פרי מגדים על אורח חיים, פתיחה כוללת ב

החלק א

בביאור מדריגות וכמה מעלות יש במצות עשה ול״ת ובו מ״ג אותיות:

א המדריגה ומעלה הוא דבר הבא בתורה שבכתב מפורש עשה או ל״ת. ובחלק לא תעשה יש מהן שחייב עליהן מיתת ב״ד כמו ד׳ מיתות ויש מהן בכרת ויש מהן במלקות ויש מהן איסור לאו אבל אין בו מלקות להמעיין בר״מ ז״ל פ״ט מה׳ סנהדרין יע״ש. ואמנם הלאוין שיש בהם מיתת ב״ד אין לוקין עליהם וחייבי מיתות שוגגים פטורים ממלקות אף של לאו אחר (דלאו דידיה בלא״ה לאו שניתן לאזהרת מיתת ב״ד כמו לאו דמחמר אין לוקין עליו ער״מ פ״ך מה״ש הא״ב) וה״ה דפטורים מתשלומין אם מיתה ותשלומין באין כאחד כמבואר ונ״מ אף האידנא בזה כמ״ש הטור והמחבר בח״מ סימן תכ״ד בחייבי מיתות שוגגין פטורין מתשלומין יע״ש. ועמ״א א״ח רע״א דהטור מסופק אי הלכה כר״י או כר״ש במשאצ״ל וממון פטור מספק המע״ה ובפריי שם כתבנו דבסימן של״ד מוכח דהטור מפשט ליה דפטור וצ״ל ועיין סמ״ע שם אות ב׳:

ב ויש לעיין בזה דלפ״ז ספק אם הוא חייב מיתה פטור מתשלומין או לאו ויצויר בכמה גוונים ביבם אשת אחיו וילדה תוך ג״ח דהוה ספק א״א ובא א׳ עליה וקרע שיראין כו׳ אי חייב או לאו ומיהו בתרי ותרי ודאי חייב בתשלומין דמ״ה אוקמיה אחזקת פנויה וכ״ת אוקי ממונא בחזקת מריה כיון דאין החזקות באין בהדדי וכבר הוא מ״ה בחזקת פנויה. א״ד דל״ד לשוגגין דאמרינן אלו אתרו ביה פטור ה״ה שוגג משא״כ בספק דא״א לו בשום צד חיוב מיתה אפשר דאין פטור מתשלומין. ועמ״ל פכ״ד מה״ש ה״ז נסתפק ברודף אחר חייבי כריתות אי ניתן להצילו בנפשו ונ״מ לרודף ושיבר כלים בשבת ועיין ר״מ הלכות גניבה פרק שלישי ה״א חייבי מיתות שוגגין פטורין מתשלומין וחייבי מלקות שלא התרו בו חייב בתשלומין ומינה בזה״ז אף דהתרו ביה פטור וחייב בתשלומין ובפ׳ כ״א מהלכות עדות הלכה עשירי דממון לזה ונפשות לזה משלם ממון ונהרג ורודף ששיבר כלים של כל אדם פטור ועיין תוס׳ כתובות ל״א א׳ בד״ה רב אשי יע״ש. גם נ״מ לידע בזה״ז חייבי מיתות לענין שבת ג״כ לחולה שיש סכנה להתיר הקל הקל תחלה. ובלאוין כה״ג נ״מ לידע בזה״ז מי הוא החייב מלקות:ענין פסול לעדות כמ״ש הש״ך בי״ד סימן י״ו אות י״ז אבל לא לפטור ממון האידנא כמש״ל דהוה כחייבי מלקות שוגגין דחייב בחשלומין. ועשין אין בהם כרת כ״א פסח ומילה בלבד ומ״ע דשבת זכור ושמור כו׳ יש בו לאו ג״כ. ונ״מ לידע איזה דבר הוא בעשה מן התורה או רק איסורא בעלמא לענין שבועה בי״ד רל״ח ורל״ט דאין שבועה חלה על עשה ואין איסור חע״א עשה כמ״ש התוס׳ שבועות כ״ג ב׳ ד״ה דמוקי בנשבע שלא יאכל ח״ש מנבילה ואכל חייב ולוקה ופסול לעדות וכדומה:

ג הפרש יש בין שבת ליוה״כ דבשבת שגג במיתה והזיד בלאו לא פסול לעדות מ״ה וביה״כ הזיד בלאו מיפסל מ״ה ואם.שגג בלאו והזיד בכרת י״ל דכשר מ״ה עח״מ ל״ד בסמ״ע אות ג״ד דחייבי מיתות ב״ד ומלקות קראם התורה רשע. ובועל עכו״ם בפני עשרה מישראל י״ל קנאים פוגעים בו חייב מיתה בידי אדם ורשע הוא. אבל הרודף אמר ערוה אע״ג דניתן להצילו בנפשו להצילו מעבירה עדיין לא עבר עבירה שנקרא רשע עליה וזה פשוט. אם יש הפרש בין דבר שחייב כרת ובין לאו גרידא לענין ספק או מ״ה או מדרבנן עיין פ״ט מה׳ טומאת מת שדחה הכ״מ הגירסא שם ולמ״ד ספק מ״ה לחומרא אף בלאוין ועשין כן. ומיהו באיסור תורה שאין בו עשה כ״א איסור תורה לחוד כמו חצי שיעור וכדומה וכדבעינן למימר לקמן אי״ה אני מסופק די״ל בו ח״ש רק מדרבנן דמאן דיליף מן ממזר וכדומה יש בו לאו מפורש או עשה משא״כ כה״ג ועיין מ״ש בהנהגות או״ה בסדר שלישי אות כ״ז ומשם ואילך ולמ״ד הלמ״מ ספיקי לקולא ה״ה זה ואין להאריך. ולענין דחיית עשה ללאו אי דחי ללאו דכרת עיין בס׳ הכריתות לר״ש מקינו״ן ובמהרש״א ורש״ל בריש יבמות ובס׳ ג״ו וש״ה הארכנו בזה:

ד יש לעיין בפרק שביעי מהל׳ ממרים הלכה יי״ן שכתב בודקין זקן ממרא למיתה ולא למלקות ועכ״מ שם ובלח״מ כתב דלמלקות אוקמינן אחזקה קמייתא משא״כ למיתה והניח בצ״ע וכבר כתבנו מזה בס׳ ג״ו וש״ה דאוקי מלתא אחזקה ולא מחמרינן אף בכרת וסקילה ואף מדרבנן לא מחמירין ומיהו להציל נפש י״ל שפיר בודקין ומ״מ קשה דמלקות נמי סכנת נפשות הוא גם חזקה העשויה להשתנות בכל רגע הוא וכל היכא דאיכא לברורי בקל מבררינן אף בספק דרבנן בריש פסחים למאי נ״מ נישייליה והדברים ארוכים אין עת האסף פה: עיין אות וי״ו מ״ש לט״ז א״ח א׳ ח׳:

ה ובחלק הזה ר״ל חלק אורח חיים בו עשין ולאוין שאין בהם כרת ויש בהם כרת וסקילה כמו הל׳ ציצית מ״ע ותפילין. ולאוין כמו י״ט וכדומה וכרת חמץ בפסח וסקילה שבת. ובדין חצי שיעור במ״א מ״ה הוא כרבי יוחנן אמנם כשאר איסורין יש בו מהעיון אי ח״ש מ״ה או מדרבנן עיין ריש שבת הוצאה ע״י עני ועשיר מדרבנן לכאורה ח״ש דרבנן ועיין פני יהושע שם. ועיין לח״מ ה״ש פרק שלישי הלכה ב׳ מחוסריו דיכה הוה כחצי שיעור שיש בו איסור תורה יע״ש ועשו״ת ח״צ סימן פ״ו צידד בזה בדין ח״ש בשאר איסורין אי הוה ד״ת או לאו ולענין ב״י בח״ש עיין תמ״ב ותמ״ז ובמ״א ובפריי שם: ובמ״א כתבנו אם הפי׳ חזי לאיצטרופי כזית כא״פ ל״ש זה כ״א במאכלות אסורות שיסבור ששהה והוא לא שהה משא״כ בשאר איסורין ל״ש זה:

ו ובפריי לא״ח סימן ח׳ בט״ז אות ח׳ ומ״א י״א צידדנו אי עשו חז״ל סייג וגדר למ״ע כמו בל״ת א״ד דוקא ל״ת שלא יעבור בקום ועשה לא בשוא״ת ויש תבלין לזה דושמרתם את משמרתי עשו משמרת למשמרתי היינו ל״ת ככל שמירה דקרא ע״פ הרוב. ומהא דזמן ק״ש עד חצות להרחיק מעבירה כתבנו בזה שם ומדברי קדשם של הט״ז ומ״א שם למדנו מחלוקת דלט״ז כל שחזקה ברורה שעה אחת א״צ לברר אף בקל ושאני פסחים דחזקה דמסתמא עשה כן וכן בי״ד א׳ מסתמא חזקה ע״פ הרוב מצויין מומחין ולמ״א אף בחזקה בררוה מבררינן וההיא דהלכות ממרים פרק שביעי הלכה ז׳ מסייע לט״ז כפי הנראה כמ״ש לעיל באות ד׳ יע״ש:

