פרי מגדים על אורח חיים, פתיחה כוללת טו

הלכות פסח

אמר ההדיוט הכותב ראיתי לבעל מנחת כהן האריך בספר התערובות ח״א פ״ב נ״ח ג׳ ואחריו החזיק הפר״ח בסימן תמ״ב אמרתי טוב להקדים הקדמה זו. ואגב אבאר ג״כ איסור לאו דב״י וב״י ודיני הבדיקה ושאר ענינים וחלקתי אותם לג׳ חלקים וכל חלק לפרקים קטנים וכל פרק לסעיפים: ואם כי יראה ארוכות בה ופן יקוץ הקורא הנה בקשתי שטוחה מעת הקורא שאל ישליך דברים אלו אחר גיוו ובפרט אם ירצה לעיין בגוף החיבור שמההכרח לעיין בפתיחה כי אסמוך עליה כ״פ ברמיזה. ואקוה להש״י שגם ימצא בה דברים מועילים קצת. ומאת העוזר אמיתי אשאל העזר. ובו אבטח שלא אכשל בדבר הלכה ובקשתי ממנו יתברך שיאיר עיני בתורתו כבקשת המשורר עליו השלום תהלים קי״ט פסוק שמונה עשר גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך אמן:

החלק הא׳ בעניני לאוין דב״י וב״י ועשה דתשביתו ואכלול בו דין הבדיקה והביטול והביעור:

החלק הב׳ בדיני תערובות חמץ ונוקשה ואכלול בו איסור אכילה והנאה באורך:

החלק הג׳ בביאור חומרת חמץ פסח יותר מכל איסורין בכמה אופנים וטעם הדבר שהחמירה תורה בו ומה שהחמירו חז״ל בו:

החלק הא׳ יש בו ד׳ פרקים וזהו פרטן:

פרק ראשון

בביאור לאו ב״י וב״י ואם לוקה עליו או לאו ואם נשים מצווין עליו ועל עשה דתשביתו ואכלול בו שאר דברים ג״כ:

פרק שני

בענין חמץ בדוקה והביטול אם שניהם מ״ה או לאו וענין ביטול איך ומה הוא ואם יכול לבטל ע״י שלוחו ושאר דברים נוספים:

פרק שלישי

אבאר בו ענין הביעור אימתי זמנו ואם דוקא בשריפה או בכל דבר וביאור פירוש רש״י ותוספות אימתי שלא בשעת ביעורו:

פרק רביעי

יבאר באיזה מקומות צריכין בדיקה גם אי החמירו חז״ל בבדיקה אף בס״ס או לאו:

החלק השני יש בו שלשה פרקים ארוכים וזה פרטן :

פרק ראשון

הביאור מהו הנקרא תערובות חמץ וכמה מינים יש בו ויבאר שיטת הפוסקים בדין טעם כעיקר:

פרק שני

מבאר בדין חמץ נוקשה ומהו נקרא חמץ וכל תנאיו ופרטיו ואימתי חייב כרת ואימתי פטור:

פרק שלישי

ידבר בענין איסור אכילה והנאה ואי לקי על הנאה ושלא כדרך אכילה והנאה אי יש בו איסור תורה או לא:

החלק השלישי יש בו ד׳ פרקים וזהו פרטן :

פרק ראשון

בדיני משהו בחמ״פ וכללא כל שבשאר איסורין בס׳ בפסח במשהו וטעם הדבר שהחמירו בו חז״ל טפי:

פרק שני

ויש שבשאר איסור א״צ ששים מ״מ פסח חמיר טפי ולפעמים אוסר במשהו עיין בפנים:

פרק שלישי

יבאר חמ״פ אימתי נאסר בהנאה ואימתי מותר בהנאה וחמץ שעבר עליו הפסח מהו דינו:

פרק רביעי

יבאר מתי מקילין בחמ״פ לומר בו ספק דרבנן לקולא וס״ס בשל תורה בחמ״פ אי מהני ביה כבשאר איסורין ולאחר שאבאר כל הדברים האלה אבאר בפי׳ בעזה״י. ועם כל זה אני מזהיר ומשביע ומתלה לכל מי שיעיין בחיבור הזה שאל יסמוך עלי בשום דבר להלכה מכמה טעמים ולא כתבתי כל חיבורים שלי הן שכבר נדפסו או כתובים ת״י כ״א לעורר לב המעיין בלבד והיודע יבחר:

חלק ראשון

בביאור לאו דבל יראה פרק ראשון ובו י״ד סעיפים:

א כתיב בתורה (שמות י״ב י״ט) שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם וד׳ לאוין כתיבי א׳ הא דאמרן ושם (שמות י״ג ז׳) ולא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור בכל גבולך ונאמר (דברים י״ו ד׳) ולא יראה לך שאור בכל גבולך שבעת ימים ועשה אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם הרי ד׳ לאוין ועשה: והר״מ ז״ל פ״א ה״ב מהלכות חמץ ומצה המניח חמץ ברשותו עובר ב׳ לאוין לא יראה שאור ולא ימצא בבתיכם ועכ״מ ולח״מ שם. והרא״ם ז״ל בתוספותיו על הסמ״ג הלנות חמץ רנ״ד א׳ נתקשה בזה דלמה מנה לב׳ לאוין ולוקה ב׳ מאחר שהשריש בשורש הט׳ דאין למנות לב׳ לאוין כשהם מענין א׳ אף שיש להם שמות מתחלפים כמו לא תפאר ולא תעולל והעולה מדבריו שמ״ש הר״מ ז״ל בפ״ד מה׳ אלו ה״ב בטומן עוכר טל בל יראה והענין הוא שלא ימצא ע״ש וסכ״מ כתב די״ל לא יראה דוקא ברואה חייב ולא הטמנה ולא ימצא מוזהר אף אהטמנה ולדבריו א״ש דמש״ה נמנה ולוקה ב׳ מלקיות מאחר דא׳ מוסיף איסור על חבירו ואינם מענין א׳ שזה מזהיר בראייה דוקא והב׳ מוסיף הטמנה ומש״ה המניח ורואה לוקה ב׳ והטומן לוקה א׳ וההוא דפ״ב ברואה הוא. ולפ״ז לא ידענא מה קשיא להו להכ״מ ולח״מ דלחשוב ג׳ או ד׳ לאוין כיון דג׳ לאוין דראיה א׳ הוא ואינם ענינים מתחלפים ומש״ה לקי רק ב׳ אלא יראה ואלא ימצא:

ב והנה אחקור בזה הפרק שמנה חקירות בקצרה. א׳ אי לקי אהני לאו דב״י וב״י ומתי לוקה. ב׳ אימתי מתחיל לאו דב״י. ג׳ אי נשים מצווין על לאו דב״י ואת״ל מצווין אם מוזהרין ג״כ בעשה תשביתו או לאו. ד׳ שיעור ללקות לב״י כמה הוא ואם חצי שיעור אסור מ״ה או לאו. ה׳ אם יש טעם נגלה למצוה זו שהחמירה התורה אף בראיה יותר מכל האיסורין או לאו. ו׳ אי משליך החמץ לאחר זמן איסורו לרה״ר ולמקום הפקר אי עבר ב״י או לאו ואת״ל אין עובר בלאו אי עובר בעשה תשביתו. ז׳ הא דמ״ה בביטול סגי אם הביטול צריך שיהיה בלב שלם או כל שאומר בפה אף שאין בלב שלם אין עובר מ״ה בב״י. ח׳ אם השהה חמץ ודעתו לבערו וביערו אח״כ אם עכ״פ עשה איסור א״ד כל שביערו אח״כ אף איסור לא עבר כלל כל אלה הם ספיקות עצומות ומבוכה רבה לאיש ההמוני כמוני. ואשיב על ראשון ראשון בעזה״י:

ג והנה הר״מ ז״ל פ״א ה״ג מה׳ חו״מ קנה חמץ או החמיצו שעשה מעשה לוקה וכ״כ בסמ״ג לאוין ע״ז ע״ח וכתב המ״מ תוספתא המשייר חמץ בפסח אין לוקה דהוה לאו שאב״מ ומיניה בעשה מעשה לקי (יראה החמיצו שנתן מים לקמח אע״פ שהחימוץ אחר זמן בא הוה מעשה כנותר כה״ג וכנכנס בשידה לביה״ק וכ״מ בסמ״ג שיעשה עיסה) ונאמר דאפשר הר״מ ז״ל מודה לתוס׳ פסחים כ״ט ב׳ ד״ה רב אשי דב״י ניתק הוא ומיירי בהניחו כל ימי הפסח ולשיטתיה בה׳ סנהדרין פח״י ה״ג דכל שנתבטל העשה ממילא לקי וכ״פ בה׳ נערה ובתולה פ״א מתה לוקה וכמ״ש הלח״מ ותליא בחילוף הגירסאות וכ״כ בשו״ת ח״צ סימן מ״ב ודברים ברורים המה וא״נ אפשר בנתן החמץ בפסח לעכו״ם במתנה אפשר מיקרי בטלו בידים דתו אין בידו וצ״ע בזה ועמ״ל ומגיה שם:

ד ויש להקשות איך לקי על ב״י והא יכול לומר שמבטל הקמח ומים קודם חמוצו בזה יכול אף לאחר זמן איסורו עיין פסחים ז׳ א׳ וי״ל כיון דמקבל עליו התראה ואמר אע״פ שהוא שלו מחמיץ במזיד תו אין יכול להנצל ולומר שהפקיר מקודם וכן הא דפסחים ס״ב השוחט פסח על חמץ לוקה ושם ר״י ור״ל כו׳ ואמאי הא מצי אמר שבטלו כבר ודוחק לומר דמיירי שקנה דוקא אחר זמן איסורו ולמ׳ש א״ש כיון שמקבל עליו התראה לוקה וע״ש תוס׳ ד״ה התראת ואי קשיא איך חייב השוחט כשיש לאחד מבני חבורה וי״ל דמיירי שאומר לו שיש לו חמץ שלא בטלו וזה שוחט עליו דהוחזק בע״א לוקה ער״מ ה׳ שגגות פ״ח ועדיין צ״ע: והא דביצה ז׳ ב׳ לב״ש לכתוב חמץ ולא בעי שאור אף דאין מזהירין מהדין י״ל שאור בכלל חמץ הוא ואין זה מן הדין ועיין פני יהושע שם ועיין קידושין ע״ד ב׳ כה״ג לא יאמר גרושה בכ״ג ותיתי מכ״ה דלא גרע כ״ג מהדיוט ובאמת בהא דלא יאמר אחותו בת אביו ואמו אמרינן ביבמות דאין עונשין מהדין אף כה״ג וכ״ת דוקא בעונש לא באזהרה הא אנן איפכא שמעינן דלמ״ד עונשין מהדין אפ״ה אין מוהירין וי״ל ובס׳ ג״ו וש״ה הארכנו בזה:

ה ומ״מ לדינא לפוסלו מ״ה לעדות בקנה חמ״פ בעבירה שיש בה מלקות עח״מ ל״ד אין ברור דלרש״י ותו׳ מכות י״ו כל שלא בטלו לעשה בידים לית מלקות וכ״ת דאשכחי פתרי שיהא פסול מ״ה לעדות עד״מ קנה חמץ בפסח והשהה עד לאחר פסח וקנה עוד והשליך לים דהשתא ממ״נ להר״מ ז״ל בטלו ממילא לקי ולרש״י ותוס׳ כל שהשליך לים לקי דפסקו כר׳ יהודה דאין ביעור חמץ אלא שריפה עתו׳ פסחים כ״ז ב׳ ובטור תמ״ה ועמ״ל פח״י מה׳ פה״מ בנותר לים יע״ש הא ליתא דלרש״י פסחים י״ב ב׳ ובתוס׳ ד״ה אימתי תוך הפסח השבתתו בכל דבר וקודם הפסח שריפה א״כ לרש״י עדיין ספק הוה: עוד אני מסופק דנהי דכל שעבר על לאו שיש מלקות אף לא התרו ביה פסול לעדות מ״ה עיין ח״מ ל״ד מ״מ בלאו הניתק לעשה ולא קיים העשה אח״כ או עבר ב׳ עבירות וממ״נ עבר על מלקות י״ל דיאמר אלו הייתי יודע לא הייתי עושה וצ״ע:

ו ולענין אימתי מתחיל הלאו דבל יראה מחלוקת הוא עיין פ״ג ה״ח מחו״מ ובהשגות הר״א במ״מ דרבינו בפירוש כתב בפתיחה דמשש עד הלילה ליכא כ״א עשה דתשביתו (ה״ו לא יראה ולא ימצא כל שבעה) אבל במ״ע כתב שרש״י ור״ת סוברים בל יראה משבע ועח״י תמ״ג אות א׳ מ״ש ברש״י ב״ק כ״ט ב׳ וא״ר תל״א א׳ ולבוש שם בפירוש עד הלילה ליכא ב״י ומרש״י פסחים ד׳ א׳ ד״ה בין לר׳ מאיר אסור באכילה וב״י משש ולכאורה מבואר דעובר ב״י משבע וי״ל ומ״מ בקרא נאמר רק שבעת ימים וא״ל דפסקינן לפני זמנו כר׳ יהודה באכילה ה״ה בראיה איתקש השבתת שאור לאכילת חמץ ועיין מ״ע שם עתוס׳ פסחים ה׳ א׳ ד״ה דהא. ומיהו י״ל דהיקש לכל אלא דאי לאו לא יאכל לפני זמנו הוקש רק לעשה ולא ללאו עתה מקשינן השבתה לאכילה ללאו ולר״ש דפליג אה״נ דאיסור עשה מיהו איכא היקשא דאכילה לראיה ומש״ה אמר פסחים כ״ח ב׳ אתאן לת״ק דלר״ש איסור עשה איכא וע״ש תוס׳ ד״ה ר׳ שמעון ונאמר דאף משש ומעלה נמי איתקש וכאמור: ואי קשיא אם נאמר ב״י הלאו מלילה דוקא ועשה תשביתו מתחיל משבע אמאי הוה ב״י ניתק לעשה הא הוה לאו שקדמו עשה כבר כתבנו מזה בס׳ ג״ו דאפ״ה הוה ניתק יע״ש. גם י״ל מדכתיב ביום הראשון והיה למכתב בפירוש בארבעה עשר אלא לנתוקי אתא בראשון בפסח גופא. וערש״י פסחים צ״ה א׳ ד״ה ולא יראה ומכות י״ד וט״ו ב׳:

ז ונשים עתו׳ קידושין ל״ד א׳ ד״ה מעקה יראה שם לכל התירוצים דעשה ול״ת שהז״ג עשה אין נוהג בהם והלאו נוהג בהם ולפי׳ הרר״י מא״י לא דחי עשה אחריתי לל״ת זו אף בנשים יע״ש. והיקשא דהשבתה לאכילה י״ל רק לאו לא עשה ולתוס׳ פסחים ה׳ א׳ משש עד הלילה לא איתקש יע״ש ד״ה דהא. והא דהוה ב״י ניתק אין ראיה אע״ג דנאמר דנשים אין בעשה תשביתו ל״ד למ״ש הר״מ ז״ל פ״א מתמורה דכל שאין העשה שוה ללאו לא מנתק חדא דבריש תמורה יש כמה גירסאות ועוד התם אין העשה נוהג כלל בציבור ושותפין אין תמורתן תמורה משא״כ עשה תשביתו נהי דאין נשים מצויין מ״מ יכולין לקיים העשה ולהשבית ובס׳ ג״ו וש״ה הארכנו בזה. ונ״מ גר וגיורת שמתו ע״פ אחר חצות והניחו חמץ דהפקר הוא אח״כ בגיורת מותר לאחר פסח ובגר אסור דקנסא קניס הואיל ועבר אעשה ול״ד לאו עשו״ת פני יהושע ושו״ת שאגת אריה: (ובדרוש דרך פלפול הא דרי״ף ז״ל פוסק לדרב גידל אין חוששין לקידושין ובמ״ל הל׳ אישות קידש באיסורי הנאה לאשה חולה י״ל מקודשת ונאמר כר״א דפסק כר׳ שמעון אף לפני זמנו וע״כ מתשביתו שלא כדרך הנאה ע׳ תוס׳ פסחים כ״ח ב׳ דמדרבנן בין יממא ללילה לא טעו אינשי ואין מקומו פה):

