם ומ״א א״ח סי׳ קס״ז אות מ״ם ועיין שבת פ״ב א׳ נשים עם בפ״ע וא״ח ש״א אות נ״ד דמש״ה אסורה להכניס תפילין יע״ש: ועיין שו״ת סמא דחיי מא״ח סי׳ י״ג וי״ד הביא מחלוקת תוספות קידושין דף ע׳ ע״ב ורש״י נדה י״ג ע״ב כתבו דגרים לאו בכלל ערבות ובנשים יש מחלוקת בלשון הרא״ש קידושין יע״ש: גם שם הביא אי בדרבנן שייך ערבות ובב״י א״ח תפ״ד מרור דרבנן אע״פ שיצא מוציא יע״ש ומכל הברכות י״ל המצוה ד״ת תו מחייב לברוכי מדרבנן והלל ומגילה יע״ש ובשניהם חייבים י״ל מטעם שליחות אתם בני חיובא והשומע ממי שאין מחויב לאו שליח הוא. והדברים ארוכים:

יז והנה קטן שמוציא גדול בדרבנן אם יצא מוציא דל״ש בכלל ערבות וזה פשוט: ולענין עדות קטן אין נאמן באיסורין כמש״ל ואשה נאמנת באיסורין מוספרה לה עי״ד קכ״ז כע״א כשר מלבד היכא שיש טורח או ספק יש מחמירין עיין פסחים פ״ק הכל נאמנים ובתוס׳ בשם ירושלמי נשים עצלניות: ובי״ד סי׳ פ״ד בש״ך אות ל״ה ובקכ״ז אות למ״ד היכא דאיתחזק איסורא ובידה לא מהימנא בטורח הא לא איתחזק ועיין קכ״ז אי חמץ מקרי איתחזק וצ״ע ואי״ה בה׳ פסח בתל״ו יבואר זה: ונעשים שליח אשה ועבד ושפחה כנענית עח״מ קפ״ח משא״כ קטן אין עושה שליח ולא נעשה שליח. ונשים אסורות בכלאים דלא אמרינן כל שאין בגדילים תעשה לך עת״ו יבמות פ״ק. וק׳ נשים כתרי גברי דמיין ל״ד ואין מצטרפות למנין עת״ו ברכות וא״ח מזה ואי״ה יבואר עוד:

יח הה׳ הוא סוג עבדים כנעניים ושפחות יליף לה לה בג״ש וכדין אשה הוה ע״כ ושפחה לענין מ״ע שהז״ג ובר״מ פ״ג מציצית ה״ט ובא״ח סי׳ י״ז נשים ועבדים פטורים מציצית ועיין מנחות מ״ג א׳ ור״ש פוטר בנשים ולא אמר ועבדים. וי״ל למ״ש התוספות יבמות ד׳ א׳ ד״ה דכתיב דלא תלבש וגדילים דהיקשא עדיף מסמוכים וי״ל היקש כזה דמבואר בכתוב למען תהיה תורת ה׳ בפיך הוקשה כל התורה כו׳ אפשר היקש כזה עדיף מג״ש לכ״ע עיין גיטין פרק השולח משא״כ ג״ש דלה לה מאשה אף אם נאמר דג״ש עדיפא מהיקשא הא הג״ש צריך לכמה דברים וכ״ש אם נאמר היקשא עדיפא סמוכין הוה כהיקשא א״כ נאמר כל שישנו בלא תלבש ועבדים חייבים בציצית ומש״ה לא אמר ר״ש ועבדים ולומר דמי ישראל ממעטינן עבדים ושפחות כמו בזיבה ושאר דברים ועת״ו סוכה כ״ח ב׳ ד״ה לרבות וא״כ ע״כ פסול לעשות ציצית לישראל דממעט מבני ישראל אבל גרים אע״ג דצידדו התוס׳ בסוכה שם אי ממעט גרים מבני ישראל מ״מ בריבויא כל דהו מרבינן להו ומהיקשא דלא תלבש יליף גר לחייב בציצית וממילא כשירים לעשות כי לא מסתבר למעט ובסי׳ י״ד במ״א כ׳ רמזתי בזה לדינא יע״ש. ומ״מ קשה למה כתבו ז״ל דמ״ע שהז״ג ולא מבני ישראל ממעטינן. עיין בית יוסף קנ״ט בא״ח בשם המנהיג אין נוטלין לידים מעכו״ם ועבד דבעי מכח אדם והם אין קרוין אדם: והנה קיי״ל דאף מעכו״ם נוטלין לידים ומ״מ מ״ש עבד אין קרוי אדם צ״ע דלא מצינו כן בפירוש וקברי עבדים מטמאין באהל כשל ישראל. וגם רעהו מקרי לענין משלוח מנות בפורים יצא אי שלח לע״כ ועיין בסימן תרצ״ה במ״א ב׳ אות י״א הביאותי משנה ב״ק פ״ח מ״ג אי יש לע״כ בושת פלוגתא דר״י וחכמים והלכה כחכמים דהוה בכלל אחיך ובסנהדרין פי״א מ״א בגונב חצי עבד וחב״ח דהוה בכלל אחיו יע״ש וכ״ש דהוה בכלל רעהו דבר מצות הוא ועיין רא״ם פרשת משפטים (שמות כ״א כ׳) ע״פ וכי יכה איש דעכו״ם בכלל רעהו וע״כ בכלל רעהו דבר מנות הוא יע״ש: ובה׳ ט״צ פ״ט ה״א עבדים מטמאים בנגעים אע״ג דכתיב אדם וככ״מ שם אלמא כל היכא דכתיב אדם ואחיך ורעהו ממעטינן עכו״ם ולא עבדים הא בני ישראל ממעטנין עבדים ועי״ד סי׳ א׳ בט״ז וש״ך ב׳ ולענין עדות ע״כ וש״כ נאמנות ככל ע״א נאמן באירוסין כמו אשה עי״ד סי׳ א׳ בש״ך ב׳ ותב״ש אות ח״י וקכ״ז בש״ך אות ך׳ עכו״ם אין נאמן יע״ש הא ע״כ מהימן ובתנאי שיהא מוחזק בכשרות דכל ישראל מוחזקים בכשרות מן הסתם לא ע״כ אא״כ מכירין שמוחזק בכשרות וי״ל זה בשחיטה דיש חזקה שבהמה בחייה צריך נגדה חזקת כשרות משא״כ משא״כ מאיסור דלית חזקה י״ל דמהימן אף באין מכירין אותו וי״ל סתמן בכלל ריקים ופוחזים וצ״ע: ועת״ו פסחים ד׳ ב׳ ד״ה הימנוהו דעבד כנעני נאמן על הניקור ושחיטה ובדיקה חמץ דצריך דקדוק גדול וטירחא יתירא אף ע״כ האשם וד״ת לא מהימן ותחומין דרבנן הא ד״ת לא מהימן יע״ש: ואפי׳ חצי עבד וחב״ח יראה דלא הוה בכלל ב״י עת״ו סוכה כ״ח ב׳ ד״ה לרבות: והקפות הראש והזקן ע״כ חייב בהו ער״מ פי״ב מעכו״ם ה״ב וי״ד קפ״א:

יט והוי יודע אע״ג דאמרינן כל מצוה שאשה חייבת ע״כ וש״כ חייבין לאו כללא הוא דכיבוד או״א דנשים חייבין והם פטורים דלית להו חייס כלל וכן עבד גרע מעכו״ם לפו״ר אה״ע סי׳ א׳ ס״ז יע״ש ה״ה לענין כיבוד עיין יורה דיעה רמ״א סמ״ט ובאר הגולה שם אות י״ו הרמב״ם פ״ה מה׳ ממרים הלכה יו״ד כשם שאין חייב על אביו כך אין חייב על אמו ומקלל אביו ואמו כו׳ ומ״מ בנו משפחה בלא״ה עבד אין לו חייס והרא״ם מיירי באביו בעל עבירה אם לא עשה תשובה אין חייב על אמו ג״כ ואפשר ה״ה להיפוך וכן בכיבוד אב ואם יש להסתפק אם נאמר היקש זה באביו רשע עי״ד ר״מ סי״ח יע״ש וכעת לא מצאתיו ואי״ה יבואר במ״א מזה:

כ וחצי עבד וחצי בן חורין שבא על בת ישראל הוולד כשר כדמסיק ביבמות מ״ה א״ב דכ״ש מעבד גמור הבא על בת ישראל דהוולד כשר: ואף שלכאורה י״ל מקידושין ס״ח ב׳ כל היכא דקרינן כי תהיינ״ה קרינן וילדו לו א״כ חצי עבד וחצי ב״ח דמבואר באה״ע סי׳ מ״ד סי״א דספק מקודשת וא״כ שמא קידושין והוה הוולד חצי עבד וי״ל דמצד עבדות אין לו בה קידושין לא קרינן וילדו לו מצד עבדות וולדה כמוה וישראל כשר הוא: ולפ״ז ישראל כשר שבא על חצי שפחה וחב״ח וולדה כמותה חצי עבד וחב״ח דמצד עבדות שבה אין לו עליה קידושין כ״א מצד בת חורין ולדה כמותה. ולענין ייבום אם מת ויש לו אח חצי עבד וחצי ב״ח או בניו ח״ע וחצי ב״ח כגוונא דכתיבנא צ״ע לענין דינא ואפשר באחים מיוחדים בנחלה קרינן ליה או לאו: גם כל העולה ליבום וכל שאין עולה ליבום י״ל דאתי עשה דיבום ודחי ל״ת דלא יהיה קדש בבני ישראל ולר״מ איסור שפחה מדרבנן אפשר ה״ה איסור עבד ועיין אה״ע קנ״ו ס״ב וקנ״ז ס״א וסי׳ י״ו ב״ש אות וי״ו בשם המ״מ: וראיתי להתו׳ גיטין מ״א א׳ ד״ה לישא הוקשה להם לישא ח״ש וחב״ח ותירצו דאסור צד עבדות כו׳ ואכתי ליתי עשה דפו״ר ולידחי ל״ת ואם אשה מיפקדא ואי אפשר לה ר״מ ג״כ כיוצא בה אשר ע״כ לכאורה מי שיש לו בן מח״ש וחב״ח לא קיים פו״ר וא״י למה עיין אה״ע א׳ סעיף זיי״ן וי״ל דשם יש שאר תירוצי״ם בתו׳ יע״ש מזה:

כא ואני מסופק אם הא דאמרו בריש אלו נערות שפחה נשתחררה יתירות מבת שלש בחזקת בעולה אם ח״ש וחב״ח אמרינן כן או דמשמרה נפשה כיון דחב״ח ונ״מ לקנס ולכנסה בחזקת בתולה וכדומה עוד אני מסופק אם חזקה זו דכל ישראל בחזקת כשרות אם שייך בח״ש וחב״ח או לאו: ונ״מ טובא בעבד לשחיטה באין מכירין עי״ד בש״ך סי׳ א׳ אות ב׳. גם נ״מ כמו שאגיד אם ישראל כשר קידש ח״ש וחב״ח דהוה קידושין ואין חייב מיתה כ״א לאו ועיין אה״ע סי׳ מ״ד סי״א בחצי עבד וחב״ח ספק קידושין ובסי״ב משמע בב״ש אות י״ג דודאי קידושין ובלאו יש ספק אם זינתה תחתיו בעדים ואח״כ נשתחררה דהוה קידושי ספק אם נאסרה עליו כי שמא נטמאה לבעל דוקא בא״א שחייבת מיתה לא כה״ג ועיין תו׳ כתובות ט׳ א׳ ד״ה ואי באשת ישראל נוקמא אחזקת כשרות לבעל׳ וי״ל אונסא קלא אית לה ורוב מדרבנן והשתא בקידש ח״ש וחב״ח ובא עליה ואמר פ״פ מצאתי דנאמן (או בעודה ח״ש או לאחר שנשתחררה) והוה ספק זונה כי שמא מ״ע היא היכא דל״ש מדלא טענה שהיא אלמת או שוטה וכדומה ואוקמיה אחזקת ל״ש דח״ש אסורה לבן חורין וחזקת צדקת אפשר ל״ש בח״ש והיה ספק זונה וגם לבעלה ישראל יש נ״מ כה״ג כאמור: וכ״ת איך יצויר שקידשה בקטנותה פחות מג״ש דהא לית לה אב הא כבר אשכחנא פתרי דליהוי ח״ש וחב״ח ויש לה אב ישראל כשר שבא על ח״ש וחב״ח דיש לה אב והולד כמותה כמש״ל בסמוך גם אם בא כהן עליה אי הוולד חלל ואין להאריך:

כב ולענין מצות מחויב ח״ע וחצי ב״ח מצד חירות שבו בישראל כשר ושופר עא״ח סי׳ תקפ״ט ס״ה דאפילו עצמו אין מוציא והוא מר״ה כ״ט א׳. ויש להסתפק בציצית אי ממעטינן מבני ישראל כמ״ש התוס׳ סוכה כ״ח ב׳ ד״ה וסנהדרין דף פ״ו יע״ש וב״ח מלא תלבש כל שישנו בלא תלבש שייך בציצית י״ל ב״י מיעוטא הוא והיקשא נדרוש לשאר דברים: ובראיה פטור עיין ר״מ ז״ל פ״ג מחגיגה ה״א: וחצי עבד וחב״ח הבא על אשת איש הוולד חצי ממזר עיין אה״ע סימן ד׳ סי״ז וסי״ט מזה יע״ש:

כג הסוג הששי הוא טומטום ספק זכר או נקיבה וחייב בכל המצות מ״ה כמ״ש הר״מ ז״ל פי״ב מעכו״ם ה״ד וסיים אם עכרו אין לוקין עליהם וקאי אמ״ש בה״ג אשה ליתא בבל תקיף ותשחית ובל תטמא למתים טומטום אין לוקה: ומכות מרדות בעבר אעשה שהז״ג י״ל דאין לוקה עב״י י״ד רצ״ו והוא מר״מ פ״ט דכלאים בעיא דלא איפשטא אין לוקה מכות מרדות על הספק כ״א על ודאי דבריהם לא מה שאסר מספק ולעיל בחלק הראשון כתבנו מזה. ולענין ברכה הר״מ ז״ל פ״ג מציצית ה״ט פסק טומטום ואנדרוגינו׳ עושין בלא ברכה וכ״פ המחבר בא״ח סי׳ י״ז ס״ב והר״ב כתב שם כמו נשים רשות ה״ה הם מברכין והיינו דלית בהו יוהרא דהא מחויבין מספק ומיהו אין מחויבין לברך דאפילו ספק תורה לא בעי ברוכי ער״מ פ״ב ממילה הו״ז וי״ד סימן רס״ה ס״ב אנדרוגינוס אין מברכין על מילתו ובא״ח סימן ס״ז בדרישה ומ״א ופר״ח ובחדושינו שבת כ״ג א׳ כתבנו קצת מזו וטומטום שנקרע ונמצא זכר הרי הוא ככל ישראל ממש חוץ מאותן המפורשים בבבא בתרא קכ״ז א׳ בכורה וכן סורר ומורה ומילתו בשבת יש דעות בי״ד רס״ו סעיף יו״ד. ויש לראות ביבם דכתיב והי״ה הבכור (דברים כ״ה ב׳) דקאי איבם נימא בעינן בכור משעת הורה כ״ש אם נאמר אשר תל״ד קאי אאמנו ועיין רש״י ורשב״ם שם ויש ליישב:

כד ויש שני מיני טומטום א׳ שאין ניכר כלל וספק אם זכר או נקיבה ב׳ כשביציו מבחוץ דודאי זכר הוא כדאמרינן בחגיגה ד׳ א׳ זכורך למעט טומטום כה״ג: וראיתי להר״מ ז״ל פ״ב מחגיגה ה״א טומטום פטור דספק הוא וא״י הא בגמרא ממעט מזכורך (ממשמעותי״ה) אף שביציו בחוץ יע״ש ולהר״מ כל ספיקא מ״ה שריא פשיטא קשה זכורך למה לי ע״ש תוס׳ ד״ה אלא והבן. וכל שהוא ספק אין מוציא המחויב בדבר ד״ת כמו שופר בא״ח תקפ״ט. ובהמ״ז לאנשים י״ל דהוה ס״ס שמא זכר ושמא נשים חייבות ועמ״ש בפריי סימן קפ״ו מזה ואע״ג דלדידן כל ספיקא מ״ה אסור וי״א כודאי אפ״ה רק לחומרא ואיך יוציא המחוייב בודאי מ״ה. וגם י״א דרק טומאה הוה כודאי ספק סוטה וטומאה ברה״י משא״כ ספק שאר איסורין רק ספיקא הוה. ועיין בסימן ח׳ בט״ז א׳ וי״א במ״א א׳ כתבנו אי הורשו חז״ל לעשות סייגים במ״ע כי יש לומר ושמרתם את משמרתי לבלתי עשו״ת בלאוין הוא דהורשו לא במ״ע וכתבנו קצת ראיות ובעירובין צ״ו ב׳ המוצא תכלת יע״ש והנה טומטום דחייב במ״ע שהז״ג מספק להר״מ כל ספיקא מדרבנן אלמא אף במ״ע עשו סייגים וגדרים ויש לחלק ביניהם:

כה ואם טימא עצמו למת ונקרע ונמצא זכר לכ״ע אין לוקין עליו דאע״ג דהתראת ספק שמיה התראה כה״ג לא שמיה התראה לכ״ע. ואם עבר על מ״ע שהז״ג נמצא זכר אפשר דראוי להביא עולה דמכפרה אעשה ולא בעינן בזה שב מידיעתו ועוד הא מספק חייב: ולענין טומטום להוציא נשים או למאן דאכל שיעורא דרבנן עב״י א״ח תרפ״ט לרש״י נשים מוציאות אנשים אבל טומטום אין מוציא דהמוציא ראוי להיות זכר או נקיבה ודאי לא ספק וזה לרש״י אבל למ״ד אשה אין מוציא איש אין זה מוכרח ועמ״ש אי״ה בסוג אנדרוגינוס מזה וכאן אין להאריך:

כו השמיני הוא סוג אנדרוגינוס המוזכר בש״ס במקומות הרבה ולי העני אשר דרכי החכמה נעלמו ממני לא אוכל לבוא בארוכה ובקצרה אבאר כי לפי דעתי יש בו שלש ספיקות שמא זכר או נקבה ב׳ שמא חצי זכר וחצי נקיבה ג׳ שמא בריה בפ״ע הוא. עת״ו ריש חגיגה ד׳ א׳ ד״ה אלא וב״י א״ח תקפ״ט מזה ובסי׳ תרפ״ט. ובי״ד שט״ו אות ט׳ בש״ך דבעלמא קיי״ל דבריה הוה ובבכור מחמירין: ובאה״ע סי׳ מ״ד ס״ה וב״ש אות חי״ת טי״ת ובהר״ב שם י״א זכר ודאי יע״ש ומ״א א״ח תקפ״ט אות ב׳ אם באותו פעם שהוא נקיבה חבירו זכר אין מוציאו ובי״ד רס״ה ס״ג אין מברכין על מילתו שאין זכר ודאי אבל מצוה שאיש ואשה חייבין פשיטא דגם הוא חייב אפי׳ אי הוה בריה בפ״ע דבכלל בני ישראל הוה ועב״ח תקפ״ט הביא מחלוקת הרי״ף והר״מ ספק הוה ולר״י ודאי זכר יע״ש: וכתב הב״י בא״ח תקפ״ט אפילו הוה חצי זכר וחצי נקיבה מוציא עצמו ול״ד לחצי עבד דבידי אדם. ופירש הפרישה דיכול לשחררו משא״כ זה דאין תקנה: וער״מ פ״ב מה׳ שופר ה״ב והשגות הר״א ז״ל שם דחצי זכר וחצי נקיבה אפי׳ מינו אין מוציא וא״י למה לא כתב אפי׳ עצמו אין מוציא כמו חצי עבד וחצי בן חורין יע״ש ועיין אה״ע קע״ב לענין חליצה בס״ח וב״ח רס״ה י״ד האריך:

כז ולענין טומטום שנקרע ונמצא זכר בבכורות מ״ב ב׳ פלוגתא אי הוה סריס חמה או ספק ובאה״ע קע״ב ס״ט הביא י״א וא״כ בא״ח סי׳ נ״ג סריס אין למנות אותו לש״ץ יש לעיין בזה ועמ״ש בפנים מזה:

כח הסוג התשיעי הוא אונן שמתו מוטל לפניו עיין ריש פרק מי שמתו ברכות י״ז ב׳ וי״ד שמ״א וכתב בשו״ת ח״צ ז״ל סי׳ א׳ דוקא מ״ע פטור הא מל״ת חייב כשאר אנשים ופשוט הוא דטעם דפטור דעוסק במצוה פטור ממצוה לא לעבור על ד״ת ועיין רבינו יונה בריש מי שמתו: ויראה אונן בע״פ מחצות עשה תשביתו או בחה״מ פסח לאו דב״י אונן אין מוזהר עליה דכל שאין בקום ועשה עובר על ד״ת אע״פ שעובר בב״י בכל שעה אין מחויב לבער דעוסק במצוה ומפני כבודו של מת ונ״מ טובא במת לו בי״ט אחרון דיתעסקו ישראל והוה אונן היה לו אז חמץ לא עבר על בל יראה ולא הוה חמץ שעבר עליו הפסח הא עובר אףבשמיני אסור ועיין בה״פ ואי״ה שם יבואר עוד:

כט ואגב גררא ראיתי להזכיר מ״ש הח״צ שם על דברי מהרי״ט טעם שחליצת אוננת דפטורה מכל המצות א״כ איך יצוייר חלוצה האמר רב כל יבמה שאין אני קורא בשעת נפילה כו׳ והוא ביבמות למ״ד א׳ אמר כן וי״ל דוקא ב׳ אחיות דבשעת נפילה אין ראויה ושמא לא תהיה ראויה לעולם ואפי׳ גוססת דרובן למיתה מ״מ שמא ממיעוט היא משא״כ אוננתדודאי תחזור להיתרא י״ל דמותרת ומיהו מיבמות קי״א ב׳ קרי כאן וכו׳ נאסרה שעה א׳ והא זמן ממילא קאתי גם כן לאו בודאי כי שמא יהיה סריס אף דלא חיישינן למיעוטא ודמי לגוססת יע״ש. והנה אונן אם עשה מצוה והוציא רבים כמו שופר בר״ה ודעתו ע״י עכום וביום ב׳ ע״י ישראל אי מוציא רבים אלא דמחויב קרינן ביה אלא עוסק במצוה אחרת וכן משמר את המת וכדומה ומוציא דיעבד אחרים וכן אם אין אחר רק הוא פשיטא דמוציא ומצוה דרבים עדיף. ואי״ה בפנים יבואר עוד: ואונן הוה כ״ז שמתו מוטל לפניו אפילו כמה ימים ומשתדל בקבורתו אונן הוא ולאחר שנקבר אפילו בו ביום חייב בכל המצות א״ח ע״א וי״ד שמ״א. ומיהו בתפילין דפטור כל יום ראשון קבורה ושמועה כבסי׳ ל״ח ס״ה אין מברך להוציא אחרים אע״ג עשרה שעושין מצוה א׳ א׳ מברך לכולם פטור הוא ביום ראשון ואין מחויב מקרי וצ״ע. עמ״ש בפריי מזה בסי׳ ל״ח וע״א יע״ש:

ל העשירי הוא סוג פסולי קהל מחוייבין בכל המצות כמו ישראל גמור ומיהו ממזר מותר בשפחה אף למ״ד איסור שפחה מ״ה ועיין אה״ע סימן ד׳ ב״ש ל״א ובח״מ אות כ״ב מסופק אם גר עמוני מותר בשפחה אבל בממזרת מותר ודאי ואף היא אין עוברת על עמון לא יבא בקהל ה׳ דממזר לאו קהל מקרי: ופצוע דכה וכרות שפכה מבואר דינן באה״ע סי׳ ה׳ ס״א וח״מ וב״ש שם פ״ד כהן מותר בגיורת וי״א אף זונה ובספיקות מותר וממזרת ודאי יש אוסרין ויש מתירין ומ״ש ב״ש אות ב׳ דמ״ש ספיקן בודאן גזרו וכאן לא גזרו וי״א מעלה עשו ביוחסין משום זרעו זה שמא כשר וזה פסול משא״כ פ״ד דאין מוליד. ובמקום אחר כתבנו דמ״ש הש״ע או אחד מהספיקות משמע לכאורה אף ספק מצרית וכר״מ דספק תורה מדרבנן וי״ל דקאי רק אספק ממזרת כו׳. וכל פסולי קהל מותרים לדין אם אמו מישראלית ולעדות כשירים כמבואר בח״מ סי׳ זיי״ן ס״א ועיין א״ח סי׳ ג״ן ס״ט סריס כו׳ ופ״ד י״ל דשרי לכ״ע עמ״א שם. ובסי״ט גר מותר להיות ש״ץ ופסולי קהל צ״ע אם מותר להיות ש״ץ: שוב ראיתי בי״ד סי׳ רפ״א בש״ך אות זיי״ן בשם המרדכי ממזר אין מוציא רבים ידי חובתן ומש״ה פסול לכתוב ספר תורה ועמ״א א״ח סי׳ ל״ט אות ט׳ ועמ״ש בפריי שם והב״ח בי״ד שם דממזר וגר יש כמה מצות דפטורים עמדתי על זה במקום אחר כי גר וממזר חייבין בכל המצות זולת ביאות אסורות כמו גר נושא ממזרת וממזר נושא מצרית וכדומה ועת״ו סוכה כ״ח ב׳ בני ישראל ממעטין גר היכא דליכא רבויא אבל ממזר בכלל בני ישראל הוה. והך מלתא שכתב המרדכי דאין ממזר מוציא רבים ידי חובתן י״ל דמיירי שכבר יצא ידי חובתו וערבות ליכא כ״א בכשירי קהל לא בפסילים אבל אם הוא לא יצא אפשר דמוציא אחרים בלא טעמא דערבות דשלוחו של אדם כמותו:

לא והנה ממזר פ״ד אם מותר לישא שפחה או לאו יש בו מהספק: שוב ראיתי שסותר ולמאן קאמרינן לה אי לטעם הר״ן ז״ל דממזר מותר בשפחה דקדש ועומד הוא כ״ש שפ״ד עמו ואי להר״מ ז״ל דאיסור שפחה דרבנן ומשום זרעו התירו פשיטא דממזר ופ״ד מותר בשפחה כמ״ש הב״ש באה״ע סי׳ ה׳ אות ב׳ כי לא גזרו על ספיקן ה״ה על שפחה לא גזרו ופ״ד מותר לישא שפחה וע״ש בסי׳ ד׳ בב״ש אות כ״ח ול׳ יע״ש:

לב הי״א הוא סוג גרים והם כשירי קהל לעדות ולדינים עח״מ ולש״ץ בא״ח נו״ן ולענין בהמ״ז עא״ח קפ״ו במ״א וא״ר וט״ז שם דתליא אי נשים פטורות דלא נטלו חלק בארץ ה״ה גרים מדרבנן בספק ואם מטעם ברית ותורה חייבין גרים מ״ה ואפי׳ פסולי קהל חייבין מ״ה ועמ״ש בפריי שם:

לג הסוג השנים עשר הוא סומא בשתי עיניו ויש בו מחלוקת אם חייב במצות מן התורה או לאו אבל מדרבנן לכ״ע חייב ועיין בא״ח סי׳ נ״ג במ״א אות י״ו ועמ״ש בפריי שם ועיין סי׳ רצ״ח במ״א אות י״ז לענין בורא מאורי האש במוצאי שבת ואם אומר ההבדלה על הכוס ואם מוציא אחרים עמ״ש בפריי שם בזה יע״ש: ולענין חליצה עיין אה״ע קס״ט סמ״ח וב״ש אות ס״ח ובעין א׳ הרי הוא ככל ישראל ולענין עדות ודיינים עח״מ בזה: ולהיות דיין לחליצה עיין סדר חליצה סי״ב יע״ש: עשו״ת הרדב״ז סי׳ אי מחויב לשמוע פרשה ב׳ מקרא וא׳ תרגום מאחרים וקריאת ס״ת ומגילה י״ל מחויב לשמוע ואי״ה יבואר:

ובכאן נשלם חלק השני בעזה״י