ז באופן שבכלל מדריגה זו ישנה עשין ולאוין עם עונשם. ול״ת חמיר מעשה ואפ״ה אתי עשה ודחי ל״ת ועיין רש״י ריש יבמות אי דוקא לאוין שלוקין עליהם או אפילו שאין לוקין עליהם ועמש״ל בהל׳ איסורי ביאה בשם הרשב״א דלאוין שאין לוקין חמירי מלאוין הלוקין כי לזה נתכפר (דומיא דאין עונשין מ״ה דלא תיהוי כפרה כמ״ש הסמ״ג) ולענין דחיית עשה החמורה לקלה לא בעינן בעידנא וללאו בעינן בעידנא עיין פסחים כ״ח א׳ וזבחים ל״ג ב׳ ולפ״ז כ״ש לאוין שאין לוקין עליהם בעינן בהו בעידנא: ובלאוין שאין לוקין עליהם יש הרבה יש מהם שאין בהם מעשה ויש שניתק לעשה ועתו״ס פסחים כ״ט ב׳ בתוס׳ ד״ה רב אשי ובמ״ל פ״א מחו״מ ומשמע כל שדעתו לבערו ולקיים העשה בשעת עבירת הלאו אין בו איסור תורה כלל. ויש תקנה לחולה שאין סכנה בפסח כה״ג ואף בעושה מעשה משמע מתוס׳ שם דפודה החמץ ועיין שו״ת שאגת אריה ועמ״א א״ח סימן ת״ן ושאר דוכתי ואי״ה שם יבואר בזה. ובס׳ ג״ו חקרנו בזה אי״ה בס׳ ש״ה אבאר עוד בזה וכאן אין להאריך:

ח לאו באם אינו ענין אין לוקין ויש תנאים לזה ביארתיו בס׳ פורת יוסף וג״ו ואי״ה בש״ס אבאר עוד אי הוה מ״מ לאו גמור אלא שאין לוקין עליהם ולא דליהוי איסורא בעלמא כמו ח״ש ודבר הבא מדרשא עי״ד רל״ח ורל״ט בזה ואי״ה יבואר:

ט ומת שראוי להזכיר עוד בכאן הוא זה דיש כח ביד חז״ל לעקור דבר מן התורה בשוא״ת לא בקום ועשה ואף שוא״ת לא לעקור לגמרי עיין א״ח סימן תקפ״ח בט״ז ומ״א אות ד״ה ואם יש כח בידם לעקור מכל דברי קבלה מאיזה טעם יבואר אי״ה במעלה ומדריגה מזה ועמ״ש בפריי א״ח סימן רפ״ב ובתו״ש שם. ואם יש כח לעקור בלאו שוא״ת יראה דהוה כעשה כ״ז שאין בקום ועשה ואיזה נקרא שוא״ת צריך להתיישב, הרבה וציצית י״א שהוא שוא״ת עיין תוס׳ יבמות צדי״ק ב׳ וא״ח י״ג וגדול כבוד הבריות דוחה שוא״ת ד״ת אבל קום ועשה אין דוחה כ״א דרבנן דהכי אתני כדבעינן למימר לקמן אי״ה במעלה ומדריגה מזה:

י המעלה ומדריגה הב״ היא גזירה שוה והיקשא דהם כדבר המפורש ממש שהרי עונשין מגזירה שוה והיקשא כמבואר בסנהדרין פרק הנשרפין אל תהי ג״ש קלה בעיניך הנה הנה זמה כו׳ ובפסחים כ״ד אמר וכ״ת אין מזהירין מן הדין היקשא הוא ובספרי ג״ו ביארנו זה והם ככתוב מפורש בתורה אף לענין דיו כמ״ש מהרש״א ז״ל ב״ק גבי מפץ במת יע״ש. ואמנם צריך לדעת כי כפי דעתי באם יש ג״ש לחומרא וגזירה שוה לקולא וכן בהיקשא דאין עונשין מהם דנהי דלקולא וחומרא לחומרא ילפינן היינו מספק צריך להחמיר ומ״מ מספק א״א לענוש אף מלקות וכ״ש מיתת ב״ד עיין קידושין ל״ג ב׳ ובתוס׳ שם ומיהו יש לעיין בזה די״ל ג״ש עונשין בנתקבל בפירוש מקומות מהדדי דנלמוד ראובן משמעון לענין שריפה וכדומה הא ג״ש דנתקבל תיבות דנלמוד מקום מקום וכדומה י״ל בלאו הכי אין עונשין ועיין סנהדרין דאמר בדמיהם דמיהם גמרינן או כו׳ ובספרי ג״ו בכלל ג״ש והיקשא כתבנו מזה ושם נאמר דבהיקשא יש כמה מיני היקשים כמו וי״ו מוסיף על ענין ראשונים והיקשא בחד קרא וסמוכים בב׳ קראי היכא דלא מוכח או מופנה ולא בכולן עונשים וצריך להתיישב בזה הרבה. ובס׳ ג״ו וש״ה תמצא דברים בזה:

יא השלישית היא שאר י״ג מדות חוץ מגזירה שוה והיקשא אין עונשין מהן רק איסורא בעלמא וכן חצי שיעור לרבות כל חלב וכל דבר הנלמד במדרש חז״ל והלמ״מ שאין ביאור לתורה שבכתב כולן דינן איסור תורה בעלמא ואין בהן לאו ולא עשה איסור מצי חייל עליהם וה״ה שבועה כמבואר בי״ד רל״ח ורל״ט. והוי יודע דמדת הק״ו דאין עונשין ממנו לכאורה אם עבר איסור הנלמד מק״ו ויש בו חיוב מיתה הוה ספק לטעם שכתבתי בג״ו כלל א׳ דשמא יש איזה פירכא ומידי ספיקא לא נפקא וא״כ למה שכתב לעיל במעלה א׳ אות א׳ דיש לומר ספק מחויב מיתה א״א להוציא ממון ממנו ה״ה כאן כה״ג אבל לטעם שא״א לק״ו ולעלות ב׳ מדריגות אין בו ספק דאין מחויב מיתה והמעין שם יראה כ״א לדינא:

יב ומה שמבואר בספרים דכל י״ג מדות זולת ג״ש והיקשא דינה כדין ח״ש ואפילו איסור עשה אין בהן כמו שכתב המ״מ פ״ך משבת יע״ש. אבל דין תורה ממש יש להם והר״מ ז״ל קורא לדבר הנלמד בי״ג מדות ומדרש חז״ל דברי סופרים לולי קבלתם לא ידענוהו ומכל מקום דין תורה הוה אבל כשאומר בספרו הר״ז מדבריהם אז דרבנן הוה ממש דין דרבנן. ולענין ספק בהלמ״מ וי״ג מדות ומדרש חז״ל חוץ גזירה שוה והיקשא יש בז מחלוקת אי אמרינן ספיקו לחומרא או לקולא עיין שכ״ג. בא״ח בהגהות ב״י אות כ״ג ובתורת השלמים בקו״ה וביארתיו קצת בסדר שלישי בהנהגות או״ה יע״ש:

יג ובדברי קדשו של המרדכי פרק שני דמגילה כתוב לאמר בדין קידוש בשבת ד״ת זכור וכו׳ והמקדש קודם שבת בתוספת שבת דהלכה היא משביעית איך מוציא הלמ״מ לד״ת מפורש ובפריי לא״ח סימן רע״ג בסופו כתבנו מזה יע״ש:

יד מק״ו אין עושין ס״ס לומר שמא יש פירכא וכשיש עוד ספק ליהוי ס״ס דיש טעמים אחרים דאין עונשין מדה מסורה כך ומיהו גזירה שוה והיקשא לקולא וחומרא לחומרא מקשינן הוה ספק ובהצטרף עוד ספק הוה ס״ס ובתנאי שנודעו ב׳ הספיקות ובאו יחד כבסי׳ ק״י בי״ד. ואי יש איסור עשה עם הק״ו עונשין ובספר ג״ו ביארתיו ויש לספק איסור עשה ומה מצינו אי עונשין ואין להאריך:

טו דע דהט״ז בי״ד קי״ו וא״ח תקפ״ח אות ה׳ ולבוש שם דבר המפורש בתורה אין כח ביד חז״ל לאסור כמו חלב דהותרה בפירוש יעשה למלאכה לא אסרו סחורה בו ויש לעיין בדבר הבא ממדרש חז״ל או הלמ״מ וי״ג מדות אי יש כח ביד חז״ל לאסור מתוס׳ מגילה ד׳ ב׳ הקשו במילה אמאי לא גזרו שמא יעבירנו ועתו׳ סוכה מ״ג א׳ ד״ה אינהו ולשני התירוצים שם דבקיאין בח׳ ימים וצירוף כלי שיר ל״ש כאן ונאמר דביום אף בשבת לאו מפורש הוה או לרבי יצחק בשבת קל״ג הלמ״מ לאו מפורש הוה יש כח ביד חז״ל לגזור אף שהוא מפורש להיתרא. ועט״ז תקפ״ח:

טז יש לחקור אי ערבות כל ישראל ערבים דוקא בתורה שבכתב ולא אתורה שבע״פ בפריי לא״ח סי׳ קס״ז בט״ז י״ז בפת המוציא בשבת כתבנו שי״ל ערבות לא קבלו על תורה שבע״פ וברמ״א על התורה כפה הר כגיגית על בע״פ אבל בכתב קבלו מעצמם ומודעא על בע״פ וגם הערבות בכלל מודעא הוה ובימי אחשורוש קבלו אפשר ערבות על בע״פ לא קבלו. והא דכל המצות אע״פ שיצא מוציא אף בדרבנן ומטעם ערבות י״ל דרבנן כה״ג הוה ד״ת מפורש לא תסור וע״פ אשר יורוך שהרי לענין שבועה חיילא על מדרש חז״ל ומצי שימור ועל דרבנן לא חייל כבסי׳ רל״ט בש״ך אות ך׳ בשם רלב״ח בי״ד:

יז עוד יש לעיין אי התרו חז״ל לעשות סייג וגדר לתורה בע״פ שאין לו רמז בקרא דבל תוסיף לא הוה דהורשו לעשות גדר לתורה דכתיב ושמרתם את משמרתי עשו משמרת למשמרת ועיין ר״מ ע״א הלכות ממרים וא״כ אפשר בע״פ לא הורשו. ומצינו סייג מן התורה כמ״ש הרשב״ץ (הוא התשב״ץ) בספר יבין שמועה במאמר חמץ בכל יראה שהזהירה התורה הואיל ורגיל כל השנה שמא יבא לאכלו ובילקוט נביאים שופטים סימן י״ג השמר״י נא חומץ וענבים האמורים בנזיר עשאה התורה סייג ליין ובזה י״ל חצי שיעור אין עובר בל יראה למאן דס״ל הכי לפי דסייג לסייג אפילו התורה לא גזרה וכ״ש חז״ל. ובזה פירשתי בספר המגיד שלי מ״ש המלאך ואל תאכלי כ״ל טמא כענין כ״ל חלב לרבות חצי שיעור הזהירה שאף חצי שיעור מענבים וחומץ אף דסייג לסייג הוה בשמשין הוצרך סייגים יתירים אלא דא״כ יהיה נזיר מותר מ״ה בחצי שיעור ענבים וחומץ ורק מדרבנן ואל תתמה על זה שהרי הר״ב אומר כן כפי מ״ש רלב״ח בשו״ת סימן יו״ד חי״ת הביאו המ״ל פ״א מחו״מ (שם נרשם המראה מקום ונ״ל כמ״ש כאן) דבי״ד אחר חצות ח״ש מותר מ״ה כ״א מדרבנן וה״ה כאן.עוד נאמר אף למאן דיחלוק על רלב״ח בזה מ״מ ח״ש בב״ח אפשר מדרבנן לא מ״ה דבחולין ופסחים אמרינן בב״ח חידוש הוא וקי״ל לא חידושא גמר מעלמא ולא עלמא מחידושא וא״כ אף דשאר איסורין יליף במה מצינו מכל חלב ח״ש מן התורה הא בב״ח לא רק מדרבנן ומ״מ אף ח״ש בשר עוף הוה דרבנן דכולה חדא גזירה כה״ג דאי לא הא לא קיימא הא ולרלב״ח אף נזיר ח״ש מדרבנן דקיל מכל איסורין שבתורה ויש היתר לאיסורים כדאיתא והיה לו שעת הכושר דהוה רק מדרבנן לא מן התורה ולפ״ז נהפוך הוא הנשבע לעבור על חצי שיעור כו׳ בנזיר וב״ח אין שבועה חלה על דרבנן ובח״ש שאר איסורין דרבנן לא אמרו ביה מידי כ״א איסור תורה חייל כמו שיראה הרואה בש״ך י״ד רל״ט ך׳ בשם רלב״ח גופא ודברים אלו צ״ע:

יח הרביעית הוא דברי קבלה המוזכר בנביאים וכתובים כמו מגילה דברי קבלה וכמו עונג וכבוד שבת וי״ט המוזכר בנביאים (ישעיה ר״ס י״ד) וכמו הלל בפרק שלישי מה׳ מגילה וחנוכה הלכה וי״ו בהשגות הר״א ועיין מ״מ וכ״מ ולח״מ שם שיש עשה מדברי קבלה. הוה מדרבנן לא מן התורה ועיין בשו״ת צמח צדק סימן כ״ח כתב בפשיטות עונג שבת הוה ד״ת ובפריי לא״ח סימן רמ״ב ובדיני קידוש רע״א ורע״ב כתבנו מזה. וגם קריאת התורה בשבת וי״ט וב׳ וה׳ דתיקון נביאים הוה דברי קבלה כי משה רבינו עליו השלום תיקן זה עם נביאים שעמו: ואפשר י״ל מש״ה כתב הר״ם מלמד ז״ל בשו״ת ב״י סימן מ״ג הובא דבריו בכ״ג ושכ״ג ומ״א בא״ח סימן רפ״ב אות וי״ו דקטן אין מקרא ויראה הטעם דקטן בר חינוך מדרבנן וגדול מחוייב מדברי קבלה ואין דרבנן מוציא המחוייב מקבלה ובהט ניחא בתקפ״ט בא״ח במ״א ד׳ דקטן אין מוציא גדול בקריאת מגילה ובחנוכה פסק דמוציא ויש לומר נר חנוכה דרבנן ממש משא״כ מקרא מגילה דברי קבלה הוה אסתר ברוה״ק נאמר אין מוציא קטן לגדול ובפריי שם כתבנו מזה ואי״ה יבואר עוד: גם יש לומר דברי קבלה יש לו דין תורה ומחמירין בספיקו אלא שאין לוקין כשל תורם כ״א מכת מרדות: ויש מי שתירץ הא דכרך שיש בו ספק אם מוקף מימות יב״נ קורא בשניהם ולא אמרינן ספק דרבנן לקולא דברי קבלה להחמיר ועב״י סימן תרפ״ו בשם הרז״ה מגילה דברי קבלה כדברי תורה ואין צריך חיזוק יע״ש ועמש״ל הלכות מגילה פ״א מהלכות מגילה הי״א בשם הר״ן ז״ל משמע דפשוט ליה ספק דברי קבלה נמי אזלינן לקולא בעיר שיש ספק אם מוקף חומה וע״ש ואי״ה בפריי בה׳ מגילה יבואר זה:

יט ודע שי״א הלבשת ערומים ד״ת הוא הואיל וכתיב ביה כה אמר ה׳ עיין במנין המצות בשורש הא׳ ובמגילת אסתר למהר״י דיליאון ז״ל. ואם כן בעונג וכבוד שבת ויום טוב דכתיב בסוף כי פי ה׳ דבר הוה דבר תורה וכמו שכתב בצמח צדק סימן כ״ח והנה כפי הנראה במחלוקת שנויה שי״א אסור להתענות בשבת וי״א רק מדרבנן ועמ״ש בפריי לא״ח סימן רפ״ח ואי״ה יבואר:

כ המדריגה ומעלה החמישית היא כל מה שגזרו חז״ל ואין מן התורה הן במניעת מה שגזרו הן בצווי לעשות מדבריהם: במניעת כל הסייגים וגדרים לתורה כמו בשר חיה ועוף בחלב ושניות מד״ס וכדומה הרבה והן בצווי כמו מקרא מגילה ומשלוח מנות ונר חנוכה ואמנם יש מהן דאסמכוה אקרא כמאמרם ז״ל מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא וראוי שתדע שיש ב׳ מיני אסמכתות אסמכתא חשובה ויש לה כעין רמז בתורה שבכתב כמו נט״י לחולין מקרא וידיו לא שטף נמים בחולין ק״ו א׳ ובברכות ס״פ אלו דברים והתקדשתם אלו מים ראשונים זהו אסמכתא בעלמ״א שאין רמז בקרא לזה ועיין בתה״א קכ״ו ב׳ וב״ה שם ב׳ אסמכתות ומשמע אסמכתא חשובה שיש לה כעין רמז בקרא הוה כד״ת ממש ולא נפלאת ולא רחוקה הוא לומר כן כי בכל מילי דרבנן ד״ת הן מלא תסור וע״פ התורה אשר יורוך אלא דאתני בכמה דברים דלא ללקות על דבריהם מלקות ד״ת כ״א מ״מ והקילו בספיקן כמו שיראה הרואה בשרש הא׳ במגילת אסתר וכבוד הבריות דוחה ללאו שלהן הא כל היכא דאסמכוה אקרא באסמכתא חשובה דעתם להיות ממש כד״ת ולא מקילין בספיקו וגזרו גזירה לגזירה באפשר וכדומה: ועם זה יתיישב מה שאמרו (בפ״ב דידים) ספק ידים לטהר למה התנו כן הא כל ספק דרבנן לקולא עתי״ס שם ולמ״ש א״ש דאסמכוה אקרא אפ״ה הקילו בפירוש ביה ועמ״ש בפריי לא״ח סי׳ ק״ס במ״א אות י״ג יע״ש: ויש לי העני כמה מקומות מראים ראיה לזה ויש ההיפוך אביא מה שאני יודע:

המקום הא׳ גיטין נ״ט ב׳ מפני דרכי שלום דאורייתא הוא וקדשתו אע״ג דאסמכתא הוא קורא ד״ת ועמ״ש בפריי א״ח סי׳ קל״ה במ״א אוח ך׳ ובר״א במ״א אות ד׳ יע״ש:

המקום הב׳ ריש ביצה דלא פריך אמאי ספק נולדה בי״ט אסורה הא ספק דרבנן לקולא די״ל מוקצה אסמכוה אקרא לא מקילין בספיקא עיין מהרש״א ז״ל שם ועיין בפוסקים שם:

הג׳ בטור א״ח ר״ח ור״ט לכאורה סותר ובר״ט כתב דברכה מעין שלש אם ספק מוזר ומברך דאסמכינהו אקרא היינו אסמכתא חשובה הוה כד״ת משא״כ להר״ם דסובר בגיטין כהן קורא ראשון ד״ת ממש וקדשתו לאו אסמכתא מש״ה פסק ברכה מעין שלש אין חוזר דאסמכתא לאו ד״ת הוה וכפי הנראה במחלוקת שנויה וכדאמרן ועיין א״ח קל״ה ובב״י שם ובר״א במ״א אות ד׳ והבן:

הרביעי בלבוש א״ח סימן קפ״ד ס״ז כתב דמש״ה אכל כזית מוציא בבהמ״ז למי שאכל כדי שביעה אף שזה דרבנן וזה ד״ת הואיל דאסמכיה אקרא ואכלת בכזית ובקצ״ז ס״ד כתב טעם אחר ועמ״א קצ״ז אות י״א ופריי שם באופן שמסכים לכאורה דכל דאסמכינכו אקרא הוה כד״ת לכמה דברים:

החמישי בע״ז דף כ״ב א׳ בתוס׳ ד״ה ותיפוק לענין חול כמועד אי דרבנן או ד״ת אסמכתא יע״ש בזה:

המקום הששי פרק שמיני דסוטה ובר״מ פרק זיי״ן מהל׳ מלכים חלוצה חוזר מעורכי מלחמה ואשה גרושה לרבות חלוצה אכמכתא כד״ת עתי״ט שם. ומיהו לא לכל מילי הוה כד״ת ממש שאין לוקין עליה מן התורה ועיין מכות ריש אלו הלוקין יבמות כ״ד א׳ רש״י לא גזר לאפוקי י״ל כן ועיין רמב״ן יבמות ואי״ה יבואר:

כא ואמנם ב׳ מקומות יש סותרין לזה:

א כתובות כ״ח ב׳ תחומין דרבנן נאמן לומר הגדול שראה בעודו קטן ע״כ היינו באים בשבת משמע דהקילו משום ספק דרבנן בזה:

המקום הב׳ שבת ל״ד א׳ ספק עירוב כשר דספק דרבנן לקולא אף דאסמכוה אקרא אל יצא ממקומו אלפים טמה אפ״ה מקילין בספק ומהא דעירובין י״ל דסיים שם שלא אמרו הדבר להחמיר אלא לקולא כמו בטהרת ידים דאמרו בפירוש כן וכן כתב הר״מ ז״ל פכ״ח משבת הלכה י״ט אבל משבת ל״ד דאמרו ספק דרבנן לקולא משמע ככל ספק דרבנן וצ״ע:

כב המדריגה ומעלה הששית הוא כל מילי דרבנן שלא אסמכוה אקרא ואסרוה מפני סייג של תורה או כדומה: ולהר״מ בשרש הא׳ ד״ת הן שהרי מברכין אשר קדשנו וצונו מלא תסור: וקי״ל ודאי דבריהם בעי ברכה הא ספק דבריהם לא: וספק תורה אי מברכין יש מחלוקת עיין א״ח סימן ס״ו ופריי שם ור״מ פ״ג מה׳ מילה ופ״ג דחנוכה ה״ה ובי״ד רש״י במילת אנדרוגינוס: ועיין שבת כ״ג א׳ גבי ספק דבריהם ובאו״ה כלל כ״ז הביאו בת״ח כלל כ״ג כל שיש חשש איסור תורה א״א ספק דרבנן לקולא כגבינות עכו״ם ובש״ך י״ד ק״י הביאו ולכאורה זה תלוי בפי׳ רש״י ורי״ף ור״מ גבי דמאי ועיין חה״ר שם ובחדושינו לשבת הארכנו בזה אין מקומו פה ועיין פ״ג מ״ד דדמאי לטוחן עכו״ם דמאי אף לרבא חיישינן שמא הוחלפו ודמאי לא הוה דשיל״מ תרומה גדולה חטה א׳ כו׳ משא״כ מעשר הוה הפסד ממון לא הוה דשיל״מ בזה וי״ל דקרוב לודאי כמו חלב ביד עכו״ם עי״ד קי״ח:

כג ומה שראוי לדבר בכאן הוא זה כי חז״ל אתנו דלא ללקות אדבריהם מלקות דאורייתא הא מכות מרדות לוקה על דבריהם ועיין פר״ח א״ח סימן תצ״ו האריך ומסיק בדרבנן יש ב׳ מיני עונשין או נדוי או מכת מרדות וכפי ראות עיני הדיין יעשה יע״ש: ובסי׳ רע״א ס״ב הביא פירושים רבים מהו מכות מרדות עיין שם. ועל עבירה נמשכת מכין עד שתצא נפשו אף מדרבנן עבר הזמן מכין אותו מכות מרדות בשיעור כמו בד״ת סוכה אינו עושה לולב שאין נופל יע״ש ועיין מדין מכות מרדות פ״א מהא״ב במ״מ ומ״ל שם פ״ו וז׳ מהא״ב ופ״ג מהל׳ ביאת מקדש הח״י ופ״ה מהלכות גזירות ואי״ה יבואר לקמן: כד ומפני שלענ״ד נראה דהא דקי״ל עבר עבירה שיש בה מלקות פסול מן התורה לעדות מדרבנן או עשה של תורה פסול מדבריהם היינו הואיל ומחויב מכות מרדות עשאוהו כעין של תורה ורשע מקרי כמו שמוכיחין דברי הר״מ ז״ל בהלכות עדות פרק עשירי הלכה א׳ ב׳ ג׳ הרשעים פסולים לעדות עבר עבירה שיש בה מן התורה פסול מ״ה ואם היה החיו״ב שבה מדבריהם הר׳י פסול מדבריהם להמעיין שם מבואר כן: ואם כן צריך חקירת חכם על איזה עבירה חייב מכות מרדות ועל איזה פטור מ״מ ולא מפסל אף מדבריהם:

ויש לשאול כסה חקירות:

החקירה הא׳ אם מכות מרדות צריכין התראה:

הב׳ איזו מהן שחייב עליה מ״מ ואיזו פטור:

הג׳ חייב עשה או שוא״ת לאוין שאין בהן מעשה אי לוקה ס״מ:

הד׳ את״ל דלוקה בדרבנן שאין בהם מעשה אי לוקה מ״מ:

החקירה החמישית מי שעבר על ספק איסור תורה אי לוקה מכות מרדות ואם יש לחלק בין ספק בעיא דלא איפשטא לספק מעשה:

הו׳ אם עבר עבירה שיש מ״מ מדבריהם ותשלומין באין כאחד אם נימא דאין עושין ב׳ רשעיות ופטור מממון:

הז׳ אם עבר עבירה ד״ת שיש בה מלקום מן התורה ועשה עבירה דרבנן ג״כ שיש בה מכות מרדות מדבריהם אי לוקה ב׳ או לאו.