ח ב״י שיעור ללקות להר״מ ז״ל בעשה מעשה בכזית כב״ה ביצה ב׳ א׳ וז׳ ב׳ דיליף ראיה מאכילה ולי״א דאין לוקה בב״י נ״מ דאיסור לאו עכ״פ יש דוקא בכזית אבל חצי שיעור י״ל דלית איסור תורה דאכילה הלמ״מ מטעם דחזי לאצטרופי היינו דיטעה ויאכל כזית בכא״פ משא״כ בראיה ל״ש זה ועשו״ת ח״צ ז״ל בשיער נזיר שער א׳ והוצאת שבת ח״ש וכדומה ועי׳ תוס׳ יומא ע״ד א׳ ד״ה כיון וי״ל דיליף ראיה מג״ש מאכילה וח״ש אסור מ״ה ואף דאין דנין ק״ו וה״ה כל י״ג מדות מהלמ״מ י״ל גלוי מילתא דראיה שוה לאכילה עמ״ל פ״א ה״ז מחו״מ. ועיין פסחים כ״ט דראב״י דהדר ביה היינו דאין סברא לילף זה מזה הא לשאר דברים יליף שפיר ובחולין ד׳ ב׳ חמצן סברוה בחה״ר שם. ועמ״א תמ״ד י״ד משמע לכאורה דח״ש רק דרבנן ולאחר הפסח י״ל ספיקו לקולא. ואם נאמר דמ״ה ח״ש אסור בב״י אכתי נ״מ פלוגתא דב״ש וב״ה ביצה ז׳ ב׳ לענין איסורי לאו או איסור בעלמא אף א״ת דלית מלקות אף בכזית בב״י דניתק כו׳ ועת״כ פ׳ שמיני והרא״ם ז״ל אותם תאכלו ולא בהמה טמאה בל״ת מניין ק״ו וער״מ פ״ב ממ״א ומ״ש שם ובשורש הט׳ ועתוס׳ שבועות כ״ג ב׳ ד״ה דמוקי. ובס׳ פ״י וג״ו וש״ה הארכנו בזה. ועסי׳ תל״ח ותמ״ב פר״ח אות ז׳ מהא דפירורין ומהא דב׳ חצאי בצק יע״ש. ויצויר ב״י אף שאין לוקה באכילה משא״כ אי מותר באכילה מ״ה לא יצויר ב״י עמ״א תמ״ב א׳:

ודע אם נאמר ח״ש אסור מ״ה דחזי לצרף כא״פ וזה דוקא באכילה הא בהנאה י״ל דח״ש מ״ה שרי ושער א׳ של נזיר וכדומה כו׳ א״כ קשה הא דמהני ביטול הגרוע כתי׳ הר״ן דב׳ דברים אין ברשותו של אדם ובגילוי דעת סגי הא מ״ה ממון גמור הוא דפחות פחות מכזית יכול ליהנות ממנו כמה פעמים וי״ל כיון דמדרבנן אסור לאו דיליה הוא ומ״מ קשה הלשון ועשאו הכתוב כו׳ ואי״ה בפ״ש מזה החלי אבאר עוד. ומיהו רש״י שבת ע״ד ב׳ מפורש אומר דח״ש בשבת מ״ה אסור וזורק ב״א ברה״ר אז עקידה לחוד מדרבנן ע׳ ריש משנה שבת צריך לחלק ביניהם:

ט ומה שכתבנו אי יש טעם נגלה מה שהחמירה תורה בב״י בחמץ בשו״ת הרשב״ץ יבין שמועה במאמר חמץ דכ״ד א׳ הטעם דלא בדיל מיניה ויבא לאכול החמירה התורה בו ועתוס׳ ר״פ ובס׳ ש״ה כתבנו מזה והנה הר״ן ז״ל ר״פ כ״ב באפשר והרא״ם ז״ל בביאוריו לסמ״ג הלכות חמץ כתב דאשמעי׳ אע״פ שלא אכלו דל״ת דעיקר מה שאסור בב״י דילמא אתי למיכל כו׳ משמע מכולהו הטעם מ״ה דלמא אתי למיכל. ומה דמהני ביטול אכתי דילמא יאכל ועפר״ח תל״א אות א׳ והיינו אם נאמר אף לידוע מהני ביטול י״ל כיון שמפקיר בדיל הוא מיניה: והנה נא מצינו במאכלות אסורות יש מהן בעשה כבשר אדם וכדומה ער״מ פ״ג ה״ו ממ״א וי״ד ע״ט ס״א בהג״ה ויש מהן בלאו ויש מהן במיתה ב״ש ויש מהן בכרת ונוסף נותר שהוא בבל תותירו וחמץ חמור יותר כל רגע עובר בב״י ובתוס׳ ר״פ א״נ הואיל והחמירה התורה י״ל כן משום לתא דאכילה מדלא פי׳ שמא לא יבטל בלב שלם כהר״ן ז״ל ולפ״ז אבל אתה רואה של אחרים וגבוה אגב נקטיה דגבוה בדיל מיניה וא״צ קרא ועתו׳ פסחים ה׳ ב׳ ד״ה אבל ו׳ א׳ בדיל מיניה ולכאורה מי שאסר חמצו עליו בהנאה קודם איסורו כשבא פסח אין עובר ב״י דלאו דיליה הוא ונהי דב׳ דברים אין ברשותו ועשאן הכתוב כאילו ברשותו חדית רחמנא אבל כה״ג לא ועסי׳ תרמ״ט ס״ב המודר הנאה מלולבו לא הוה שלכם ועחה״ר סוכה ל״ה ובר״מ ז״ל פ״א ה״ב מחו״מ קנה חמץ לוקה והא לאו דיליה הוא דאסור בהנאה וקנייתו לאו כלום וכה״ג לא חדית קרא אלא ע״כ כה״ג נמי דיליה הוא ועכו״ם שהגביה ישראל וקנה אין בטילה אף דאיסור הנאה וצ״ל בין תרמ״ט לזה וחמץ של כלאי הכרם כה״ג נמי י״ל עבר ב״י: ובריש אלו עוברין לרש״י תערובות עב״י והקשו בתוס׳ מנלן אף די״ל הטעם דלא בדיל וי׳ל דוקא בכרת ולא בלאו ומיהו לרש״י י״ל דיליף שאור דראיה מאכילה לכל מילי ה״ה לתערובות ואי״ה בפנים אבאר עוד בזה:

י ואם מוציא חמץ מרשותו לרה״ר לאחר איסורו ולא בטלו אי עובר מ״ה ב״י עב״י א״ח תמ״ה ותמ״ו הביא דיעות בזה ושנראה מהטור דמוציא מרשותו סגי ועכ״מ פ״ג הי״א מחו״מ האריך וסיים דלא יפה עושין וצריך ביעור מהעולם ואין הכרע שם אי מ״ה או מדרבנן והנה רבנן דפליגי אר׳ יהודה מטעם כל דין כו׳ הא ביעור מהעולם עכ״פ יליף מנותר וכפיר״ת פסחים י״ב ב׳ וכ״ז ב׳ ולבוש תמ״ה לאחר איסורו כנותר וליכא למיפרך מה לנותר שכן בשריפה דמזה המין אין עושין פירכא דהיא גופא נילף אלא מכל דין ובס׳ ג״ו כתבנו מזה וש״מ דלא עבר ב״י באפשר דגבולך ובתיכם כתיב אף עשה תשביתו כתיב מבתיכם והא דפסחים כ״ח חמץ ליה״מ לא בעי פירור שאין ספינה עוברת שם ובלא בטלו פליגי ר״י ורבנן ער״ן וגם י״א בימי המשנה לא נתקן הביטול צ״ל ליה״מ הוה כמבוער מהעולם ודוחק: ועפר״ח תמ״ה אות ג׳ הביא ירושלמי פ׳ כ״ש ה״ב אית תנויי תני כו׳ יע״ש משמע דלא סגי מוציא לרה״ר כ״ז שלא בטלו ועובר מ״ה ב״י וי״ל דזה לר׳ יהודה אבל לרבנן אין עובר ובסימן ת״מ במפקיד חמץ אצל עכו״ם עובר המפקיד התם כיון שהעכו״ם השאיל לו ביתו לפקדון ביתך קרינן ואי״ה שם יבואר עוד:

יא והא דביטול מועיל שאין עב״י משמע מכמה פוסקים דצריך לבו שלם שמפקיר הא לא״ה באמירה בפה לאו כלום וכמ״ש הר״ן ז״ל והרע״ב ר״פ דביטול תלוי בלבות בני אדם וכ״מ בשו״ת משאת בנימין סימן נ״ח דכל שאין לבו שלם הוה כטובל ושרץ בידו ועיין חולין ד׳ ב׳ חמצן של עוברי עבירה דלא שביק היתרא ואכל איסורא ולבטלן בפה ש״מ דאין מועיל ומכירה לעכו״ם לא טרחי. ועסי׳ רמ״ז במפקיר בהמתו ועשו״ת צ״צ סימן ל״ה ואמנם בשו״ת פני יהושע משמע דיש סניף לומר כל שמבטל בפה אף שאין לבו שלם הוה ביטול באפשר וצע״ג ובפנים אי״ה אבאר עוד ושרוב הפוסקים מסכימים דצריך לבו שלם בביטול זה יע״ש:

יב ומה שיש לספק בקנה חמץ והשהה ודעתו לבערו אי ביערו אח״כ אי עבד עכ״פ איסור תורה עתוס׳ פסחים כ״ט ב׳ ד״ה רב אשי הביאו המ״ל פ״א מחו״מ ה״ג דכה״ג ניתק ואף איסורא לא עבד כלל לכתחילה שרי לעשות כן ועב״ח סימן תל״א ס״ג אהא דפסחים ז׳ ב׳ וכי משכחת ליבטליה כתב דבי״ט אונס הוא ואין עובר כמ״ש התוס׳ כ״ט ב׳ וי״ל דלכתחילה צריך ליזהר שלא יבוא לידי אונס לא הבינותי דהא חשיב חמץ הקדש ממון דאי בעי פודה ומסיק תחת תבשילו והקשו בתוס׳ מיד כשפודה עובר ומסיק דעתו לבערו אין עובר הרי דלכתחילה יכול לעשות כן וצריך ליישב מ״ש התוס׳ בפסחים ו׳ ב׳ ד״ה ודעתיה יע״ש. והנה מ״ש התוס׳ דמשהה ודעתו לבערו אין עובר י״ל הא עשה מעשה וקנה עובר אע״פ שביערו אח״כ וכ״מ מכמה מקומות בש״ס וחולין קמ״א א׳ ופדיון הקדש באמירה סגי המעות מחולל כו׳ לאו מעשה גמור הוה וחסמה בקול ב״מ צ׳ א׳ ועשתה מלאכה בכלאים ע״י דיבורו איתעביד מעשה ממש ועיין פי״ג משכירות במ״מ ולח״מ שם ובריש תמורה לא תיתני מימר דבדיבוריה עביד מעשה הר״מ ז״ל פ״א מה׳ תמורה כתב מפי השמועה עלח״מ שם ושוב ראיתי בשו״ת שאגת אריה כתב בזה. ועש״ך בי״ד רצ״ב אות י״א בשילוח הקן יע״ש:

יג והוי יודע שמ״ש הר״מ ז״ל קנה חמץ י״ל אף קנין דרבנן כסף לחוד או משיכה לחוד דמ״מ שלו הוא ועובר ועי״ד בסי׳ ר״ל בש״ך ובח״מ ר״ח מקח שנעשה באיסור לכאורה ספק הוה דאמר רחמנא לא תעביד כו׳ ומיהו י״ל כל שהעכו״ם משן ידו הימנו וזה משך אותו העכו״ם הפקירו וזוכה זה מהפקר ובעכו״ם מדאגביה ישראל קנה וכמ״ש לעיל יע״ש:

יד אחר התבוננות בדברי רבותינו ז״ל נ״נ בג״ע ובספרי קודש עיינתי בפח״י ופי״ט מה׳ סנהדרין בר״מ ז״ל במנין הלאוין צ״ז ח״ט האוכל תערובת חמץ בפסח האוכל חמץ אחר חצות המקיים חמץ ברשותו מסידור דבריו ומדלא סיים בפסח משמע בשבע עב״י וגם למדתי מדבריו דתערובת משבע עד הלילה אין לוקה דמכל מרבינן ומוקי לתוך הפסח וחמץ ממש ג׳ קראי חד לפני זמנו כר״י ואי״ה בחלק השני יבואר עוד ובזה נשלם הפ׳ הראשון:

הפרק השני ביטול וביעור חמץ

א הנה רבו בזה הדיעות הנה הר״ן ז״ל ר״פ סובר דמ״ה או ביטול או ביעור סגי ואף לחמץ ידוע מהני ביטול אף לר׳ יהודה ופליגי בלא ביטלו לר״י שריפה יע״ש וזהו לפיר״ת פסחים י״ב ב׳ אבל לרש״י שם דפליגי בזמן היתר צ״ע דמשמע דמודה ר״י דמהני ביטול וביעור דוקא שריפה לא להאכיל לבהמה קשה טובא ועב״ח סי׳ תל״א ופר״ח האריכו בזה ועיין פני יהושע בחידושיו לפסחים באופן לפיר״ת אף אם נאמר הלכה כל׳ יהודה א״ש נמי הך דמ״ה בביטול סגי קודם זמן איסורו אבל לרש״י דפסק כר״י וקודם איסורו צ״ל בודאי ב״י ועשה דתשביתו כל שביטלו אין עובר אף בעשה ומ״מ יליף ק״ו מנותר דעיקר קיום המצוה שריפה לר״י דוקא והיינו לחמץ ידוע דומיא דנותר הא שא״י אף לר״י ביטול סגי וכמ״ש ד׳ ב׳ מ״ה בביטול סגי לר״י ואף ששימש כל השנה חמץ בבית א״י מיקרי והא דפריך ו׳ ב׳ וכי משכחת ליבטליה כפירש״י שם ודעתיה עליה וחס לשורפו אבל ביטול לא חס כמ״ש ז״ל לתרץ קושיית התוס׳ שם א״כ פריך שפיר דאף דהוה חמץ ידוע מ״מ לא יעבור ב״י ומשני עדיפא מיניה דעובר נמי ב״י ומיהו בלא״ה פריך שפיר כי משכחת לבתר איסוריה לפירש״י א״צ שריפה והיה סבור דמצי מבטל והשיב לו דלא מצי מבטל בתר איסורו:

ב והנה רש״י ותוס׳ ד׳ ב׳ מחולקין לרש״י מקרא נפיק ביטול ואמאי לא מסברא דהפקר כמ״ש התוס׳ שם וכ״ת דקשיא ליה קושיית הר״ן ז״ל דבלב לא הוה הפקר וביטול ביני לבין עצמו ומש״ה בעי קרא וז״ש רש״י והשבתה דלב הוה השבתה דא״כ הא דתנן מ״ט א׳ ההולך לשחוט פסחו כו׳ מבטל״ו בלבו והתם לא כתיב קרא יתירה מנלן דביטול בלב מהני ואפשר גילוי מילתא הוא. א״נ לר״י שריפה יליף מנותר ה״א כיון ששימש כל השנה הוה כידוע ולא ליהני ביטול קמ״ל קיא דכל שאין ידוע בבירור מהני ביטול. והביטול לכתחילה יאמר בפה ודיעבד סגי בלבו. ואף תערובות ונוקשה לרש״י ריש א״ע דעובר עב״י כמ״ש פרק א׳ דיליף שאור דראיה מאכילה לגמרי וכל שעובר באכילה עובר בראיה וא״כ לכאורה בתערובות ונוקשה חמירי מחמץ גמור ולא מהני ביטול כקושיית הר״ן ז״ל דממון גמור הוא מ״ה דמותר בהנאה לחזקיה עתוס׳ פסחים כ״ג ב׳ ד״ה מאי בינייהו והרא״ש ז״ל פסק כחזקיה וגם י״ל הפקר כה״ג בעינן שיוציא מחצירו עיין שו״ת מ״ב סי׳ צ״ח ול״ש דאיסורא לא ניחא דליקניה כי עדיין ברשותיה הוא עיין נדרים מ״ה וא״כ אף במוציא בפה י״ל לא מהני בתערובו׳ ונוקשה ביטול כאמור ומיהו מדרבנן אסור בהנא׳ וי״ל הואיל ומ״ה שרי ממון גמור מ״ה הוה ועיין במשנה ר״פ אור לי״ד י״ל רש״י ותוס׳ לשיטתם ובס׳ ג״ו כתבנו מזה כי לרש״י אינו עובר בב״י תערובות ונוקשה י״ל דלא מהני ביטול:

ג אם שליח יכול לבטל הסכימו להמחבר בתל״ד ס״ד דיכול לבטל והב״ח חולק והטעם דמבטל דבגילוי דעתיה סגי דמש״ה מהני ביטול בלב ה״ה ע״י שלוחו עב״י תל״ד והיינו כשעשאו שליח הא לא״ה לא ואף מי שהיה סחורתו וממון רב בדרך והיה שם ישראל לבטלו לא אמרי׳ כה״ג זכין לאדם שלא בפניו וכ״ש למ״ש לעיל ובפנים דהוא עצמו כל שאין מבטל בלב שלם הביטול כמאן דליתא דמי כמ״ש בפ״א והמ״ב בסימן נ״ח:

ד ואם שכח לבטל עד שעה ששית וביטל אז אי עבר ב״י מ״ה ואסור לאחר הפסח מקנסא או הואיל ומ״ה שרי בהנאה מ״ה הוה ביטול הנה הכה״ג בתל״א בהגהות הטור אות ב׳ העלה דעב״י וכ״כ הפר״ח בפשיטות וסי׳ תל״ד אות ב׳ ומ״ש ראיה מקידושי אשה י״ל התם לאו מידי יהיב לה כיון דמדרבנן אין שוה כלום משא״כ ביטול י״ל מ״ה ממון דיליה הוא וראיתי בירושלמי פ״ב דפסחים (דפים דעסויא דף ז׳ ב׳) הפקיר חמצו בי״ג לאחר הפסח ר״י אמר לאחר הפסח אסור ור״ל אמר מותר אמר ר׳ יוחנן אי את מודה בהפקיר משש ולמעלה שהוא אסור אמר ריש לקיש תמן איסורו גרם ליה ופי׳ הגאון המפרש ז״ל ד״ה אין במפקיר מתחילת שעה ששית אע״ג דלא עבר ב״י אסור לאחר הפסח ומשני תמן איסורו גרם שהרי מ״מ אסור הוא יע״ש א״כ משמע לכאורה כל שבטלו בשש לא עבר עב״י מ״ה ומ״מ באיסור קמא קיימא לאחר הפסח שכבר נאסר וצ״ע דכל שלא עבר עב״י מבואר בש״ע בתמ״ב דלר״ש דקיי״ל כוותיה מקנסא לאחר הפסח עכ״פ שרי ובירושלמי ע״כ לר״ש קאי דלר״י אף חמץ עכו״ם אסור מ״ה לאחר הפסח ובירושלמי י״ל אי את מודה בהפקיר משש ולמעלה בתחלת שבע עיין פסחים פיר״ת ורש״י ומשני איסורו גרם שעב״י ואי״ה בפנים יבואר עוד בתל״ד ותמ״ג:

פרק שלישי בדין הביעור ופירש״י ותוספות ובו ג״ס :

א קיי״ל בתמ״ה כרבנן דהשבתתו בכל דבר הן קודם איסור ולאחר איסורו: ורש״י ותוס׳ ושאר פוסקים פסקו כר׳ יהודה אלא שנחלקו בפירוש אימתי פסחים י״ב ב׳ לרש״י לאחר איסורו השבתתו בכל דבר וגחלתו אסור ולר״ת משבע ואילך בשריפה וגחלתו שרי דהוה מהנשרפין ובשעה ששית לרש״י בשריפה וגחלתו שרי ולר״ת בכל דבר וגחלתו אסור בשעה ה׳ כתב הרא״ש ז״ל בפכ״ש דגם לרש״י השבתתו בכל דבר בדף כ״ה יע״ש: וטעם שפסקו כרבנן אע״ג בתמורה סתם כר״י בתרי מסכתות אין סדר ואף בתרי סדרים וכוונתו אע״ג דספק היא איזו נשנית קודם וראוי להחמיר לשרוף ולאסור הגחלת אמרינן כללא יחיד ורבים הלכה כרבים וההוא דפסחים נשנית לבסוף ועיין בכ״מ ה׳ רוצח ושמירת הנפש פ״ט מזה ובס׳ ג״ו כלל יו״ד וי״א הארכנו בזה ועיין אה״ע סימן כ״ח סכ״א ובח״מ אות צ״ט וב״ש אות צ״ד בשם הב״ח אף תוך הפסח חוששין לקידושין כי ספק הוא שמא הל׳ כר׳ יהודה ויש לראות הא הוה. ס״ס לקולא שמא הלכה כרבנן ושמא כפירש״י דלר״י תוך הפסח בכל דבר וגחלתו אסור ובפרט דחזקה חזקת פנויה מסייע לה ועי״ד בסי׳ ק״ו מ״ש שם דס״ס פלוגתא דרבוותא הוה ס״ס ומיהו חזקה לחוד בספק השקול בפלוגתא כתבנו במ״מ בשם כה״ג י״ד י״ט דבשביל החזקה לא ישתנה הדין ודוקא ספק בגוף המעשה אוקמינן אחזקה וראיה מהנך בעיא צמר מסובך וכדומה בספק בשחיטה אין מקומו פה. ועח״י בסימן תמ״ה אות ח׳ כיון שגחלתן ואפרן רק איסור דרבנן מקודשת אין זה ברור דבתוס׳ תמורה ל״ג ב׳ ד״ה הנשרפין משמע דמ״ה הנקברין עפרן אסור ועיין פני יהושע בחידושיו לפסחים ואי״ה בפנים יבואר עוד:

ב ולפירש״י הא דאמרינן פסחים כ״א כ׳ לא צריכא אלא לר׳ יהודה היינו בשעה ששית כ״כ הפר״ח והפני יהושע שם (ואף איסור דרבנן אסורים הגחלים לכתחלה ועתוס׳ פסחים ה׳ א׳ ד״ה ואומר) והא דמסיק שם ה׳ ב׳ ואי בי״ט עצמו מי שרי לרש״י צ״ל דה״פ ואי בי״ט עצמו ומקצתו שרי א״כ אין ביעור אלא שריפה ואי בי״ט מי שרי דלית ליה מתוך וזה נמי צורך מיקרי ע״ש בתוס׳ ד״ה לא אע״ג דמצי מבטל ליה לפירוש הר״ן ז״ל ר״פ דאף לר״י או ביעור או ביטול כמש״ל יע״ש ועתוס׳ ד׳ ב׳ ד״ה מדאורייתא וד״ה וכתיב במהרש״א דלפי רש״י מה שצותה התורה להשבית היינו בזמן היתר לא בעבר ושהה או שגג:

ג ויש לחקור אם הא דקיי״ל בתמ״ה כחכמים דמפרר וזורה לרוח אי הלכה ברורה היא או מספק פסקינן כן ובלבוש שם ס״ב משמע דמספק הוא שמא הלכה כחכמים ולפ״ז בשלה ע״ג גחלים בשש דאסור הפת ולא אמרינן ספק דרבנן בפלוגתא דרבוותא לקולא די״ל אף לר״י אנו תופסין עיקר כפיר״ת דבשבע בשריפה ובשש מהנקברין ועפרן אסור ויש ס״ס להחמיר שמא הלכה כחכמים ושמא אף לר״י בשש מהנקברין וס״ס לחומרא אף בדרבנן ועמ״ל בהלכות שא״ה פ״ח ממקואות ובפריי לי״ד ק״י כתבנו מזה. ובזה א״ש דמקילין בשש ודי בפירור דס״ס לקולא הוא ומיהו תוך הפסח בשלה ע״ג גחלים עוממות או נהנה באפר יש לעיין וש״מ הא דנקברין עפרן אסור מ״ה הוא וכמשמעות התוספות תמורה ל״ג ב׳ יע״ש ואף למ״ד כל איסורין שבתורה שלכ״א ליכא איסור תורה כ״א איסור דרבנן עתוס׳ פסחים כ״ט א׳ ד״ה אין פודין ועמ״ל פ״ה מיסודי התורה שאני הנאה דשלכ״ה חמיר טפי משלכ״א דקיל כמבואר פסחים כ״ד ב׳ יע״ש, דאי הנקברין עפרן מדרבנן אסור הוה ליה ספק דרבנן בפלוגתא ולקולא ודוחק לומר דהוה ס״ס לאיסורא דמשמע דאגן תופסין פר״ת עיקר ודוכתי טובי משמע כן וכמש״ל ובסימן תמ״ה אבאר עוד בעזה״י מזה:

פרק רביעי בדין ספק בבדיקה וס״ס ובו ז׳ סעיפים:

א כל המקומות שדרך להכניס שם חמץ לפעמים כמרתף יין שמסתפקין בסעודה צריך בדיקה וחיישינן שמא הכניסו ונשאר שם ואף ביטול לא מהני ולא אמרינן ספק דרבנן לקולא גבי בדיקה דהחמירו בה חז״ל ועמ״מ בה׳ חו״מ ובא״ח תל״ג ותל״ד. אבל בית שמשתמשין תמיד כל השנה עמ״א תל״ז אות ח׳ דבריב״ש סימן רמ״ה משמע דוה מיקרי איתחזק איסורא והניח בצ״ע מ״ש רמ״א בי״ד קכ״ז דחמץ לא הוה איתחזק יע״ש. ועח״י י״ל בתל״ז אות י״א דבי״ד מיירי שידענו בודאי שיש שם חמץ ומש״ה אין קטן נאמן וטבילת כלים בידו הוא ואין טורח רב משא״כ בדיקה טורח היא ועא״ר תל״ז ח׳ כתב בי״ד מיירי שאומר הקטן אחר בדקו ואי״ה בפנים אבאר עוד: ובי״ד א׳ כתבנו בע״א אומר שאחר עשה כן ואיתחזק אי מיקרי בידו:

ב ולפ״ז בית שמשתמשין כל השנה חמץ דיראה דהוי כודאי שיש שם חמץ ולא בטלו ולא בדק כלל וא״כ עבר מ״ה בב״י דסוקלין ושורפין בחזקה ואף למאן דמיקל בבטלו בפני עדים או בה״מ כדבעינן למימר לקמן בתמ״ח בעזה״י מ״מ כאן בלא בטלו ולא בדק ומצא חמץ אחר פסח אסור כאמור:

ג והמ״א בתל״ד אות ה׳ הביא דברי הטור דמשמע אף שלא מצא עבר בשוגג בב״י כמו שאכל חלב בשוגג דצריך כפרה ומ״ש שכ״מ בסי׳ תמ״ז הוא ממ״ש המוצא חמץ בי״ט בלא בטלו יבערו בי״ט שעד עתה עבר בשוגג ועתה במזיד מבואר שאף בשוגג יש עבירה וז״ש הב״י בתל״א דלהטור אין לבדיקה וביעור עיקר מ״ה והיינו דר״ל מ״ה לא מהני בדיקה וביעור כי שמא עדיין יש ועבר בשוגג וצריך כפרה כמו שאכל חלב בשוגג. ובאמת קשה לזה סוגיית הגמרא פסחים ו׳ ב׳ דפריך וכי משכחת ליבטליה ונהי דמ״ש שמא ימצא גלוסקא יפה הוא כפירוש הרא״ש ז״ל שמא יש שם גלוסקא יפה יע״ש אבל וכי משכחת ליבטליה קשה שוב ראיתי להב״ח בסימן תל״ד כתב בזה. ואמנם המ״א בתל״ד אות ח׳ הביא לשון הר״מ ז״ל פ״ג ה״ח מהלכות חמץ ומצה דמשמע כל שלא מצא אין עובר ובפנים אבאר די״ל זה. ואמנם כל זה בבדק וכמ״ש הר״ן ר״פ דכל שבדק מסתמא תו אין שם חמץ ואפי׳ אם יש באחת מן הזויות אין עובר בשוגג וכ״ש לשיטת הר״מ ז״ל בפ״ט מה׳ ט״מ כל ספק בלא איקבע איסורא מ״ה שריא ה״ה כשבדק ולא מצא דאין עובר מ״ה דכלא איקבע דמי אבל כל שלא בדק עב״י במזיד דמסתמא יש שם חמץ וכידוע הוה ועתוס׳ ר״פ כל שעה ד״ה ואי משמע כל שא״י היכן החמץ ולא הטמין בידים אע״פ שיש ודאי חמץ אין עב״י. ומיהו בגמרא יש לפרש דחיה אין ברור דמשיירא וא״נ משיירא מצנע לה ואין עב״י כיון דספק הוא אם יש שם דשמא אכלה הכל משא״כ בהמה דלא מצנע וחזי ליה ויזכה בו ועב״י יע״ש:

ד ואם יש להחמיר בבדיקה היכא שיש ס״ס לפי מש״ל בריב״ש רמ״ה וכ״מ בר״ן ר״פ מ״ש דמ״ה סגי בדיקה או ביטול דכל שמשתמש חמץ כל השנה מיקרי איתחזק וקיי״ל בי״ד ק״י דס״ס לא מהני במקום חזקה הלכך לאחר שש דאין בידו לבטל צריך בדיקה ומיהו בלא בדק י״ל דס״ס מ״ה אין עובר עליו דס״ס במקום חזקה לכאורה מדרבנן אסור מטעם דס״ס כמו רוב וסמוך מיעוטא לחזקה והוה פלגא מדרבנן ולאחר הפסח הנמצא שרי משא״כ בטלו ויש ס״ס כתבנו בי״ד ק״י כדרבנן שרי ס״ס במקום חזקה דא״נ פלגא ספק השקול בדרבנן לקולא ובחד ספק דרבנן באיתחזק לחומרא כמבואר:

ה והא דמבעיא לן פסחים ד׳ א׳ אי חזקה בדוק אע״ג דאיקבע וכודאי יש חמץ אפ״ה מיבעיא אם הכל מכירים דומה למגורה שם ט׳ א׳ לתי׳ א׳ דודאי טבילי ואפ״ה מהני חזקת חבר ה״ה כאן. ובתל״ז ס״ב פסק לקולא בבטלו דספק דרבנן הוא אע״ג באיקבע לחומרא הואיל ורב נחמן פשיט ליה לקולא אע״ג דדחי ליה בדרבנן סמכינן אר״נ וכמ״ש הב״י בתל״ז בשם הר״ן הואיל ור״נ פשיט ליה הא לא״ה לא הוה לקולא וכאמור ועיין הגמי״י פ״ב מחו״מ אות א׳ אהנך בעיות דחצי זית בבית כו׳ דיש מחמירין אף בשל סופרים בספק בעיא דלא איפשטא יע״ש:

ו והנה עשו חז״ל הרחקה ב״ש לאכילה שהוא בלאו ומלקות והנאה דליכא מלקות גם לא שכיח כ״כ עשו רק שעה א׳ הרחקה ולהוציא לבער מבית משמע דלא עשו הרחקה כלל רק נוהגין לשרוף בתחילת שש סוף ה׳ עסי׳ תמ״ג ותמ״ה ועתוס׳ ר״פ כל שעה ע״ב ד״ה עבר זמנו וערש״י ד׳ ב׳ דכ״ע יע״ש ובכ״מ ה׳ חו״מ פ״א ה״ט משמע דעשו הרחקה גם לענין ביעור יע״ש וצ״ע ולמ״ש התוס׳ פסחים כ״ט ב׳ ד״ה רב אשי דכל שדעתו לבערו אח״כ אין עובר כלום ואף עשה דתשביתו א״כ מש״ה ל״ש הרחקה דא״נ יטעה על שבע וסובר שהוא שש כל שדעתו לבערו אח״כ אין עובר ובמ״ל פ״א מחו״מ והתבאר לעיל:

ז חמץ לאחר הפסח שעבר עב״י אסור מדרבנן כר״ש קנס הוא ואף הניחו שוגג או אנוס כבסי׳ תמ״ח והקונה בשמיני של פסח עמ״א תמ״ז דאסור לאחר פסח ושכ״מ בטור תמ״ח ומשמע ליה מ״ש הטור בי״ט אחרון היינו שמיני של פסח אף דבקיאין בקביעא דירחא ועח״י שם דלא לזלזלו בי״ט אחרון ואי״ה שם אבאר:

והוי יודע אם לא ביטל קודם שש והשליכו לרה״ר ולמקום הפקר וזכה בו עכו״ם קודם שבע אף א״ת כמ״ש כה״ג תל״א ופר״ח תל״ד כשיגיע פסח עב״י וישראל הואיל ובשש אין בידו לבטלו ולמקום הפקר אין זה מוציא מידי עבירה זהו במונח כך ברה״ר בימי הפסח משא״כ כשזכה עכו״ם קודם שבע כה״ג י״ל דישראל תו לא עב״י וב׳ דברים אין ברשותו כשלא זכה העכו״ם משא״כ כה״ג ולא עבר ישראל רגע א׳ בב״י ועכ״מ פ״א ה״ד דמ״ש הר״מ ז״ל אף אנוס דלמדה מהרהין ישראל ול״ש כה״ג וי״ל לאחר הפסח שרי כה״ג לקנות מעכו״ם וחמץ שעבר הפסח אף לישראל אחר אסור וראיה מחולין ד׳ ב׳ חמצן של ע״ע ובפנים בתמ״ח יבואר עוד:

החלק השני

בדיני תערובות וחמץ נוקשה ושאור פרק ראשון בביאור מהו תערובת חמץ וטעם כעיקר ובו י״ח סעיפים:

א אמר ההדיוט הכותב להיות שרבותינו נ״נ בג״ע האריכו מאוד בענין טעם כעיקר. והאמת כי לולי הם המגלים לנו כל תעלומות הייתי כעור ממשש באפילה ובפרט רבותי בספר מנחת כהן למהר״א אפימונטי״ל ז״ל ופר״ח בתמ״ב האריכו וסדרו בסדר נכון אמרתי לילך בעקבותיהם ומה שחנן ה׳ אותי אכתוב ואעתיק מימרא בע״ז ס״ז א׳ ומשנה זיי״ן פ״ג דחלה:

גרסינן בע״ז שם אמר ר׳ יוחנן כל שטעמו וממשו אסו״ר ולוקין עליו (כ״ה הגירסא בגמרא אסור ולוקין וכ״מ בתוס׳ שם וברש״י משמע דל״ג אסור רק לוקין) וזה כזית כא״פ טעמו ולא ממשו אסור ואין לוקין עליו. ובחלה שם העושה עיסה מחטים ואורז אם יש בה טעם דגן חייבת בחלה ואדם יי״ח בפסח ואם אין בה טעם דגן אין חייבת בחלה ואין יוצא ידי חובתו בפסח. והפר״ח בתמ״ב הביא חמש שיטות ואעתיקם הנה בעזה״י:

השיטה הא׳ שיטת רש״י שם כל שנמחה האיסור לתוך ההיתר ויש בה כא״פ אפ״ה מ״ה מותר דטכ״ע לרש״י מדרבנן (כמ״ש רש״י חולין צ״ח ב׳ ד״ה דמדאורייתא ופסחים מ״ה א׳ יע״ש) וכל שאיסור בעין ולא נמחה אע״פ שאין מכיר״ו ויש כזית כא״ע לוקין עליו והמעיין ברש״י בע״ז ס״ז א׳ ד״ה כל וע״ב ד״ה טעמו יראה מבואר דלרש״י שיש איסור בעין כזית כא״פ לוקה מ״ה ופחות מכזית כא״פ איסור תורה איכא שהרי כתב דהוה כב׳ אכילות ולא כתב דמ״ה מותר לגמרי ש״מ כדאמרן והכל תלוי אם האיסור בעין או נמחה כמ״ש רש״י ע״ב ד״ה טעמו שנמחה יע״ש ומשמע חלב (בקמץ) או דם ממשו מיקרי שלא נשתנה מכמות שהיה ואין הכרע כ״כ וכבר האריכו ז״ל בזה ועיין פסחים מ״ד ב׳ ד״ה טעם שרה ענבים (יע״ש) ולפי שיטתו ה״פ כל שטעמו וממשו איסור בעין ולא נמחה אע״פ שאין מכיר״ו כמ״ש הפר״ח. וזה לכאורה מוכיח שהרי טעמו ולא ממשו פירוש שנמחה משמע לא נמחה אע״פ שאין מכירו ונאבד שם טעמו וממשו מיקרי ולוקין כזית כא״פ ואם אין כזית כא״פ איסור תורה יש אבל נמחה גוף האיסור וכ״ש טעמו לבד ואין שם ממשו כלל איסור דרבנן יש וזה נראה מדויק ממ״ש ר״י טעמו ולא ממשו אסו״ר ואין לוקין הוסיף מלת אסור (לגירסת רש״י) לומר דאין שוין כי טעמו וממשו דהתם פחות כא״פ איסור תורה יש וכאן רק איסור דרבנן דטכ״ע דרבנן ואין מוכרח כ״כ. ויראה לרש״י טעמו מוהל הנפלט ונתערב הוא דהוה דרבנן אע״פ שיש טעם מאחרי רבים (עיין ריש ביצה) הא בפ״ע מ״ה אסור הטמאין לאסור צירן ורוטבן ודרשא גמורה הוא (עתוס׳ חולין קי״ב ב׳ ד״ה הטמאין וד״ה ורוטבן ולרש״י א״ש כפשוטו): והנה המ״כ דף סמ״ך ב׳ ד״ה גם ודף ס״ג ב׳ ד״ה הסברא האחת סובר לרש״י כזית כא״פ ובעין ומכיר״ו ומשמע בבירור מדבריו דכל שאין מכירין אף שהוא בעין בטל מ״ה וראייתו ממ״ש רש״י חולין ל״ח ב׳ ד״ה לטעם דמ״ה ברובא בטל משמע בכ״ע. ואין זה הכרח דודאי כזית כא״פ הלמ״מ סובר ר״י דהכי נאמרה כל שגוף האיסור לא נמחה אע״פ שאין מכירו חייב כרת כה״ג (ומיהו בפחות מכא״פ י״ל מכיר״ו בעינן) ותדע דרש״י בע״ז שם פירש טעמו ולא ממשו היינו שנמחה הא לא נמחה אע״פ שאין מכירו ומש״ה תלי ר״י בטעמ״ו וממשו הא ממשו ולא טעמו כזית כא״פ נמי בטל הוא והלכתא נאמרה באינו מינו דיש טעמו וממשו לוקה ואפשר כרת נמי מחייב הא מכירו במינו נמי חייב כרת ופחות מכא״פ איסור תורה איכא דכל שניכר ל״ש ביטול וזה פשוט. ומתני׳ דחלה לרש״י מיתפרשא בהכרח דיש טעם דגן וכזית כא״פ ונאמר לרש״י זה טעמו וממשו מיקרי כל שלא נמחה גוף האיסור ודוקא חלב (בצירי) נימוח כו׳ הא קמח בקמח מיקרי יבש ביבש באפשר אעפ״י שנילוש לענין זה: עיין פר״ח דף י״ח ריש ע״ג ומנחת כהן דף נ״ט ד׳ הקשה ב׳ קושיות א׳ קושיית הפר״ח ממשנה דחלה וככר כתבנו מה שי״ל ביישוב זה. ומ״ש מפרק א״ע מ״ד א׳ י״ל מכותח קשיא ליה דרבנן פליגי אף בכ״ע שהפירורים ניכרים וכ״ש אם נאמר דזהו למאי דס״ד אבל באמת לרבנן טכ״ע דרבנן כל שנמחה באמת לא קשיא גם מכותח: הכלל העולה לפי דעתי הקלושה לרש״י ז״ל אין חילוק כלל בין כזית כא״פ או פחות מכא״פ רק בין נמחה ללא נמחה. כל שנמחה כזית כא״פ דרבנן וכל שלא נמחה אעפ״י שאין כזית כא״פ מ״ה אסור. ואם יש כזית לוקה. וזה לכאורה מוכרח ברש״י ע״ז שם: ומה אעשה שכמדומה מרבותיי לא נראה כן אלא תרתי בעינן לרש״י כוית כא״פ ובעין. ולהכ״מ מכיר״ו בעינן וכבר התבאר. ועב״י בי״ד צ״ח מ״ש דהר״מ ז״ל כרש״י תמהו בזה הפר״ח והמ״כ ואי״ה יבואר לקמן:

ב השיטה הב׳ היא שיטת הר״מ ז״ל פט״ו ה״ב ממ״א וכפי הנראה ממ״כ דס״ב ע״ב ופר״ח די״ח ע״ד כיונו לד״א כזית כא״פ אף שנימוח ואכל הפרס לוקה דאכל כזית כא״פ כו׳ אבל אם אכל חצי כזית מזה או שאין כזית כא״פ אף שאכל כל התערובות ליכא איסור תורה כ״א איסור דרבנן יע״ש. ואמנם אין זה ברור והרלב״ח בסי׳ פ״ח חולק על זה וכתב כשיש כזית כא״פ כשאוכל ח״ש אסור מ״ה ובאין כזית כא״פ מותר מ״ה. ובאמת מ״ש המ״כ דף ס״ב ד׳ שכ״כ הר״מ ז״ל בחו״מ פ״א ה״ו אם אכל פחות מזה השיעור אסור מד״ס ולוקה מכות מרדות וכ״כ פ״ה מנזירות עכ״ל אני תמה דפ״א ה״ו מחו״מ לא נמצא זה הלשון אלא בד״א שאכל כזית כא״פ אבל אם אין בתערובות כזית אע״פ שאסור לאכול אין לוקה ואדרבא בפ״ה ה״ז מה׳ נזירות היה טעם יין ואין כזית כא״פ אסור מד״ס ומדלא כתב רבותא שהיה כא״פ ואכלו ח״ש ואפי׳ אכל כזית מיין ושהה יותר משאר אנשים ש״מ כה״ג עכ״פ איסור תורה יש (ודרשא דמשרת להר״מ ז״ל כזית כא״פ שכ״כ שם בת״ה וצ״ל דאה״נ דכזית כא״פ הלמ״מ היינו שנאמר למשה רבינו בע״פ פירוש דקרא דמשרת לכזית כא״פ וה״ה שאר איסורין): עיון רלב״ח הסכים כן להר״מ ז״ל כל שיש כזית כא״פ מעורב אסור ח״ש מ״ה ובאמת לשון הר״מ ז״ל בה״ב מוכח כן נמצא טעמו וממשו אסורין מ״ה משמע כל שנמצא טעמו וממשו אסורי״ן והיינו ח״ש ובה״ג צ״ל אכל (ט״ס אב״ל) פחות מ״מ כדין ח״ש ומ״ש וכ״ן לאו לגמרי משום לו. ואדרבה הרלב״ח שם דקדק ממ״ש בפ״א ה״ו דחמץ חמיר משאר איסורין וטכ״ע מ״ה מריבויא דכל ובאמת לשון הר״מ ז״ל מורה כן שכ׳ אבל אם אין כזית כא״פ אע״פ שאסור לאכול אין לוקה אלא מרדות משמע דעיקר חידושא דאין לוקה מ״ה ובנזיר פ״ה ה״ז כתב אין בתערובות כזית כא״פ אסור מד״ס ומ״מ וזה שינוי גדול בין הלשונות. (וא״ש טובא דאפשר הר״מ ז״ל פסק כחכמים דר״א ולא הביא דרשא דכל מחמצת אלא משום סיפא דאם אין כזית כא״פ אסור מ״ה מכל עכ״מ שם האריך בפירושים ועמ״ש הר״מ ז״ל פ״א ה״ז מחו״מ חמץ אסור בכ״ש ויבואר לקמן בעזה״י וכן מ״ש החמץ אסור בהנאה) ותדע דהא דרבנן נמי דרשי כל בעלמא ועתוס׳ פסחים מ״ג ב׳ ד״ה מאן וביומא פרק יוה״כ מרבינן ח״ש מכל חלב ומשמע דלאו אסמכתא הוא אלא דכ״ע ר״א ורבנן דרשי כל ולר״א מרבי מיניה מלקות לטכ״ע ורבנן מרבי מיניה רק איסור דבעלמא טכ״ע דרבנן וחמץ מ״ה אסור ופסק הר״מ ז״ל כרבנן (עכ״מ באורך אי פסק כר״א או כרבנן) ולשיטתיה כמ״ש המ״מ בפ״ב ממ״א ה״ו שכל דבר הבא בריבוין כמו ח״ש אין לוקה עליו וכמ״ש הר״מ ז״ל בשורש הט׳ וי״ד. ועם זה יתיישב מ״ש הכ״מ בפ״ד ה״ח מחו״מ להר״מ אע״פ שאין כזית כא״פ אסור מ״ה באכילה ועב״י ובפתיחה תמ״ב הקשינו בזה ולמ״ש הרלב״ח א״ש. וי״ל הלשון שבכ״מ בע״א דה״פ אם החמץ ניכר בעין דבאכילה הוה ח״ש וכיון דניכר לא בטל ועב״י:

ג הן אמת שהר״מ בפ״א ה״ז מחו״מ כ׳ האוכל כ״ש מחמץ אסור שנא׳ לא יאכל בצירי וכבר הקשה הכ״מ והרלב״ח בתשובה סי׳ י״ז תירץ דחמץ קיל דהיה ש״ה (גם יש היתר לאיסורו לאחר הפסח) ומש״ה צריך קרא לח״ש. ומש״ה צריך קרא לכזית כא״פ דקיל משאר איסורין (היינו אם נאמר דפסק כחכמים) וקשה למה לי כל חלב לח״ש הא ק״ו מחמץ ונהי כא״פ לומר דאין בו כרת ובשאר איסורין כרת לדיעה זו ועכ״מ פ״א מחו״מ באורך וי״ל דמה לחמץ שעובר ב״י ולדידיה י״ל דריבוי לא יאכל בצירי לח״ש בחמץ על ידי תערובות דליהוי בחמץ עכ״ע מ״ה כמ״ש לדעת הרלב״ח ואיך שיהיה יש פנים לומר כן דבשאר איסורין טכ״ע דרבנן ובחמץ עכ״ע מ״ה. ועם זה נבין פירוש א׳ מ״ש המ״מ פ״ו ה״ה מחו״מ עמ״ש הר״מ ז״ל העושה עיסה מחטי׳ ואורז אם יש טעם דגן יי״ח משנה בס׳ חלה (פ״ג מ״ז) ואם לאו אין יי״ח ורבינו כתב אם יש בה ממילא אין בה אין יוצא והנה איו דרך רבינו לקצר לשון המשנה ולפי דרכינו הוה ניחא דהר״מ ז״ל בכוונה גדולה השמיט סיפא דמתניתין להודיענו דעיקר הרבותא אם יש בה טעם דגן ולומר אע״ג בעלמא טכ״ע דרבנן כאן הוה ד״ת טכ״ע ונהי דאין לוקה עליו מריבויא דכל מ״מ יי״ח דטעם מהפך הכל למינו אלא שא״א ללקות מריבוי כו׳. ואף שהפר״ח בא״ח תמ״ב ותנ״ג ב׳ ותנ״ה כתב כל שאין לוקה על טכ״ע אין יי״ח אין זה מוכרח וכ״ד המ״כ דף ס״ב ג׳ ד׳ דלמ״ד טכ״ע ד״ת אדם יי״ח והניח בצ״ע למה הראב״ד והרשב״א מצריכין כזית כא״פ יע״ש והא הם ס״ל דאין לוקה על טכ״ע. הן אמת להרשב״א ז״ל לק״מ כי הרשב״א ז״ל מספקא ליה וכמו שסיים ולהחמיר שומעין בשל תורה ועב״י בי״ד צ״ח וכמ״ש הרשב״א בתשובה סימן תצ״ו הביאו המ״כ דס״ה ב׳ ואזיל הכא והבא לחומרא ולהראב״ד אבאר אי״ה לקמן מזה וכ״נ דעת הש״ך בי״ד שכ״כ אות י״ז וכדבעינן למימר לקמן בעזה״י ומש״ה לא סיים הר״מ ז״ל וא״ל אין יי״ח דפשיטא הוא והמשנה דסיימה וא״ל אין יי״ח ופטורה מחלה דל״ת מטעם גרירה שאורז נגרר אחר החטים והר״מ ז״ל ס״ל דלאו מטעם גרירה רק מטעם העיקר וא״כ פשיטא כשאין טעם דגן דאין יי״ח. וראה והבן כמה עמקו מחשבותיו של הר״מ ז״ל דפרק ששי הלכה י״א מה׳ ביכורים המערב קמח חטים באורז אם יש טעם חייבת ואם לאו פטורה אפי׳ היה השאור חטים לאורז כו׳ ואם לאו פטורה וכמ״ש הב״ח בי״ד שכ״ד סי״ג דעיקר הרבותא דאם לאו פטורה בשאור חטים מעיסה שנתחייבה בחלה דטבל שלא במינו אין אוסר ושפיר סיים שם וא״ל פטורה לא מיבעיא קמח בקמח דאפי׳ היה שיעור חלה בקמח חטים לחוד כבר בטל קודם שבא לידי חיוב אפי׳ היה כבר עיסה שנתחייבה בחלה אפ״ה שלא במינו אין אוסר וכמ״ש במס׳ חלה פ״ג משנה יו״ד יע״ש. אבל המ״מ בא לשלול זה וקאמר דעיקר טעם של רבינו הוא דאורז בתר חטים גרירי ודוקא חטים ואורז ולא שעורים ואורז וטכ״ע אף בחמץ דרבנן כשאר איסורין כאמור:

ד אמר הכותב ראיתי להעתיק סוגיא א׳ מגמרא דבני מערבא במס׳ חלה עמוקה מאוד ומוכרח אני להאריך בה. וזו צורתה עלה דמתני׳ העושה עיסה פ״ג מ״ז קאמר מתניתין כרשב״ג דאמר אינה חייבת עד שיהא דגן כשיעור כו׳ הלכה כרשב״ג א״ר הילא רבנן דהכא ורבנן דתמן (מא״י ובבל) אמרו עד שיהא רובה דגן וטעמה דגן רב הונא אמר טעמה דגן אע״פ שאין רובה דגן מתניתא פליגא על רב הונא עירב בה שאר המינים עד שיהא רובה וטעמה דגן פחר לה במינים אחרים (חוץ מאורז שנגרר אחר החיטים) מתניתין פליגא על רב הילא הנותן משאור חטים לאורז אם יש טעם דגן חייבת ואם לאו פטורה. בגין ניתני דבתרה הטבל אוסר במינו בכ״ש כו׳ (יע״ש בתר הכי שקיל וטרי ר׳ הילא בשם ר׳ יוחנן טעמה דגן אע״פ שאין רובה דגן) עכ״ל העתקתי מדפוס אמשטרדם הת״ע לפרט עם פירוש הגאון מהר״ר אליהו ז״ל. והנה פירש שם המפרש דגרס מתני׳ דלא כרשב״ג וכ״כ הר״ש. ואמנם הכ״מ בה׳ ביכורים פ״ו הי״א שגירסת הר״מ ז״ל מתני׳ כרשב״ג שיהא כשיעור היינו שיהא טעם דגן וא״צ שיהא בחיטים כשיעור חלה וכ״כ הב״י בי״ד שכ״ד יע״ש גם מ״ש המפרש הא דפריך מתניתין פליגא על דר׳ הילא הנותן משאור חטים (משנה י׳ פ״ג דחלה) דתנן יש בה טעם אע״פ שאין רובה דגן לא הבינותי כלל דממשנה זיי״ן נמי ה״מ למיפרך דתנן אם יש טעם ואפ״ה מפרש ר׳ הילא רובה וטעמה דגן ה״ה משנה יו״ד כן גם התירוץ בגין כו׳ לא יתיישב שפיר ולע״ד נראה לפרש דההיא דשאור חטים עיסה שנתחייבה בחלה מיירי וכדתנן בסיפא א״כ למה אמרו הטבל אוסר בכ״ש במינו כו׳ ומש״ה לא בעי ר׳ הילא רובה דגן ובטעמה לחוד סגי דלא בטל תו דטכ״ע מ״ה וכיון שיש כשיעור חלה מעיסת חטים פשיטא דחייבת מ״ה וכמ״ש הרשב״א והראב״ד בהשגות שם. וכי אמר ר׳ הילא דבעינן רובה דגן באין בה שיעור חלה כמו קמח חטים בקמח אורז דכהאי גוונא בעינן שיהא הרבה דגן ונעשה הכל כדגן וכדבעינן למימר לקמן אם ירצה השם: ואתי שפיר הכל הקושיא והתירוץ בגין כו׳ משא״כ לפי מה שפירש המפרש ז״ל דשאור נמי בעינן שיהא רובה שאור ודוחק גדול דשאור משמע שאין ראוי לאכילה ובודאי ל״ש רובה שאור כלל ולמ״ש ניחא:

ה ולהבין פלוגתא דר׳ הולא ור׳ הונא בשאר מינים שאין חטים או חטים בשאר מינין שאין אורז וברייתא מפורשת שם דבעינן רובה וטעמה דגן לא אוכל הבין לה דנהי דנימא הנך אמוראי דסברי טכ״ע לאו ד״ת ומיבטל בטל אכתי רובה דגן מה לי והלא כזית כא״פ לכ״ע ד״ת אף לרש״י ובשלמא אי אמרינן כל שנימוח אפילו קמח בקמח הוה לכ״ע דרבנן לרש״י הוה א״ש כאן דרב הילא ורב הונא פליגי באורז עם חטים דלר׳ הונא הואיל ואורז נגרר בתר חטים ומהפכו לטעמו ממש כדבעינן למימר לקמן בעזה״י כל שיש טעם דגן ור׳ הילא סובר דלא איכפת לן בהכי או סובר עיקר הטעם דבחלה בעינן דווקא חמשת המינין מלחם ולא כל לחם לא מג״ש ממצה ובמצה ידעינן כל שבא לידי חימוץ כו׳ דלטעם זה שפיר אורז נגרר אחר חטים ובא לידי חימוץ משא״כ לטעם מלחם ולא כל לחם לא מהני מה שאורז בא לידי חימוץ עם חטים ומש״ה בעינן רובה דגן כמו שיראה הרואה בירושלמי פ״ה דחלה ה״א ובמפרש שם ד״ה כמה דתימא ועיין ברא״ש סוף מסכת חלה דף קפ״ו ב׳ דפוס פיורדא התקל״ה מה שכתב בשם הרמב״ן ז״ל ותבין וא״ש משא״כ לכל הפוסקים זולת רש״י דפסקו כזית כא״פ בטכ״ע וודאי דלא בטל ואוכל כזית כא״פ לקי וי״א דאף חייב כרת א״כ למהזה לרב הילא בעינן רובה דגן ובשאר מינים כל עמא מודים דבעינן רובה דגן כמו ששנינו בתוספתא הא כזית כא״פ שהוא חלק שמינית או חלק ששית (עסי׳ רי״ב ס״ג יע״ש) סגי לכל היותר דתו לא בטל החטים באורז או בשאר מינים לכ״ע. וש״מ דרב הילא ור׳ הונא ור׳ יוסי המוזכר שם בשם רבי יוחנן כולהו חלוקין על ר״ש בן לקיש דפסק כרשב״ג אלא מתני׳ כפשטה אם יש טעם דגן אעפ״י שאין בה שיעור חלה בקמח חטים חייבת בחלה ומש״ה פליגי דרב הילא אמר שיהא רובה וטעמה דגן הא לא״ה אף שיהא כזית כא״פ כיון שאין כשיעור חלה מ״ג וחומש ביצה בקמח חטים פטורה אבל אם רובה דגן בתר רוב אזלי׳ ונעשה כולה כדגן: (אמר ההדיוט הכותב בפריי לי״ד בפתיחה להלכו׳ תערובו׳ צ״ח כתבנו נתערב חתיכה א׳ היתר בשנים איסור ואכל א׳ מהן אי לקי דאם לקולא בטל מאחרי רבים כ״ש לחומרא ובמ״כ דף נ״ז ב״ג כתב בפשיטות דאין לוקין דאין היתר מצטרף לאיסור ועמ״ל פ״ו דמעילה בדין סלע הקדש שנתערב בחולין מזה ולדידי צ״ע דלאו מטעם היתר מצטרף לאיסור קאתינן כאן אלא דהרוב מהפכו לקולא ומותר לאדם א׳ לאכול הכל כבסי׳ ק״ט בי״ד רק מחמירין שלא לאכול אדם א׳ כ״ש לחומרא שיהא כאיסור ומכאן אתה רואה כן. ואפשר הואיל ורובה דגן נגרר טובא האורז אחר הדגן ומ״ע צ״ע מתוספתא בשאר מינים ברובא לרב הונא דלא גרירי וממ״ל יובא מה מהני אי יש כשיעור אין צריך רובה דגן ואין כשיעור מה מהני וש״מ לכאורה דהרוב מהפך למיעוט כמוכח וכאמור:

ו א״כ הדברים ברורים דמש״ה פסק הר״מ ז״ל בהלכות בכורים פ״ו הי״א דלא בעינן שיהא דגן כשיעור מ״ג וחומש ביצה אף דר׳ יעקב בר אידי בשם רשב״ל הלכה כרשב״ג הא קמן דר׳ הילא ורב הונא ורבי יוסי חולקין על זה וסוברים דלא בעי שיעור חלה בדגן לחוד דאל״ה איך יצוייר פלוגתא זו דרובה דגן והר״מ ז״ל לשיטתיה בפט״ו ממ״א דכזית כא״פ ד״ת אף בנימוח וכאמור והשתא הוה דינא הכי באורז עם חיטים דווקא אף שאין בדגן שיעור חלה כל שיש טעם דגן חייבת מ״ה בחלה כרב הונא וכר׳ יוסי שם דא״צ רובה דגן הואיל ואורז נגרר אחר החטים וכמ״ש המפרש בפ״ק שם דעיקר הטעם שאין אורז ושאר מינים חייבים בחלה ואין יי״ח במצה שאין באין לידי חימוץ (וכ״כ הר״מ ז״ל בפ״ו ה״ד מחו״מ לא מלחם ולא כל לחם ויליף חמץ מחלה ולא חלה מחמץ יליף) ואורז עם חיטים בא לידי חימוץ ובפ״ע אין מחמץ ומש״ה לרב הונא כל שטעמו דגן דיש כח בטעם הזה לחמץ את האורז חייבת בחלה ויי״ח בפסח אע״פ שאין כזית כא״פ דבעלמא טכ״ע דרבנן אורז עם דגן יוכל לחמץ הכל נעשה בחטים (עיין ברא״ש סוף ה׳ חלה בשם הרמב״ן ז״ל ומ״ש הרא״ש ז״ל אבל להלכה פסקינן אף שאין כזית כא״פ יי״ח בפסח וחייבת בחלה בחטים ואורז ומטעם גרירה וכאמור ועיין לבוש תנ״ג וי״ד שכ״ד האריך ונתן טעם משום גרירה ולמ״ש א״ש וכמ״ש המפרש דאורז עם חטים נעשה הכל חמץ ויי״ח במצה וחייבת בחלה דיליף לחם ממצה) משא״כ חטים ושאר מינים הפטורים או אורז עם שעורים דלא גריר אם יש כזית כא״פ ואכל כל הפרס יי״ח במצה ואם לאו אם רובה דגן אפשר דיוצא דהמעט נעשה כרוב ובזה צ״ע כמש״ל ובחלה אם יש כשיעור מדגן כל שיש טעם טכ״ע ד״ת ולא בטל וחייבת בחלה מ״ה ואם אין כשיעור חלה מדגן אז אם רוב דגן כתוספתא נעשה המעט כרוב כמש״ל ובסמוך אבאר אי״ה דשיטת הרשב״א אינו כן:

ז והנה הב״י בי״ד שכ״ד הביא דעת הרשב״א דווקא אורז וחטים וכתב עוד דבעינן שיעור חלה כראב״ד ומשמע ודאי דאורז וחטים כשיש שיעור חלה מחטים וטעם חיטים אז חייבת בחלה הא שאר מינין רובה דגן כתוספתא וכדפריק לה התם בירושלמי והטעם נראה לי דבעינן רובה דגן בשאר מינים אף שיש כשיעור מדגן וכזית כא״פ ד״ת י״ל דאם רוב ממין אחר אין מניח לחטים לבוא לידי חימוץ ושוב אין חייבת בחלה ואין יי״ח בפסח דבעינן בא לידי חימוץ כצ״ל לסברת הרשב״א ז״ל אבל כבר כתבנו דהר״מ ז״ל סובר אף שאין שיעור חלה ומש״ה בעינן בשאר מינין רובה דגן הא יש כשיעור חלה כל שיש כזית כא״פ בשאר מינים ש״ד ובאורז עם חטים אף שאין כשיעור חלה דמגרר ואף שאין כזית כא״פ חייבת בחלה ויי״ח בפסח ולדידן בשאר מינים י״ל חטים עם שאר מינים או שעורים ואורז אם יש שיעור חלה א״צ כזית כא״פ דטעם כעיקר ד״ת ולא בטל וכאמור:

ח וראיתי להט״ז בא״ח תנ״ג אות ג׳ השיג על מ״ש אות ב׳ במ״ש דכשאר מינים בעינן כזית כא״ם (ויאכל כא״ם) דמשמע מהרשכ״א דרוג דגן בעינן וגם הח״י כתב בזה אות יו״ד יע״ש והנה בסימן ר״ח ס״ט עירב קמח מה׳ מינים עם מיני קטניות אם יש כזית כא״פ מברך בהמ״ז והכלל בהמ״ז ומצה שווים עמ״א שם אות ט״ז הרי מבואר דכזית כא״פ נשאר מינים מהני במצה ובחלה בעינן כשיעור חלה בשאר המינים כדכתיבא. והמ״א בתנ״ג אות ג׳ החמיר לענין דינא שיהא כזית כא״פ אף בחטים ואורז והיינו כדעת הראב״ד והרשב״א במצה וכ״ד הרמב״ן ז״ל הובא ברא״ש סוף ה׳ חלה ומשמע ודאי בשאר מינים עם חמשת המינים לא מהני כזית כא״פ למצה והטעם דהרוב משאר המינין אין מניחין להחמיץ המעט מחמשת המינים שבו ואין יי״ח במצה ולא חייב בחלה ולא בהמ״ז אלא דברים הבאים לחימוץ ובעינן שיהא בא לידי חימוץ ממש ולא מהני מה שהוא ממין הבא לחימוץ לדיעה זו וכמ״ש הרמב״ן וכ״נ מהרא״ש שם (לענין שיהא בא לידי חימוץ) ומש״ה אמר רבי הילא בירושלמי פ״ק דחלה הטעם דאורז נגרר אחר הדגן יע״ש היטב הא שאר מינים לא. וא״כ קשיא לי עמ״ש המ״א בתנ״ג להחמיר כזית כא״פ באורז ומיניה בשאר מינים רובה דגן בעינן ופר״ח מדשתיק אודי ליה להמחבר ז״ל דחמשת המינים עם מיני קטניות כזית כא״פ מברך בהמ״ז והוי ספק ברכות ולא תשא ובהמ״ז אפשר ספק תורה וצ״ע ולקמן אי״ה יבואר עוד:

ט השיטה השלישית הוא דעת רבינו חיים בפר״ח בתמ״ב דף ח״י ד׳ דפוס קארלסרוא התקי״ג ובסוף ה׳ חלה להרא״ש ז״ל דף קכ״ז ב׳ דפוס פירדא דכל דאית כזית כא״פ באינו מינו נהפך הכל למינו ובאיסור לוקה על כל כזית מהתערובת ופחות מכזית כא״פ או טעמא לבד אסור מ״ה ואין לוקין עליו ור׳ יוחנן ה״ק כל שטעמו וממשו כאינו מינו כזית כא״פ לוקה על כל כזית מהיתר כשיש כזית כא״פ נהפך כולו לאיסור וטעמו ולא ממשו דליכא כזית כא״פ וכן טעם לבד ואין גוף האיסור בתוכו אסור מ״ה ואין לוקין עליו וכפי הנראה שזהו שיטת רבינו אליהו הובא בתוס׳ ע״ז ב׳ ד״ה דאמר ר׳ יוחנן יע״ש והטור בי״ד צ״ח מביא בשם ר״ת כן כזית כא״פ לוקה על כזית מהיתר. והמעיין ברא״ש פ׳ גיד הנשה ובסוף ה׳ חלה משמע לרבינו חיים בעינן כן כזית כא״פ אז היתר נהפך הכל לאיסור אבל לר״ת אף שאין גוף האיסור רק טעם בהיתר נהפך הכל באיסור ולוקה על כל זית מהיתר ועפר״ח דף ח״י ג״ד והטור בא״ח תמ״ב מביא בשם ר״ת בשיש טעם בעיקר אף שאין ממשו קיים נהפך היתר לאיסור ועב״י שם. ולרבינו חיים משנה דעיסה מאורז וחטים בשיש כזית כא״פ נהפך הכל לחטים ויי״ח באכל כזית ממנה ולא בעינן שיאכל כזית כא״פ וה״ה לחלה א״צ כשיעור מהחטים דנהפך הכל כמוהו (ובירושלמי או דגרסי׳ מתני׳ כרשב״ג וי׳ל בע״א) וכתב הרא״ש סוף ה׳ חלה דהירושלמי דמפרש מטעם גרירה הוא דאל״ה אף דכזית כא״פ טכ״ע ד״ת הואיל ורובה אורז אין בא לידי חימוץ ומש״ה מפרש דחטים גריר האורז ובא לידי חימוץ יע״ש (הירושלמי הוא בפ״ק דחלה ה״א ור׳ הילא אמר דוקא חטים ואורז מטעם גרירה). ומינה בשאר מינים עם חטים או שעורים ואורז בעינן הרוב מחמשת מינים וכמ״ש בתוספתא הובאה בירושלמי פ״ג ה״ז מחלה וכמש״ל. ומ״ש הפר״ח דף ח״י ד׳ דהרמב״ם מפרש מימרא דר׳ יוחנן כרבינו חיים אלא דפסק טכ״ע דרבנן א״י דהא רחוקים זה מזה דלר״ח כל שיש כזית כא״פ לוקה על כל זית מהיתר ולהר״מ ז״ל בעינן שיאכל כזית כא״פ. ולפ״ז פלוגתא דר״א וחכמים באלו עוברין הוא בכותח דבאכילה כדרכו ליכא כזית כא״פ לרבנן עירובו בלא כלום אלא איסור תורה כשאר איסורין ור״א לוקה בחמץ מכל וכן להר״מ פליגי בהכי (או כמ״ש הכ״מ פ״א מחו״מ במ״א) ולרש״י פליגי באמת בכזית כא״פ נמי כל שנמחה ואין ניכר דבעלמא כל שנמחה טכ״ע דרבנן ובחמץ לר״א מרבי מכל ולרבנן חמץ שום לשאר איסורין ממש דהא דאמר הנח לכותח לית כזית בכא״פ לא קאי הכי במסקנא:

י השיטה הד׳ היא שיטת ר״ת הביאה הרא״ש ז״ל פג״ה בשמעתא דזרוע בשילה דכל שנתן האיסור טעם בהיתר אף שסלקוה ואין בו אלא טעם היתר נהפך לאיסור ולוקה על כל זית מהיתר (כמש״ל באות ט׳) וההיא דעיסה מחטים ואורז אפילו אין כזית כא״פ ואכל כזית מהתערובת יי״ח וחייבת בחלה אף אין כשיעור מחטים דנהפך הכל כחטים בטעמא ומיהו בשאר מינים לא דבחלה ומצה בעינן שיוכל להחמיץ ול״ד לשאר איסורין הלכך בשאר מינים רוב דגן בעינן כמ״ש הרא״ש סוף ה׳ חלה משא״כ חטים ואורז אף רוב אורז ואין כזית כא״פ דגריר וכאמור ופלוגתא דר״א וחכמים בא״ע בכותח כמ״ש בטור תמ״ב דנותנין לקיוהא ואין בו טעם חשוב דאי הוה טעם חשוב לא הוי פליגי רבנן עליה דר״א ולר״א נמי ל״צ לריבוי מכל כה״ג דבשאר איסורין נמי טכ״ע ד״ת ונהפך הכל לאיסור לר״ת וכדכתיבנא. ומיהו עכ״פ טעם ניכר קצת בעינן בחמץ לקיוהא הא כל שאין טעם כלל ניכר כמין ומינו לכ״ע בחמץ נמי מ״ה חד בתרי בטל ביבש ולא כל שיש בהיתר משהו יותר מאיסור וכמ״ש בפריי לי״ד ק״ט ואי״ה לקמן יבואר עוד:

יא ויש לי קושיא אחת הן לשיטת רבינו חיים דמוקי ההוא דמס׳ חלה כשיש כזית כא״פ נהפך הכל כחטים ולר״ת כל שיש טעם אף שאין כזית כא״פ נהפך הכל לחטים ואפ״ה דוקא חטים ואורז שנינו (כמ״ש י׳ הילא פ״ק שם) והא במשנה יו״ד פ״ג דחלה תנן הנותן שאור חטים לאורז אם יש טעם דגן חייבת בחלה והא מיירי שאור שכבר הוחמץ מעיסה שנתחייבה כבר בחלה כדמסיק ולמה אמרו הטבל אוסר בכ״ש יע״ש ומה איריא שאור מחטים לאורז ה״ה לשאר מינים נמי לר״ח כל שיש כזית כא״פ ולר״ת טעם דגן תו בטיל וחייבת כחלה וכבר בא לידי חימוץ מעיקרא. שוב ראיתי שאין כאן קושיא די״ל המשנה סתמא אמרה בין שאור מעיסה שהיה בה שיעור חלה ובין שלא היה בעיסה שיעור חלה אם יש בה טעם דגן חייבת ומש״ה דוקא חטים ואורז באין בה שיעור חלה מעיקרא ומקשה ולמה אמרו בהיה בה שיעור חלה וכדכתיבנא ואכתי קשיא אף שאור מעיסה שאין שיעור חלה כיון שכבר החמיצה דשאור תנן וא״כ לר״ח כל שיש כזית כא״פ ולר״ת כל שיש טעם חטים אף בשאר מינים נהפך הכל לחטים ומחוייבת כל העיסה בחלה דהמעיין ברא״ש סוף ה׳ חלה יראה מבואר דתליא הכל אם יוכל החטים לבוא לידי חימוץ (דלא כהמ״מ פ״ו ה״ו מחו״מ) והכ״מ בה׳ ביכורים פ״ו ה״א דמטעם גרירה נעשה האורז כחטים דא״כ אף למ״ד טכ״ע דרבנן ואף שאינן כזית כא״פ דלהר״מ ז״ל הכין הוא והבן. עוד אני תמה דר׳ הילא פ״ק דחלה דאמר הטעם משום גרירה איהו גופא סובר בפ״ג ה״ז דרובה דגן בעינן ולמה לי הטעם משום גרירה משא״כ להר״מ א״ש דמ״ד שבא לידי חימוץ באמת א״צ שיהא רובה דגן ולמ״ד מלחם ולא כל לחם ממעטינן שאר מינים לבד חמשת המינים בעינן רובה דגן או י״ל בע״א משא״כ להרא״ש קשה ולקושיא ראשונה י״ל דנקיט שאור מחטים לאורז משום סיפא אם אינן טעם דגן פטורה דל״ת אורז מין דגן הוא חטה וגורר אבתריה וליהוי כטבל דאוסר בכ״ש במינן קמ״ל דשלא במינו מקרי:

יב אמנם כן ראוי לשום לב במ״ש הטי״ד בשכ״ד העושה עיסה מחטים ואורז אם יש טעם דגן אע״פ שרובה אורז חייבת וא״ל פטורה שאור מחטים לתוך אורז אם טעם דגן חייב׳ וא״ל פטורה וכתב הב״ח ז״ל דאשמעי׳ בשאור א״ל פטורה דבאינו מינו טבל בטל יע״ש ואף דהיה יכול הב״ח ז״ל לאשמעי׳ זה בשאר מינים נקיט לשון המשנה. ובש״ע שם ס״ט עיסה מחטים ואורז אם יש כו׳ וא״ל פטורה. ובב״י שאור מעיסת חטים טעם דגן חייבת בחלה ולא סיים וא״ל פטורה ולכאורה תמוה דברישא וא״ל פטורה אין רבותא כ״כ ובסיפא עיקר הרבותא (כמ״ש הב״ח ז״ל השמיט). ולבי אומר לי דהב״י ס״ל דטכ״ע ד״ת לאיסורא ואין היתר נהפך לאיסור כדעת הרשב״א והראב״ד שאבאר לקמן אי״ה ואף שיש כזית כא״פ ואפ״ה בחטים ואורז לא בעי כזית כא״פ הן בחלה ומצה והטעם משום גרירה וכמ״ש ר׳ הילא פ״ק דחלה וכמ״ש לקמן בעזה״י דזה עיקר סברת המחבר וכמו שנראה מדבריו בא״ח תנ״ג וא״כ פשיטא שאין חילוק בין קמח מחטים ובין שאור מעיסה שנתחייבה בחלה אפ״ה דוקא עם אורז כל שיש טעם דגן חייבת בחלה הא עם שאר מינים אע״פ שיש טעם דגן כיון דליכא טעמא דגרירה מה בכך הא אין מהפך הכל לטעם דגן בשאר מינים לבד מאורז והשתא כשהשאור מעיסה שנתחייבה בחלה נוטל אחד מכ״ד (בשאור ובחל׳ האורז אין שיעור) ואם עיסה שלא נתחייבה בחלה הכל פטורה דוקא חטים ואורז וזה עיקר הרבותא ומש״ה השמיט המחבר בכיון וא״ל פטורה בסיפא דשאור ואי״ה לקמן יבואר עוד:

יג השיטה הה׳ היא שיטת הראב״ד ז״ל והרשב״א ז״ל הביאו הפר״ח דף י״ט א׳ והמ״כ דף ס״ד ד׳ דטכ״ע ד״ת אף אין בו רק טעמו לבד והסיר האיסור ממנו ומיהו אין לוקין בזה רק איסור תורה לחוד ואם אכל כזית כא״פ מגוף האיסור אז לקי מ״ה. ולפ״ז פלוגתא דר״א וחכמים בא״ע באין כזית כא״פ וכדמסיק התם הנח לכותח כו׳ לר״א חמץ החמירה תורה מריבויא דכל ולרבנן חמץ שוה לשאר איסורין אבל איסור תורה לכ״ע יש בטכ״ע. ולפ״ז בקיוהא ואין בו טעם ממש לראב״ד ולרשב״א שרי מ״ה דהוה כמו במינו. ומ״ש הטור בתמ״ב בקיוהא פליגי היינו לר״ת דלוקה על טכ״ע כמש״ל וע׳ פסחים מ״ג א׳ לרב יהודה תערובות חמיר מנוקשה ולר״נ נוקשה חמיר מתערובות וי״ל נוקשה אי לאו דאיתרבי מכל אף איסור תורה אין בו כמ״ש התו׳ שם ד״ה מאן ותערובות עכ״פ בלאו ריבוי איסור תורה יש ואיך יאמר לר״נ נוקשה חמיר מתערובות וצ״ל לשיטה זו אף נוקשה יש איסור תורה אף לרבנן. ומ״מ המחבר שאבאר לקמן דפסק כראב״ד ורשב״א טכ״ע ד״ת ואפ״ה פסק בתמ״ז סי״א נוקשה אחר פסח שרי ואי הוה איסור תורה באכילה ה״ה בשהייתו הוה למקנסיה אלמא מ״ה שרי לגמרי נוקשה (עמ״א תמ״ב) וצ״ל ר״א דמרבי תערובות היינו קיוהא דבעלמא ליכא איסור תורה וצ״ע: ובתמ״ב כתבנו דקיוהא אין בו טעם ממש ומ״מ עושה פעולה דלא בטל חד בתרי: והנה הפר״ח לא הביא מדברי הר״ן ז״ל פג״ה והמעיין במ״כ דף סמ״ך ע״ד נמצא שיש עוד שיטה ששית כמו שאבאר אי״ה:

יד השיטה הששית היא דעת הר״ן ז״ל פג״ה דכל שנתערב גוף האיסור ונמחה לתוך היתר טעמו וממשו מיקרי וכזית כא״פ ואכל הפרס לקי (אבל אין מהפך ההיתר) ואי ליכא כזית כא״פ אסור מ״ה עד אלף כל שנותן טעם ואין לוקין והיכא דאיכא טעמו ולא ממשו שהסיר האיסור ונשאר הטעם זהו טכ״ע ולרש״י מדרבנן ולר״ת מ״ה יע״ש. ולפ״ז מימרא דר׳ יוחנן י״ל הכי מיתפרשא טעמו וממשו אסור ולוקין כל שנמחה גוף האיסור בח״ש אסור ואי איכא כזית כא״פ לוקין נמי וטעמו ולא ממשו שאין בו גוף איסור אסור מדרבנן למ״ד טכ״ע דרבנן ומה שקשה לזה ממ״ש הב״י בי״ד צ״ח עיין מי״ט פג״ה ועמ״כ. ומיהו אנן קי״ל כללא כל למעלה מששים אף שנרגש הטעם דרבנן ומעמיד ומתבל ומחמץ כולהו דרבנן ובפריי לי״ד בפתיחה להלכות תערובות כתבנו בזה וכ״כ המ״כ דף ס״ה ג׳ למעלה מששים טעם קלוש הוא ואין זה טכ״ע ומדרבנן הוא לא מ״ה ועמ״א תמ״ב מ״ש לדעת הטור במעמיד ועש״ך י״ד צ״ח:

טו ועתה ראיתי לכתוב בקיצור ושלא ילאה הקורא בו ואומר כי בפירוש מימרא דר׳ יוחנן ס״ז א׳ יש בו ששה פירושים:

א פירש״י טעמו וממשו שיש גוף האיסור ולא נמחה כזית כא״ע לוקה מ״ה וא״ל אוסר מ״ה טעמו ולא ממשו שנמחה גוף האיסור זה טכ״ע שנחלקו בו אביי ורבא בחולין (ק״ח א׳ לדעתו ז״ל) והלכה כרבא דאין לוקין ואסור מדרבנן: ובפירוש נמחה יש בו פירושים י״א דוקא גוש שנמחה ונשתנה מכמות שהיה וי״א אף דם וכיוצא כל שאין גוש בתערובות וכן י״א דוקא במכירו הא אין מכירו גוש דרבנן (מ״כ) וי״א אף אין מכירו ד״ת (פר״ח):

ב פירוש הר״מ ז״ל פט״ו ממ״א טעמו וממשו היינו כזית כא״פ אף נמחה לוקה מ״ה נתערב פחות מכזית כא״פ טעמו ולא ממשו ואסור מדרבנן כרבא לגבי אביי. ונחלקו המפרשים בפירושו אם כזית כא״פ כרת נמי או רק מלקות ודוקא בעין כרת (עכ״מ ש״א מחו״מ באורך גם ביש כזית כא״פ) ואכל ח״ש י״א דהוה ד״ת (רלב״ח סי׳ פ״ח) וי״א דהוה דרבנן (מ״כ ופר״ח יע״ש היטב):

ג פירוש רבינו חיים טעמו וממשו כזית כא״פ נהפך היתר לאיסור ולוקה על כל כזית מהיתר (ולרש״י והר״מ בעינן שיאכל פרס שיהא בו זית איסור) טעמו ולא ממשו בעין כזית כא״פ (ה״ה טעם לבד) אסור מ״ה ואין לוקין דשהה באכילה יותר מכא״פ:

ד פירוש ר״ת טעמו וממשו מין במינו וניכר האיסור דלא בטל אז כזית כא״פ לוקה ופחות אסור מ״ה ואין לוקה טעמו ולא ממשו כלומר שנימוח דאין מכירו ובטל דאין הטעם נרגש אסור מדרבנן דלח במינו בס׳ מדרבנן אבל באינו מינו אף שהסיר האסור טכ״ע מ״ה והיתר נהפך לאיסור ולוקה על כל זית מהיתר:

ה פירוש הראב״ד והרשב״א טעמו וממשו כזית כא״פ (אף נמחה) לוקה באכל כזית כא״פ אבל ח״ש אסור טעמו ולא ממשו היינו אכל ח״ש או טעם לבד אסור מ״ה ואין לוקין והיתר אין נהפך לאיסור. וכל הני פוסקים דסברי טכ״ע ד״ת מפרשים בחולין ק״ח דרבא דרך דיחוי אמר כן לאביי אבל באמת רבא גופא סבר טכ״ע ד״ת כדמוכח בזבחים ע״א א׳ והא דמותיב התם רבא מאורז וחטים אף דבירושלמי פ״ק דחלה מפרש מטעם גרירה כבר פירשו הרמב״ן והרא״ש סוף הלכות חלה דהכי פריך אי כ״ד טעם אין חשוב איך יצויר שגורר אחרים יע״ש:

ו פירוש הר״ן טעמו וממשו כל שיש גוף איסור בתוכו אף נמחה כל שאכל זית כא״פ לוקה ואם אין כזית כא״פ אסור מ״ה אף באלף (כמו לטעמיה) טעמו ולא ממשו שהסיר האיסור אסור או מ״ה או דרבנן:

טז ואכתי פש גבן לברורי דבר אחד והוא זה דנהי דקיי״ל כראב״ד והרשב״א וכדבעינן, למימר לקמן אי״ה וטכ״ע איסור תורה יש בו ואין לוקין עליו מהו האיסור אם נימא דאיסור גרידא כח״ש שאין בו עשה ולא לאו א״ד עשה יש בו ואפשר אף לאו אלא שאין לוקין עליו הנה המעיין בתו׳ חולין צ״ט א׳ ד״ה רבא לפירוש ה״ר יוסף מאורליינש טכ״ע עשה יש מגיעולי מתים ועמ״ל פ״ב ממ״א ה״א ובמ״מ פ״ך מה׳ שבת הי״ד ובלח״מ שם אי מצי למילף בק״ו איסור עשה ולאו וערא״ם פ׳ שמיני (י״א פסוק ח׳) עמ״ש רש״י אותם תאכלו ולא בהמה טמאה ובקרבן אהרן שם ועתו׳ שבועות כ״ג ב׳ ד״ה דמוקי ובס׳ ג״ו וש״ה הארכנו בזה ושיש מחלוקת כזה אי מצי למילף עשה ולאו מק״ו או רק איסור גרידא מק״ו כח״ש. אבל מקצת הפוסקים משמע טכ״ע כח״ש רק איסור גרידא לא עשה ולאו. ולאיסור יליף מה מצינו מכלי מדין או לאו מק״ו מנזיר מ״מ רק איסור גרידא כאמור: והנך רואה דטכ״ע ודאי י״ל דחמיר מח״ש שהרי לר״ת לוקה דנהפך כו׳. ולר״ת דנהפך לאיסור ולוקה דאהדרי׳ קרא לאיסורא קמא צריך להבין מנלן זה ואי דיליף מנזיר בגילוי מלתא ולוקה עכ״ז צ״ע. והנ״מ בין איסור גרידא או איסור משת ולאו יש טובא כמו שאגיד:

שאלה חתיכה הבלוע מכל שהו מדם או חלב (בצירי) ואין בה ששים דנאסרה ונשבע עליה שלא יאכלנה ונפלה החתיכה ליותר מששים (ואין מכירה וחה״ל לא הוה בשאר איסורין לבד בב״ח) מהו אי צריך להתיר השבועה או א״צ ושרי ליה כך:

תשובה לפי מה דקיי״ל בי״ד ה׳ נדרים דשבועה חלה על ח״ש (עתו׳ שבועות כ״ג ב׳ ד״ה דמוקי) ושבועה הוה דשיל״מ שיכול לשאול על שבועתו א״כ תליא בפלוגתא לר״ת טכ״ע לקי מ״ה אין שבועה חלה עליה ובביטול יותר מששים שרי ליה כך יה״ה לה״ר יוסף עשה יש אין שבועה חלה משא״כ למ״ד טכ״ע כח״ש וחלה שבועה עליה ואף שנתבטלה ביותר מששים אסור משום השבועה וצריך להתירה דהוה דשיל״מ וכ״ת כיון דעכשיו נתבטלה חיילא השבועה ומתלא תלוי וקאי הא בורכא כיון שבשעה שנשבע לא חיילא תו לית כאן שבועה עש״ך י״ד רל״ח אות ה׳. ואגב גררא ראיתי להזכיר בכאן דבר אחד והוא לדעתי נקודה נפלאה: כי הנה כבר בארנו פעמים רבות דנהי דקיי״ל אין איסור חע״א אם לא בא׳ מג׳ פנים כולל ומוסיף וב״א היינו לחייב שתים אבל מ״מ תרין איסורין רביע עליה וביבמות ל״ג נ״מ לקוברו בין רשעים גמורים ועפ״א מהא״ב בהשגות הר״א ז״ל ונ״מ טובא כמ״ש בפריי לי״ד צ״ח איסורין מבטלין למ״ש רבינו הגדול התב״ש ז״ל. והשתא חזינא למ״ש הש״ך שם בי״ד רל״ח ה׳ דנ״מ למי שנשבע על נבילה דאין חל וכשהוא חולה אח״כ א״צ להתיר דאין השבועה חלה ש״מ דסובר דאין איסור חע״א ואף תרין איסורין אין רביע כלל והוא פלא בעיני וצ״ע לדינא טובא. גם לענין טכ״ע צ״ע ואי״ה בתמ״ג אבאר עוד דנ״מ בע״פ אחר חצות:

יז וכיון דברירנא שיטת כ״א וא׳ בעזה״י אברר הלכתא מהו. הנה המחבר בי״ד צ״ח ס״ב פסק טכ״ע מ״ה והולכין בספיקו לחומרא ומשמע דפוסק טכ״ע מ״ה בודאי לא מחמת ספק דהא בא״י אי היה ששים אוסר ולא הוה ס״ס (עמ״ש בפריי שם) ועדיין צריך לברר אי כר״ת דהיתר נהפך לאיסור ועיין באר הגולה שם אות ו׳ ומשמע אף שאין כזית כא״פ ונ״מ עתה לחשוד ועדות עי״ד בש״ך י״ו וח״מ ל״ד וכ״מ בש״ך י״ד שכ״ד אות ט״ז דל״ד חטים ואורז ה״ה שאר מינים וכ״מ בטור עכ״ל וכ״כ הב״ח שם דמטור משמע ה״ה שאר מינים: והנה בטור י״ד שם הגירסא מאורז ומדגן ובא״ח תנ״ג מאורז עם א׳ מאלו המינים משמע ל״ד חטים ואורז כב״ח וש״ך אמנם הרא״ש בה׳ חלה משמע דוקא חטים ואורז מטעם גרירה ואף דהלכה כר״ת דנהפך היתר אפ״ה רובה אורז אין בא לידי חימוץ יע״ש והב״י בא״ח תנ״ג הביא דברי המ״מ שגוררין שכתב שכן מבואר ברא״ש ה׳ חלה וכדכתיבנא ועיין בל״ח ה׳ מחלה (קכ״ד אות מ״ג) ודוקא אורז וחטים ומ״ש לענין חלה לא יע״ש א״י דהא ג״ש יליף ושווין הם כמבואר גם בירושלמי פ״ג ה״ו דחלה הובאה ברייתא דוקא רוב דגן בשאר מינים ואין לומר דתליא בפלוגתא פ״ק דחלה שם אי יליף חלה מחמץ ומצה או מלחם ולא כל לחם כמ״ש הגאון המפרש שם בפ״ק דזה הכל אי טכ״ע לאו ד״ת משא״כ למ״ד ד״ת ונהפך הכל לאיסור והאוכל חתיכת בשר בולע מחלב (בצירי) ודם לוקה בכזית ה״ה כאן יוצא וצ״ע. ועמ״א תנ״ג ד׳ בש״ע הזכיר אורז וחטים וכן בי״ד שכ״ד והמ״א החמיר דוקא כזית כא״פ משמע בשאר מינים רובה דגן בעינן ובסימן כ״ח אות ט״ו לא סתם שם דבשאר מינים לא מהני כזית כא״פ ולא גילה דעתו ז״ל אפשר סמך אכאן. והט״ז שם אות ט׳ ולבוש שם וכאן תנ״ג והע״ץ אות ה׳ כולם כתבו דוקא חטים ואורז דגגרר. ומ״ש הט״ז שם אות י׳ דוקא שאור אבל עיסה אין טובלת (אף מעיסה שנתחייבה בחלה) צ״ע ושוב ראיתי שהש״ך שם אות ח״י העיר בזה והוי יודע דשאור מחטים עם אורז באין טעם דגן פטורה אף דשאור מחמץ הוא מ״מ באין טעם דגן באורז אין בא לידו חימוץ ובפתיחה לה׳ תערובות כתבנו יע״ש:

יח ומהראוי להזכיר בכאן מ״ש המחבר בא״ח ר״ח בסעיף ט׳ יע״ש (הוא מהרר״י והרד״א) היטב התחיל שיאכל כזית דגן ממנו משמע אע״פ שיש כזית כא״פ אין נהפך ובעינן שיאכל כזית דגן א״כ קשה מ״ש אין בו זה השיעור דרבותא היל״ל אף שיש זה השיעור כל שלא אכל כזית דגן וכ״ת דאשמעינן אעפ״י שאכל כזית דגן כל ששהא יותר מכא״פ אין מצטרף זה היה יכול לאשמעינן כשיש כזית כא״פ ושוהה יותר. והנה י״ל כל שאוכל כזית דגן שיש בכא״פ אף ששוהה הרבה מברך בהמ״ז דבנהנין א״צ שיאכל כא״פ וכמ״ש הע״ש בר״ז בשם כה״ג ועמ״א רי״ש יו״ד אות א׳ שחולק על הע״ש (עמ״ל בשתיית הקאפ״ע) והא דאין בו כשיעור הזה אפי׳ אכל כל התערובות אין מברך בהמ״ז משום דספוקי מספקא ליה אם טכ״ע מ״ה ולרש״י כל שאין כזית כא״פ טעמו מקרי והחמיר לענין ברכה אף בי״ד צ״ח פסק דהוה כודאי דלא מהני ספק ספיקא כמש״ל בברכה החמיר וכל זה אינו שזה לי וצ״ע ועמ״א בר״ח. גם י״ל בהמ״ז ושבעת כתיב הלכך אף אורז עם חטים אף דנגרר ובא לידי חימוץ וטכ״ע ד״ת (ועיין בהגאון המפרש פ״ק דחלה והרא״ש סוף ה׳ חלה בשם הרמב״ן ז״ל) מ״מ אורז אין משביע איו מברך ברכת המזון ואף דשווין הם מצה חלה ובהמ״ז היינו איזה נקרא לחם הא לענין משביע לא עמ״א בר״ח ט״ו ופריי שם: ומ״ש מברייתא דחלה דבשאר מינים בעינן רובא דגן (פ״ג ה״ז) להמחבר י״ל דמיירי באין בו שיעור חלה ובמצה אין בו כזית כא״פ (עמ״ש בתמ״ב בט״ז מזה):