הח׳ אם הא דאמרו ז״ל האומר סוכה שאינו יושב לולב שאינו נוטל מכין עד שתצא נפשו אם במצות דרבנן כן האומר נ״ח שאין מדליק מגילה שאין קורא:

החקירה הט׳ במ״ע שמתן שכרה בצידה דאין כופין אותו אם רצו ב״ד להלקות אותו אם רשות בידן או לאו:

כה ואען ואומר הר״מ ז״ל בפ״י מהלכות סנהדרין הלכה ה׳ כתב וכל אלו שלא קבלו התראה מכין מ״מ ואף על דבריהם מכין מ״מ משמע אף באיסור דבריהם א״צ התראה למכת מרדות הביא הפר״ח דבריו א״ח סי׳ תצ״ו סעיף א׳ יע״ש: ומשמע שם דעבירה נמשכת מכין אותו עד שתצא נפשו ולאחר שעבר מכין אותו י״ג מכות או ל״ט אלא שאין חזקות כשל תורה ועיין בסי׳ תצ״ה בפר״ח סעיף כ׳ ותע״א ס״ב בפר״ח ומ״א תצ״ו אות א״ב יע״ש. ובס׳ לחם יהודה למהר״י יעו״ש ז״ל בפ״א מה״ש בשם הרשב״ש (בנו של רשב״ץ) יש בזה שיטה אחרת ואין בידי תשובת הרשב״ש לעיין ביה: ואם יש חילוק בין עבירה לעבירה במ״מ פ״א מה״ש משמע כר״ן הביאו הכ״מ פרק ששי הלכה י״ד יע״ש אבל הפר״ח העלה בתצ״ו דיש כח ביד הדיין כעי ראות עיניו אם לנדותו או להלקותו יע״ש ופ״א מה׳ י״ט הכ״ב י״ט שני מלקין מ״מ או מנדין אם לא יהיה מן התלמידים ובכ״ג תצ״ו א״ח הביאו. ומ״מ משמע דנדוי חמור הוא ממלקות וא״כ אף למ״ד דעבירה שאין לו עיקר מ״ה בן נדוי הוא נמי מפסל לעדות דנדוי חמור ממלקות הוא ובשביל זה רשע מקרי (וראיתי להגאון מוהר״ר יהונתן ז״ל בספר אורים ותומים בח״מ סימן ל״ד לאו שניתן לאזהרת מיתת ב״ד וניתק לעשה ולתשלומין פסול מ״ה דלאו משום קלותן הוא דאין לוקין יע״ש הנה בחייבי מיתות שוגגין והזיד בלאו מודינא דחומר הענין כו׳ ודומה למ״ש בח״מ ל״ד סכ״ד אם לא התרו פסול משא״כ מחמר דאין בו מיתה ער״מ פ״ך מה״ש צ״ע גם ניתק לעשה וקיים העשה י״ל דכשר כ״ש אם היה דעתו לקיים בשעת עבירת הלאו עתו״ס פסחים כ״ט ב׳ ד״ה רב אשי הביאו המ״ל פ״א מחו״מ. ואם ביטל העשה פסול. וניתן לתשלומין י״ל דפסול לעדות ואי״ה יבואר במקום אחר) ומ״מ דע שיש עבירות דאין לוקין עליהם מכות מרדות שהרי הר״מ ז״ל פ״א משבח הלכה ד׳ כ״מ שנאמר פטור מכלום אין מכין מ״מ ועכ״מ שם ובמ״מ ובלחם יהודה שם. ועיין פ״א מחו״מ הלכה עשירי האוכל חמץ בשעה ששית מכין מ״מ הא בה׳ אין לוקה עי׳ לח״מ שם ובשבת בסוגיא דכוורת כפיאה פטור במלחמות ובעל המאור שם שיש עבירות דרבנן שאין לוקה עליהם מ״מ ובחדושינו ראש יוסף הארכנו בזה: ואם לאוין ועשין שאין בהם מעשה אי לוקה עליהם מ״מ מבואר בפ״א מה׳ חמץ ומצה ה״ג המניח חמץ ברשותו לוקה מ״מ ומשמע ה״ה נעשה דשוא״ת דלוקה מ״מ. ואם דרבנן באין מעשה אי לוקה מ״מ וממ״ש הר״מ ז״ל פ״א ה״י מחו״מ האוכל בששית ולא כתב נהנה עי׳ לח״מ היה לכאורה נראה לומר כל ד״ת אף באין מעשה לוקה מ״מ ובדרבנן אי יש מעשה עשאו כעין של תורה ואי לית ביה מעשה לא ומשו״ה נהנה דלית מלקות ד״ת בשום הנאה לדעת הר״מ ז״ל (עמ״ל פ״ה מיסודי התורה דהוה כלאו שאין בו מעשה יע״ש) מש״ה בדרבנן אין לוקה כה״ג ובאה״ע סי׳ כ״א ס״א המתכוון לאחד מהדברים לשמוע קול אשה ולראות שערה מכין מ״מ וי״ל. ועיין מ״ל פ״ה מיסודי התורה הלכה ח׳ במגיה ד״ה וראיתי לה״ה מ״ש שם בזה ועיין כתובות פ״ו א׳ בתוספות ד״ה פריעת ב״ח דבמצוה דרבנן בשוא״ת כופין ומשמע שם במחלוקת שנויה דלרש״י במצוה דרבנן בשוא״ת כמו נר חנוכה ומקרא מגילה לא כפינן בכתובות שם צ״א ב׳ ד״ה מצוה יע״ש והיינו כ״ז שיש בידו לקיים ומשמע כ״ש אחר שעבר בדרבנן בשוא״ת דאין לוקה מכת מרדות בשוא״ת בדרבנן:

כו ולענין ספק תורה אי לוקה מכת מרדות הנה הב״י בי״ד סי׳ רצ״ו מין של ים ויבשה אין לוקין כתב הב״י מדקדוק לשון הר״מ ז״ל פ״ט מכלאים משמע דאף מכת מרדות אין לוקין דבעיא דלא איפשטא אין מלקין על הספק והוא פלא בעיני והנה דבפי״ז מה׳ א״ב ה״ז כ׳ בביאור מי שהיתה ספק גרושה ואלמנה כהן הבא עליה לוקה מכות מרדות ודוחק לחלק בין בעיא דלא איפשטא ובין ספק מעשה ועוד דאכתי תקשה מ״ש הר״מ ז״ל בהלכות איסורי מזבח פרק ששי הלכה ג׳ המקדיש יין פסול לוקה מכות מרדות ובעיא דלא איפשטא אפ״ה לוקה ולזה י״ל דעשה אפשר יש ביה ע״ש ה״א וצ״ע. ולומר דזה תלוי אי ספק מ״ה אסור או מדרבנן ובספק תורה ע״פ התנאים שנתבארו בי״ד ק״י אף להר״מ מ״ה אסור י״ל דלוקין מ״מ צ״ע גם בזה ועיין ר״מ פ״ו מה׳ נזירות ה״ט ופ״ג מה׳ ביאת מקדש מענין מכות מרדות. ועיין נזיר פ״ד מ״ג בתי״ט שם: ובשו״ת מגידות נסתפקנו מי שהיה לפניו חתיכה וסברו הכל שהיא חלב ואכל במזיד ואח״כ נודע ששומן היתה אי מפסל מדרבנן כמו באשה שנדרה בנזיר ובעלה היפר ואכלה ענבים דסופגת מ״מ כמ״ש בנזיר פ״ד מ״ג ופסק כן הר״מ ז״ל פי״ב מנדרים וכל שיש מ״מ מפסל לעדות מדרבנן כדכתיבנא וצ״ע אם יש לחלק בין זה לההיא דנזיר: ובדברי התי״ט שם יש לנו הרהורי דברים אין מקומו פה:

כז ואם מכות מרדות פוטר ממון הנה מבואר בר״מ פרק ראשון מהלכות נערה ובתולה הי״ב היתה מחייבי עשה או שנייה ומשלם קנס בין התרו או לא התרו שאין כאן מלקות אלמא כל שאין כ״א מכות מרדות אין פוטר ממון וכ״ת דבהעראה קנס ומלקות בביאה גמורה הא בורכא דכעין של תורה עשאו ולוקה מ״מ בהעראה. ואמר שאין כאן מלקות להורות שאין כאן מכות מרדות דב׳ רשעיות אין עונשים ומשלם קנס ופטור ממכות מרדות והטעם אפשר כמ״ש הש״ך בי״ד קי״ט אות כ״ז לענין ממון אוקמיה אדין תורה ה״נ דכוותיה ומ״מ מפסל לעדות כמו חייבי מלקות שניתן לתשלומין כמ״ש הגאון ז״ל בספר אורים ותומים בח״מ סי׳ ל״ד הבאתיו באות כ״ה יע״ש:

כח ואם עבר עבירה של תורה שיש בה מלקות ועמה עבירה דרבנן מצאנו ראינו במשנה למלך פי״ז מה׳ איסורי ביאה הלכה ז׳ הביא ד״ת דריש אלו הן הלוקין דגרושה וחלוצה אין לוקה אלא א׳ הואיל ויש בה מלקות ד״ת יע״ש. ולי העני י״ל דשאני התם דמוי״ו ואשה אסמכוהו חלוצה ומחד קרא נפיק עשאו כעין של תורה דלאו שבכללות כזה תרתי לא לקי הא עבירות חלוקות י״ל אף שלוקה מלקות ד״ת לוקה עמהן מכות מרדות ולעבירה אחרת שיש בה: ואם בנר חנוכה ומקרא מגילה האומר שאין עושה אם לוקה בהמשך זמן עד שתצא נפשו ביארתיו לעיל ועיין כתובות פ״ו א׳ ד״ה פריעת ב״ח ורש״י שם ודף צ״א ב׳ ד״ה מצוה יע״ש: ומ״ע שמתן שכרה בצדה דאין כופין אותו מההיא דחולין ק״א ב׳ ההוא דלא מוקיר אבוה ואמיה הנה בר״מ הלכות ממרים פ״ה הט״ו ויש לב״ד להכות מכות מרדות יע״ש במבזה אביו ואמו משמע י״ג מכות לא עד שתצא נפשו ועט״ז י״ד סי׳ רי״ש מ״ם אות א׳ וכמ״ש התוס׳ ב״ב מ׳ ד״ה אכפייה כתירוץ הריצב״א יע״ש וער״מ הלכות מתנות עניים פ״ו ה״י בצדקה כופין עד שיתן משמע עד שתצא נפשו י״ל דסובר בצדקה איכא לאו דלא תקפוץ כמ״ש התוס׳ כתובות מ״ט ב׳ ופ״ג א׳ ד״ה אכפייה ועש״ך י״ד סי׳ רמ״ח אות ג׳ ואין להאריך יותר:

כט ומעתה אני חוזר אל מה שלמעלה כי הנה כתבנו עד כה במעלה הששית ואי״ה נזכיר לקמן עוד מעלות. ומה שראוי שיחובר בכאן הוא דקיי״ל מצות לאו ליהנות ניתנו ושיש מי שאומר דוקא מצות ד״ת הא דרבנן ליהנות ניתנו וכן דעת הרז״ה הביאו הר״ן ז״ל פרק שני דר״ה גבי המודר הנאה מחבירו מותר תקיעה של מצוה אבל הר״ן ז״ל כתב דאף מצוה דרבנן מצות לאו ליהנות ניתנו. וראיתי להמגיה במשנה למלך בהלכות אישות פרק חמישי ה״א ופרק חמישי מהל׳ איסורי מזבח ה״ט במשנה למלך להר״מ מצות לאו ליהנות נתנו דיעבד הא לכתחלה אסור ושהתוס׳ חולקין על זה. ולפ״ז הא דהמודר הנאה משופר וחבירו תוקע לו דוקא כשאי אפשר בענין אחר ואין שם בקי אלא הוא עא״ח תקפ״ט ס״ז וי״ד רכ״א ומ״מ צ״ע בנר חנוכה שיש לו שמן היתר ושמן ערלה או חמאה מבושלת עם שומן דאסור בהנאה אם נאסר דלאו טיגון הוא וכדומה ודאי י״ל דאיסורי הנאה דהא מהני ליה דאי לאו שמן האסור צריך להדליק שמן כשר ומתהני מאיסורי הנאה. ודוקא כשאין לו כי אם זה האסור בהנאה י״ל מצות לאו ליהנות נתנו ולא הוה מצוה הבאה בעבירה וכדאמרן ואי״ה בפריי לא״ת בהלכות חנוכה ובשאר דוכתי יבואר זה וכאן אין להאריך:

ל ועיין בפריי לי״ד סי׳ כ״ח בסופו בט״ז ועיין ר״מ פי״ד מהלכות שחיטה הי״ג במ״ש הר״מ ז״ל מכסין בעפ״ר עיר הנדחת דמחוסר קביצה זה כזעירי ובחולין פ״ט א׳ לרבא מצות לאו ליהנות נתנו אף אפ״ר עיר הנדחת שרי כמ״ש הכ״ס שם ואפשר מדנקיט הר״מ ז״ל עפר ולא אפר ולשיטתיה בפ״ה מהלכות איסורי מזבח ה״ט כמש״ל ושכל הני דאמרן מצות לאו ליהנות נתנו באי אפשר בענין אחר וא״ש מ״ש הר״ן בר״ה בהא דכהני שלוחי דידן אסור במודר הנאה הואיל ויש כהנים אחרים וצ״ע בכל זה:

לא כל בדרבנן לא גזרו גזירה לגזירה ולפעמים גזרו דאי לא הא לא קיימא הא ובאסמכתא לכאורה נראה דגזרו ועיין א״ח סי׳ רע״ו ס״א ובלבוש שם ובחה״ר שבת קכ״ב משמע דלא גזרו אף באסמכתא חשובה גזירה לגזירה שהרי סמכו מקרא דלא יעשה בהם בצירי הביאו הב״י בסי׳ רמ״ד יע״ש ואפ״ה כתב דמש״ה עכו״ם שהדליק מעצמו בשביל ישראל אסור אטו יאמר לו וכולה חדא גזירה עמ״ש בפריי שם: והנה מצינו העמידו דבריהם במקום תורה ואי גזרו מחמת לא פלוג אי שייך העמידו דבריהם או לאו עמ״ש בפריי~י~ א״א סי׳ קנ״ח במ״א אות למ״ד תמצא שם חידוש בזה ובסי׳ קצ״א מחלוקת רש״י ותו׳ אי העמידו דבריהם משום סייג דוקא או אפי׳ משום ביטול פועלים ועיין יבמות צ׳ ב׳ יע״ש:

לב עיין א״ח סימן צדי״ק במ״א אות למ״ד שהרא״ש ברכות מ״ז ב׳ משמע עשה דדבריהם דוחה עשה של תורה אי הוה מצוה דרבים וא״צ בעידנא בשחרר עבדו יע״ש ומיהו לדינא כתבתי שם דאין שום מצוה ד״ת נדחית מפני דרבנן וכמ״ש בא״ח סימן תרפ״ז ס״ב בהג״ה דמקרא מגילה אין דוחה לשום מצוה ד״ת אף למ״ד מגילה בזמנה בעשרה והוה מצוה דרבים יע״ש: גם יש הפרש ביןן מצות ד״ת לרבנן לענין מצות צריכות כוונה דד״ת צריך כוונה ודרבנן אין צריך כוונה עמ״א א״ח סי׳ סמ״ך אות ג׳ ועמ״ש בפריי שם ובסי׳ ר״ט בזה:

לג וכמו בד״ת עשה דחי לל״ת ועשה החמורה לקלה ובהא לא בעינן בעידנא ה״ה בדרבנן עשה דרבנן דחי לל״ת דרבנן ועשה החמורה לקלה עא״ח במ״א סימן תמ״ו גבי המוציא חמץ בפסח. וכמו במצות עשה של תורה בזמן גרמא נשים פטורות ה״ה במ״ע דדבריהם שהז״ג נשים פטורות ואי בעי מברכי. זולת מצות שיש בהם טעם נשים חייבות מקרא מגילה אף הם באותו נס וקידוש היום זכור ושמור ויראה ה״ה בקידושא רבא דשחרית שבת מדרבנן נשים חייבות מדרבנן זכור ושמור והני נשי כו׳ וכעין של תורה עשאום ואי״ה בפריי לא״ח סי׳ רפ״ט אבאר עוד. וממילא בענין המעלות אם נזדמן לאדם ב׳ מצות עשה וא״א שיקיים שתיהם יעשה החמורה וכתב עדיף מעל פה וכדכתיבנא:

לד וראוי לדבר בכאן מענין לאו דבל תוסיף הנה הר״מ ז״ל בפרק שני מהלכות ממרים כתב וזה לשונו בהלכה ט׳ הואיל ויש לב״ד לגזור כו׳ א״כ מהו זה שהזהירה תורה לא תוסיף כו׳ לקבוע הדבר שהוא מן התורה כמו בשר בהמה יע״ש והמתבאר שאם יאמרו שזה מ״ה כמו שאר הוה ב״ת ואם אמרו שזה מדרבנן סייג או לזכרון נס כמו נר חנוכה ומגילה שרי והר״א ז״ל השיגו אף אם יאמרו שהוא מ״ה ליכא ב״ת כ״א תפילין ציצית לולב ה׳ בתים ועכ״מ שם. ועיין סנהדרין פ״ח ב׳ לענין זקן ממרא הובא בר״מ ז״ל פ״ד ה״ב בה׳ ממרים ובר״א ז״ל שם ומשם אין ראיה די״ל לחייב מיתה קמיירי והרא״ם ז״ל בב׳ מקומות (דברים ד׳ ב׳ וי״ג א׳ וברש״י שם פעם כתב תפילין לולב ציצית ופעם כתב תפילין לולב ברכת כהנים ויבואר לקמן אי״ה) אסברה לן טעם מחלוקת הר״מ והר״א ז״ל והביא ברייתא מנין שאין מוסיפין על לולב ציצית תפילין וברכת כהנים וכפי דעתי הכוונה כך הוא דלהוסיף מין אחר בלולב אף לרבנן דלולב א״צ אגד עובר עב״ת אבל להוסיף ממיני הלולב או חמש ציצית אז לרבי יהודה דצריך אגד עובר עב״ת ולרבנן אין עוכר ב״ת וה״מ שהביא מין אחר לשום מצוה אבל לאגוד הלולב לשום נוי שרי לרבנן כמ״ש בסוכה ל״א א׳ יע״ש (ובהנחנקין אי מייתי מינא אחרינא האי לחודיה קאי לענין מיתה שאני) (ואי״ה בהלכות תפילין דבעינן מעור א׳ הוה אגידי):

לה הכלל העולה לדעתי הוא כך כמו לולב לר״י וציצית לד״ה ותפילין מעור א׳ הוה אגד עב״ת אפילו הוסיף ממינם עד״מ ב׳ לולבין ה׳ ציצית ב״פ של קדש וכדומה. אבל הוסיף מין אחר בלולב אף למ״ד אין צריך אגד ובפרשה אחרת בתפילין אף אם נאמר דלא הוה אגד עב״ת ומש״ה נמי ברכת כהנים חמש ברכות יוסיף ה׳ עליכם הוה ב״ת אבל ב״פ יברכך לא הוה ב״ת כיון דלא אגידי ובעשיית המצוה פעמיים כל דלית אגד ליכא ב״ת כמו שכתב הרא״ם ז״ל ובתו׳ ראש השנה כ״ח ב׳ ד״ה ומנא ודף י״ו ב׳ ד״ה ותוקעים ביארו זה ואי״ה יבואר לקמן בזה. והנה השגת הר״א ז״ל שם על הר״ם הוא דמשמע דאי אמרו חז״ל שהוא מן התורה עב״ת אף בלא אגד ולז״א הר״א ז״ל כל דלית אגד ליכא ב״ת אף אם יאמרו שהוא מ״ה וראייתו מדמצינו כ״פ שאמרו בברייתא מניין שאסור כן וכך ת״ל כו׳. ואמוראי בתראי מקשים והא מדרבנן ומשני קראי אסמכתא ואיך סתמו בברייתא והא אתי למטעי ולומר שהוא מ״ה ממש ועב״ת ועכ״מ שם ולפי מ״ש אתי שפיר: ועל קושיית הר״מ ז״ל איך רשאים הב״ד לגזור ולהוסיף אף שסובר בשרש הראשון שדינם דין תורה ממש עשה על פי התורה אשר יורוך ול״ס לא תסור רק דאתני להקל בספיקן ולא לקי על לאו שלהן מ״ה (ובחבורו כתב טעם דאין לוקין דהוה לאו שניתן לאזהרת מיתת ב״ד) וא״כ י״ל דלא תוסיף הוא לאדם אחד שבא ומוסיף עב״ת משמע דעתו ז״ל דאף לסנהדרי גדולה אם אמרו שהוא מ״ה ממש עב״ת:

לו בחה״ר ראש השנה י״ו א׳ אמאי דמקשין התו׳ איך תוקעין ב״פ תירץ דלחכמים יש רשות ע״פ התורה אשר יורוך תדע בשמיני יושבים בסוכה אע״פ דבקיאין בקביעא דירחא וכן בל תגרע ובשבת אין תוקעים הנה בשמיני מספק ליכא ב״ת רק השתא בקיאין אף שיאמרו שהוא מדבריהם סובר דאית ב״ת אלא לב״ד יש רשות (ודינם דין תורה ע״פ התורה רק אדם אחד אסור להוסיף מדעתו) והר״מ ז״ל סובר דשמיני אמרו שהוא מדבריהם ולפ״ז שיטת הר״א ז״ל לכאורה כרשב״א דלב״ד הגדול יש רשות אבל באגידי אף להם אסור בין יאמרו שהוא דרבנן וכל דלית אגד אף יאמרו שהוא מ״ה מותר לדעתו ז״ל ואי״ה יבואר עוד לקמן. ועתה יש לחקור ולברר אם יש ב״ח במין א׳ גופא ב׳ לולבין ואם יש חילוק אם צריך אגד או לאו ובין אי מתכוין שיהא ד״ת או ד״ס או אף מדעתו ממש אסור שהרי מברייתא דספרי הובאה בר״ה כ״ח ב׳ לא יאמר הכהן אוסיף ברכה אחת משל״י כו׳. והמחבר בא״ח קכ״ח הכ״ד אין הכהן רשאי להוסיף מדעת״ו ברכה משמע אף דרך רשות כל שאומר מיד אחר ברכות התורה הוה ב״ת ועיין פני יהושע ברכות כ״ח ב׳ ד״ה ומנא תימרא ובר״מ פי״ד מתפלה הי״ד לא הזכיר מלת משל״י ומ״מ מבואר כן בר״ה שם יע״ש:

לז ויש לחקור למה לא מנה הר״מ ז״ל פ״ט מהלכות סנהדרין דלוקה עב״ת ולאו שבכללות לא הוה אף דקאי אכ״ת מ״מ מבואר הפרט ביה ובר״ה כ״ח ב׳ אמר אביי אלא מעתה הישן בשמיני בסוכה ילקה ודוחק לומר מכות מרדות מדבריהם. עוד יש לחקור חקירה אחת וגדולה היא אלי שהר״מ ז״ל בפתיחה להלכות ממרים כתב שלא להוסיף על תורה שבכת״ב ולא בפירושן שלמדנו מפי השמועה משמע דוקא תורה שבכתב ופירושן דמפי השמוע״ה היינו שאמר למשה בע״פ פירוש המקרא דהוה כמפורש: ולא נקרא הלכה למשה מסיני כ״א שאין לו סמך במקרא כלל רק בע״פ כמ״ש הר״מ ז״ל בפירוש המשניות בהקדמתו לסדר זרעים יע״ש: ובפ״ב מה׳ ממרים כתב בה״ט שלא להוסיף בין בתורה שבכתב ובין בתורה שבעל פה הרי לקח למשל בשר בחלב מפי השמועה למדו כו׳ משמע מה שבא בע״פ לבאר פירוש המקרא יש בו ב״ת ובל תגרע אבל הלמ״מ אין בו ב״ת וכ״ש אם הוסיף מצוה שאין לה שייכות כלל בתורה כמו נ״ח ומקרא מגילה שאומר שהן מן התורה אין ב״ת כ״א בשייך לד״ת ה׳ בתים ה׳ ציצית ה׳ מינים בלולב בשר עוף בחלב הישן בח׳ בסוכה ומיהו בשאר ימות השנה אפשר דהוה מעניני של תורה דהואיל ואמרם תורה לישב בסוכה זיי״ן ימים וכ״מ בר״ה כ״ח ב׳ אמר רבא שלא בזמנה בעי כוונה יע״ש:

לח ובספרי ראש יוסף בשבת כ״ה ב׳ כתבנו בזה אמרתי להעתיקו פה. כי התו׳ ר״ה י״ו ב׳ ד״ה ותוקעים וכ״ח ב׳ ד״ה ומנא הוקשה להם הא עב״ת ותירצו בעשיית המצוה ב״פ ליכא ב״ת א״כ לית להו סברת הר״מ ז״ל בפ״ב מה׳ ממרים דכל שאין קובעים להיות ד״ת ליכא ב״ת גם אין סוברים כחה״ר דב״ד יש להם רשות כו׳ וא״כ איך יתרצו קושיית חה״ר איך יתבינן בשמיני בסוכה ועושין מדרבנן ב׳ ימים טובים ובקיאין בקביעא דירחא. ואמנם יש לומר דודאי גם התוס׳ מודים לחה״ר בזה כל שב״ד עושין לסייג וגדר לתקן ד״ת שלא יבואו להקל בדברי תורה כמו שופר בר״ה בשבת דמעביר ד״א ברה״ר ושבת חמורה ככל התורה כולה ליכא בל תגרע וי״ט שני של גליות וסוכה בשמיני שהיא מנהג אבותינו בידינו שלא יבואו לזלזל גם ביום א׳ בהא כ״ע מודים דרשאים ומכלל דברי תורה הם לא תסור מן הדבר כמ״ש הר״מ ז״ל בשרש הא׳ ופ״א מה׳ ממרים משא״כ הא דתקיעות שאנו תוקעים ב״פ לא משום סייג לחזק דברי תורה כ״א לערבב השטן הוקשה להם הא הוה ב״ת וסברתם אפילו שאין מתכוונין למצוה הוה ב״ת ותירצו כיון שעושין המצוה ב״פ ליכא ב״ת. גם הא דיש רשות לב״ד לגרוע הוא לחזק ד״ת בשוא״ת לא בקום ועשה כמבואר ביבמות פ״ט וצ׳ גם בשוא״ת אין להם רשות לעקור המצוה מכל ומש״ה בראש השנה בשופר לא אמרו שמא יתקן כלי שיר עמ״א א״ח סימן תקפ״ח וע״ז שם ד״ה יע״ש בר״ן ושאר מפרשים בזה. ומכל מקום יש לראות מה דמשמע מתוס׳ ר״ה דאף אם אין מכוונין לקובען ד״ת הוה ב״ת ומשמע מיהא דמכוונין למצוה דרבנן ומההיא דברכת כהנים לא יאמר הואיל ונתנה התורה רשות לברך אוסיף ברכה משל״י משמע אפי׳ שלא לשום מצוה כלל רק כהדיוט המברך חבירו אסור בכהן ואלו הישן בשמיני בסוכה דהקשה אביי ילקה ותירץ רבא לבסוף לעבור בזמנו לא בעי כוונה שלא בזמנו בעי כוונה דהיינו משמיני ומשמע שלא בזמנו בעי כוונה לקובען בד״ת אז הוה ב״ת כמ״ש הר״מ ז״ל פ״ב מהלכות ממרים ה״ט וא״כ מאי קשיא ליה לחה״ר מישיבת סוכה בשמיני לדידן כיון דשלא בזמנו הוא תוספת יום על ימים משא״כ תקיעה ונ״כ והזאה כל יומא זמניה הוה כדמסיק בר״ה כ״ח ב׳ יע״ש בזה:

לט סוף דבר הכל נשמע בזמנו לא בעי כוונה כלל כההיא דכהן אוסיף משל״י כו׳ והניתנין במתן אחד שנתערבו במתן ד׳ לר״י דהלכתא כוותיה דעובר ב״ת אע״פ שאומר בפירוש שנותן מתנות אחרות לשום מים אפ״ה הוה ב״ת ושלא בזמנו י״ל כל שאין קובען לד״ת רק מדרבנן ליכא ב״ת או אפשר כל שמכוין למצוה אפילו מדרבנן עב״ת ואנן דיתבינן בסוכה בשמיני אע״ג דבקיאין בקביעא דירחא ב״ד שאני גם לחזק ד״ת שאני: והא דאמרינן בסוכה ל״א א׳ לר״י אין אוגדין אלא במינו דלא לעבור ב״ת ולרבנן שרי דא״צ אגד והא בזמנו לא בעי כוונה פי׳ הרא״ם ז״ל (דברים ד׳ י״ב וי״ג א׳) דה״מ בסתמא אבל לשום נוי ליכא ב״ת יע״ש: ואני תמה דא״כ ניתנין מתן א׳ במתן ד׳ אמאי לא יתן השאר בפירוש לשום מים ומתן דם דחטאת לשום מתנות ויוצא ממ״נ ומשמע אף בפירוש עובר ב״ת:

ומה שיש לומר הוא או דלרבנן דלא אגיד לית ב״ת אפילו בזמנו ושאני מתנות ע״ג המזבח דאגידי במזבח כמו ציצית וברכת כהנים דפריס ידיה הוה אגידי וישן בשמיני בסוכה כיון דימים רצופים הוה כאגידי ביה (ודוקא שמיני לא יום אחר בשנה) או תירוץ אחר דלרבנן דא״צ אגד אי מייתי מינא אחרינא ליכא ב״ת דכל המצות צריך דרך גדילתן ולר״י דצריך אגד וזהו מצותו אם מייתי מינא אחרינא הוה ב״ת: ועיין חה״ר סוכה ל״א א״ב ובשם מורי רבינו הגדול האריך ובתו׳ שם וסנהדרין פרק הנחנקין ובמנחות מ״ם ב׳ תוס׳ ד״ה וממאי די״ל בין התם לדם יע״ש והדברים ארוכים:

מ והנה במצות דרבנן שייך ב״ת כמו בחנוכה נר א׳ והמהדרין מוסיפין כו׳ ואם נאסר כתוס׳ ר״ה י״ו ב׳ וכ״ח ב׳ בעשיית המצות פעמיים ליכא ב״ת א״ש ואם נאמר כחה״ר ושאר פוסקים דאף כה״ג עב״ת נאמר בדרבנן ליכא ב״ת ואף למ״ש הר״מ ז״ל בשורש הא׳ דכל מילי דרבנן ד״ת הם מלא תסור והעד מדמברכין וצונו י״ל זה בסיג וגדר לד״ת ונט״י משום סרך תרומה הא נר חנוכה ומגילה ומשלוח מנות יראה שאף הר״מ ז״ל יודה דלא קאי עלייהו לא תסור וכן מורה לשון הר״מ ז״ל פ״א מהלכות ממרים הסייגים והגדרים הרי הן בכללם לא תסור משמע הא נ״ח וכדומה לא וגם לענין מכות מרדות יש לעיין בזה אלא מדמברכין וצונו גם על זה קשה ועיין סנהדרין פ״ח ב׳ וסוכה ל״א א״ב ור״ה י״ו ב׳ וכ״ח כ׳ ועירובין צ״ו בזה. ועיין ר״ה ל״ג במהרש״א ז״ל ממ״ש רש״י ז״ל דנשים תקעי איכא כ״ת כתב דל״ש ב״ת אלא כשעושה המצוה ומוסיף עליה ועיין פני יהושע הקשה מעירובין נ״ז שם מבואר הרבה פעמים דאיכא ב״ת. ובאמת שרש״י ותוס׳ שם כתבו דנראה כתוספות בכ״ף הדמיון ומדרבנן לא מ״ה כה״ג. ומ״מ אנן קי״ל דנשים עושים מ״ע שהז״ג ומברכין עלייהו והיינו שמתכוונין למצוה דרבנן לא לקבוע לד״ת ולהוסיף עליה וכמ״ש הר״מ ז״ל פ״ב מהלכות ממרים ה״ט וכמש״ל באורך. או דל״ש ב״ת אלא במוסיף חלק מהמצוה ומ״מ ראוי להודיעם לנשים שהם פטורים רק שמחמירין על עצמם ואי״ה בחלק השני בביאור המינים אישיים בחלק נשים אבאר עוד: גם לענין מצות צריכות כוונה ולענין מצות לאו ליהנות נתנו כתבנו לעיל אי יש הפרש בין מצות דרבנן או ד״ת ואי״ה בחלק השלישי אבאר עוד מזה:

מא המעלה ומדריגה השביעית הוא דבר שהוא מנהג כדמיון ערבה בגבולין סוכה מ״ד א׳ לא בעי ברוכי דמנהג נביאים הוא ופירש״י שם לא תקנום אלא הנהיגו כך וליתא בכלל לא תסור ול״ש וצונו. והלל בראש חודש מנהג ולא מצוה עיין ר״מ הלכות מגילה וחנוכה פרק שלישי הלכה זיי״ן ובטור א״ח סימן תכ״ב ותרס״ד ובש״ע ועתו׳ ברכות י״ד א׳ כתבו בזה דאטלטול לא מברכין הא על מצוה שבא ממנהג מברכין כמו י״ט שני דדבריהם ומברכין ועב״ח תרס״ד למ״ד לחלק בין יחיד לציבור יע״ש ובפר״ח תכ״ג: וא״כ מה שמברכין על י״ט שני י״ל כדי שלא לזלזל ביה גם מתחלה ניתקן על הספק אף דהאידנא בקיאין מ״מ שמא יחזור הדבר כו׳ אכל מה שמברכין על הלל דר״ח וערבה אין מברכין קשה ועיין סוכה מ״ד ב׳ בתוס׳ ד״ה כאן חלקו דהיכא דאין אומר וצונו לית לן בה ומברכין בי״ט של גליות בתפלה וקידוש וי״ט ב׳ ר״ה קדושה אחת הוי ור״ל דלאו מנהג לחוד אלא תקנה קבועה. ובר״ן שם הקשה מאכילת מצה בליל ב׳ דפסח ואפשר דצונו שלא לאכול חמץ כל זיי״ן ימי פסח ואע״ג דכוונתינו נמי וצונו בלילה הזה מ״מ שייך וצונו. ולפ״ז הוה א״ש בשמיני בסוכה יתובי יתבינן ברוכי לא מברכינן דהיכי לימא וצונו בסוכה ובקיאין בקביעא דירחא ואמנהגא לא מברכינן. אבל קריאת הלל דמברכין וצונו קשה היכן צונו כיון דבמנהגא ליכא לא תסור ומה שמברכין הנשים על מ״ע שהז״ג הואיל ואנשים מחויבין שייך קצת וצונו כמ״ש ז״ל משא״כ בהלל דר״ח ולומר כקורא בתורה דמברך מפני כבוד התורה בציבור וכמו ספר שני בי״ט תקנת הגאונים ואפ״ה מברכין התם לית וצונו משא״כ כאן וכדכתיבנא באופן שצריך להתיישב בזה. ועיין בר״מ הלכות תפלה פי״ב וי״ג ואיכא לעיינא אי קריאת ס״ת בציבור הוה מנהגא או מצוה מד״ס יע״ש: ועיין בחה״ר בסוכה שם בזה: ולענין אי מכין אותו עד שתצא נפשו בנמשכת בזמן או לאחר שעבר מכות מרדות ודאי מסתברא דעל מנהג אין לוקין אפי׳ אם נימא במצות דרבנן מכין אותו וכמ״ש לעיל בזה:

מג המדריגה ומעלה השמינית הוא דברים שאמרו חז״ל משום דרך ארץ ומוסר כמו מסכת דרך ארץ כולה ועיין א״ח סימן ק״ע בט״ז אות ג׳ שהלקה אותן על סירובם ועברו עמ״ש חז״ל כל מה שאומר בעל הבית עשה וכתבנו בפריי שם דעל זה אין לוקין מ״מ יע״ש ועיין א״ח סימן רצ״ז ורצ״ח ברכת בשמים במ״ש ונר אין מחזירין עליו ובביאור אמרו ברכות נ״ג ב׳ אין מחזירין על האור כדרך שמחזירין על המצות ולא אמר שאר מצות אלמא בשמים ונר לאו מצוה דרבנן הוה אלא לזכר שנברא האור במ״ש ומה״ט י״א ביוה״כ י״א מחזירין עמ״ש בפריי שם ובשמים רק להשיב הנפש ואין בהם לא תסור וברכה דבשמים נהנין הוא ונר י״ל כל שאין אומר וצוני שפיר דמי:

ובכאן נשלם החלק הראשון