השמות שהוזכרו בגמרא ופוסקים טעם כעיקר טעמו וממשו טעמו ולא ממשו (טעם כעיקר) היתר מצטרף לאיסור וכבר ביארנו טכ״ע ואמנם היתר מצטרף לאיסור הוא חצי זית היתר וחצי זית איסור כל א׳ בפ״ע אין מעורב ויאכל אותם בב״א זה לרש״י פסחים מ״ג ב׳ ולתוס׳ שם ד״ה כמאן בעינן שיהא מעורבין יחד ואפ״ה אין זה טכ״ע ומצויר מין במינו מחצה על מחצה ממש או באינו מינו עד״מ נזיר שרה זית פת חצי ממנו ביין וחצי הנשאר לא דטכ״ע ליכא ומצטרף איכא ועיין מנחת כהן בס׳ התערובת יע״ש: הא דאמרינן פסחים מ״ד ב׳ מדרבנן נשמע לר״ע אמאי לא אמרינן בכל האיסורין היתר מצטרף לאיסור אף דלר׳ יוחנן קיימינן ואיהו בלא״ה סובר ח״ש אסור מ״ה ומק״ו אין עונשין י״ל גילוי מלתא או כל שיש איסור מפורש עונשין מק״ו או כמ״ש התוס׳ בע״ז דח״ש. מעורב אין איסור מ״ה יע״ש ועמ״ש בס׳ ג״ו ועיין פני יהושע ז״ל בחידושינו לפסחים ועתו׳ פסחים ב׳ ד״ה אלא ובספרי פרשת דרכים בחדושינו פסחים אי״ה בא״ע יבואר עוד:

הפרק השני בביאור מהו הנקרא חמץ נוקשה ומהו הנקרא שאור ואימתי חייב כרת עליו ובו ח׳ סעיפים:

א הנה נא מצינו בדברי חז״ל השמות שהוזכרו בחמץ והם חמשה א׳ תערובות ב׳ נוקשה ג׳ שיעור ד׳ חמץ גמור ה׳ שאור ובתורה כתיב בפ׳ בא (שמות י״ב ט״ו וי״ח) חמץ ושאור ובגמ׳ ביצה ז׳ ב׳ ביארו חמץ ראוי לאכילה שאור אין ראוי לאכילה אבל חימוצו קשה ורש״י שם בחומש שאור מחמץ אחרים וחמץ אין מחמץ אחרים אבל ראוי לאכילה ופסוק כל מחמצת לשאור ורא״ם ז״ל שם דמחמצת משמע מחמץ אחרים וזהו שאור יע״ש היטב. וזה עולה כפי מה שהבין הרא״ם ז״ל בתוספותיו על הסמ״ג לאוין ע״ז להראב״ד חמץ אין מחמץ אחרים כלל (עיין פ״א מחו״מ ה״ב ובסמ״ג כ״ט א׳ ורנ״ד א׳) ושמעינן מיהא דהתורה הענישה על אכילת שאור כרת ומלקות מבואר בכתוב כר׳ זירא דפתח כו׳: ובתוספתא שהביא שם הסמ״ג מבואר שאור מחמץ אחרים חמץ שנתחמץ מאחרים מאימתי נקרא שאור שיפסל מאכילת כלב משמע כהר״א ז״ל דחמץ־ אין מחמץ אחרים ושאור אף שנפסל מאכילת כלב חייב כרת ומלקות דאף דברייתא ב״ש הוא מ״מ במציאות ל״פ ב״ה ונהי דסבר ב״ה זה וזה שיעורן שוה מ״מ הבדל יש בין שם שאור לשם חמץ ולפ״ז שאור אף נפסל מאכילת כלב חייב כרת ומלקות דראוי לחמע עיסה וחמץ שנפסל מאכילת כלב מותר מ״ה דאין ראוי לחמע וזה דלא כהר״מ ז״ל פ״א מחו״מ והמחבר בש״ע תמ״ב ס״ט משמע גם שאור שנפסל מכלב אין עובר עליו מ״ה כלל:

ב ודע דחמץ כל שראוי לכלב אף שנפסל מאוכל אדם עב״י וכרת ומלקות באכילה כן נראה מכמה דוכתי ועמ״א תמ״ב א׳ דאי נוקשה שהיה ראוי לאכילה פ״א בעינו נפסל מכלב ועט״ז שם ח׳ וער״ן פסחים מ״ה ב׳ הפת שעיפשה חייב לבער ועוד ברייתא נפסל מאדם נשרפת בפסח הקשה והא נבילה שאין ראויה לגר ל״ש נבילה (ושרי מ״ה עכ״פ) וי״ל דראוי לחמצו כמה עיסות דשאור נמי אין ראוי לאכילה ואסור באכילה מה״ט עכ״ל אלפא באכילה אסרה רחמנא מה״ט וקשיא לי הא דפסחים כ״ד ב׳ ה״מ בכ״ה שלוקין שלכ״ה ולא אמר ה״מ בחמץ בפסח או עכ״פ ה״מ בשאור וכ״ת ה״מ קאי אהנאה ובחמץ אין לוקה על הנאה כלל זה שבוש ולמאן אי להר״מ ז״ל משמע אף כ״ה אין לוקה על הנאה וה״מ הנאת אכילה עמ״ל פ״ה מיסודי התורה ולתוס׳ אף בחמץ לוקה על הנאה עיין חולין קכ״א ופסחים כ״א ב׳ שיהא נהנה בכרת ועפר״ח תמ״ג א׳ וער״מ פי״ד ממ״א הי״א לא הוציא מהכלל כ״א בב״ח וכ״ה ולא הוציא חמץ ושאור. ומיהו בעירב דברים המרים אפשר דפטור אף בחמץ ושאור דנהי דאסרה התורה אף שאין ראוי לאדם ונשתנה חמץ משאר איסורין מ״מ דרך אכילה עכ״פ בעינן כמו ג״ה למ״ד עץ הוא והכין הלכתא מ״מ אם עירב דברים המרים עמו אין לוקה דאכילה כתיב ביה דרך אכילה בעינן ובפריי לי״ד ס״ד וס״ה עמדנו על זה יע״ש: ולדעת הר״א ז״ל פ״א ה״ב מחו״מ ההיא דפת שעיפשה פסחים מ״ה ב׳ בפת שאור מיירי ולפ״ז י״ל חמץ שוה לשאר איסורין כל שנפסל מאדם לית ביה איסור תורה ושאור אף נפסל מכלב הואיל וראוי לחמע כמה עיסות אהכי חייבה רחמנא בשאור כרת ומלקות. וההיא דהפת שעיפשה מאדם וראויה לכלב נשרפת עם הטמאה בפסח בפת ממש ומדרבנן כל שראיו לכלב החמירו חז״ל לבער ל״פ או דלא בדיל מיניה ויבא ליהנות (עתו׳ ר״פ ד״ה אור) ונפסלה מכלב חרכו קודם זמנו מותר בהנאה לאחר זמנו משא״כ בשראוי לכלב שם חמץ עליה בפת ממש ואסור עכ״פ בהנאה ס״ה דלא גרע מעפר נקברין דאסור מ״ה וכדבעינן למימר לקמן בעזה״י:

ג אמנם דעת הר״מ ז״ל פ״א מחו״מ ה״ב וכ״ה דעת הר״ן דברייתא פת שעיפשה חייב לבער בפת ממש מיירי ולא נפסלה לכלב ומדאמר הטעם שראוי לחמע כמה עיסות (לדידהו חמץ נמי ראוי לחמע) ולא אמר הטעם דלמא יבוא ליהנות ש״מ מ״ה אמר דחייב לבער בלא בטלו דראוי לחמע דמש״ה אסרה רחמנא לשאור אעפ״י שאין ראוי לאוכל אדם ה״ה חמץ כה״ג ומש״ה כל שלא בטלו חייב לבער מ״ה: וכללא כל שעובר באכילה מ״מ ה״ה ב״י כב״ה ביצה ז׳ ב׳ שאור לג״ש ומש״ה הוצרך הר״ן ז״ל שם מ״ה ב׳ דראוי לחמע כמה עיסות דעב״י מ״ה ובאכילה כאמור. ובזה נבין מ״ש המ״מ פ״א ה״ב מחו״מ לפרש השגות הר״א ז״ל דברייתא פת שעיפשה חייב לבער בשאור ומשום שראוי לחמע ובנפסל לכלב אבל בחמץ ולא נפסל לכלב לא היה צריך לזה הטעם אלא דלמא יבוא ליהנות ממנו מה שא״כ בשאור ונפסל מכלב עפר״ח תמ״ב ט׳ ופריי שם במ״א אות י״ד ועכ״מ פ״א שם והבן ויבואר עוד אי״ה לקמן:

ד נוקשה שהזכירו חז״ל עמ״א תמ״ב אות א׳ שהוא חמץ שלא החמיץ ממש כמו שיאור הכסיף פניו או כסופרים שמדבקין ניירות. וכתב עוד דרש״י ור״ן פירשו דאין ראוי לאכילה מעולם לא ראוי לאכילת (אדם) דאם פ״א הוה ראוי לאכילה אסור עד שיפסל מכלב יע״ש (עיין שם) אות י״ד דכל שראוי לכלב אסור מ״ה ונוקשה דרבנן דלא היה ראוי לאכילה מעולם. וער״ן במשנה אלו עוברין נוקשה כלומר שאין ראוי לאכילה וכ״כ הסמ״ג לאוין ע״ש (דף למ״ד ד׳) נוקשה פירוש רע וקשה לאוכלו וקשה מה לי אם היה ראוי פ״א לאכילה או לאו כיון דהטעם דראוי לחמע כמה עיסות על כן צ״ל דשאור גופא ראוי היה פ״א משנעשה חמץ גמור ראוי לאכילת אדם וכ״ז צ״ע לי: ואמנם רש״י פסחים מ״ג א׳ ד״ה מאן תנא נוקשה רע כו׳ שאינו ראוי לאכילה ובד״ה שיאור כגון שיאור דנוקשה הוא דאין ראוי לאכילה הואיל והחמיץ קצת ולא גמר ולהחמיץ אחרות כשאור לא חזי עכ״ל משמע דאי הוה חמץ גמור ממש אף שמעולם לא היה ראוי לאכילת אדם כיון דראוי לחמץ עיסות אחרות אסור מ״ה וחייב כרת כשאור דאינו ראוי לאכילה וחייב הכתוב דראוי לחמע כמ״ש הר״ן ז״ל ואם נאמר דרש״י לא חזר ממ״ש בחומש פ׳ בא וה״פ דחמץ גמור נמי אין ראוי לחמץ כלל כ״כ ע״כ ברייתא דפסחים מ״ה ב׳ הפת שעיפשה שראוי לשחקה ולחמע בפת שאזר מיירי כמ״ש הראב״ד ז״ל פ״א ה״ב מחו״מ וברייתא שנייה הפת שנפסלה מלאכול אדם חייב לבער אין ראיה די״ל מדרבנן דלמא יבא ליהנות ממנו כמש״ל ובתמ״ב במ״א הארכתי:

ה אמנם מ״ש רש״י שיאור נוקשה דאין ראוי לאכילה הואיל ולא החמיץ כל צורכו קשה אמאי לא פירש כפשוטו דלא נעשה חמץ כל צרכו כפשט הלשון ואי דקולן אפשר חמץ גמור הוה רק דאין ראוי לאכילה אכתי קשה מנא ליה לגמרא לדמות זה לזה. ומיהו לזה י״ל דבמכ״ש מייתי ליה דשיאור דר׳ מאיר שלא החמיץ כ״צ ולא ראוי לאכילה לוקין כ״ש קולן ואינך דמתני׳ כו׳ ואכתי קשה מה הוקשה לרש״י משיאור דהתם פ״א היה ראוי לאכילה משא״כ נוקשה שמעולם לא היה ראוי לאכילה כמו קולן דקודם שנתחמץ לא היה ראוי לאכילה. אבל אין לומר דפשיטא ליה לרש״י דשיאור שהכסיף מקרי חמץ דמכלל מצה יצא ומש״ה לענין בל יראה א״צ ריבויא כמ״ש במשנה א״ע ב״י ובאכילה פליגי מ״ד נוקשה לקה באכילה מריבויא ומאן דפוטר דלאו דרך אכילה דאין ראוי לאכילה ושאור דחייבה רחמנא דראוי לחמע כמה עיסות (אבל לומר שהיה שעה ראוי לאכילה אין נראה) דא״כ במאי פליגי ר״י ור״מ לקמן בשיאור יע״ש: ועוד בחולין כ״ג ב׳ אמר לר׳ יהודה שיאור דידיה ספיקא או ברי והא ודאי חמץ הוה ופטור ממלקות דלאו דרך אכילה ואי״ה לקמן יבואר עוד:

ו נמצינו למידין ששלשה מיני נוקשה הם: א׳ שלא החמיץ כ״צ כשיאור שהכסיף פניו (עסי׳ תנ״ג ס״א ותנ״ט ס״ב ותס״ב ס״ב) או מי פירות עם מים אף שוהה הרבה כתב הטור דהוה נוקשה. ושאר מיני קטניות שהחמיצו דעת הר״א ז״ל פ״ה ה״א מחו״מ דהוה נוקשה ובזה לא קיי״ל כוותיה. ואם עירב מעט קמח מה׳ מיני דגן עם רוב קמח משאר מינים אפשר נוקשה הוה וצ״ע ואי״ה בתנ״ג יבואר אי״ה דוקא אורז מטעם גרירה. וכל אלו נוקשה הוה הן למ״ד נוקשה בטל בס׳ עסי׳ תמ״ז הן לאחר הפסח ויבואר בסמוך עוד מזה בעזה״י: ב׳ חמץ גמור אלא שמעולם לא היה ראוי לאכילה ועמ״א תמ״ב א׳ ואפשר דהני דחשיב במשנה קולן כו׳ הם מזה המין. ג׳ חמץ גמור שהיה ראוי לאכילה ואח״כ נפסל מאוכל אדם לגמרי בזה צ״ע עכ״מ פ״א מחו״מ משמע בראוי לכלב יש בו לאו באכילה ובהר״ן ובהא דפת שעיפשה מבואר דב״י עובר בראוי לכלב והמעיין שם משמע אף באכילה מ״ה והטעם דראוי לחמע הא אין ראוי לחמע כ״ע מודים דאין בו איסור תורה כ״א מדרבנן בכעין כל שנפסד מאוכל אדם כשאר איסורין שבתורה ועמ״ש בפריי לי״ד ק״ג וכ״כ העולת שבת בתמ״ב אות ד׳ בנפסד מאוכל אדם ואין ראוי לחמע מ״ה שרי: ואמנם מ״ש באות א׳ דנוקשה ראוי לחמע אחרים ערש״י דף מ״ג דנוקשה אין ראוי לחמע דאל״ה היה חייב כרת כשאור (עיין חולין בתו׳ מנחות נוקשה) ומ״ש דמש״ה שיאור ישרף דראוי לחמע והאוכלו פטור דהוה נוקשה וזהו שאור האמור בתורה צ״ע דשאור חייב כרת כמ״ש רש״י פ׳ בא וכדר׳ זירא ביצה ז׳ ב׳ זהו שאור וזהו חמץ ולהראב״ד אף נפסל מאכילת כלב בשאור וכמ״ש הרא״ם ז״ל בתוספותיו על הסמ״ג כמש״ל ושיאור לחוד ושאור לחוד והם דברים זרים ותמוהים אצלי ולא זכיתי להבינם:

ז ולענין הלכה עמ״א בתמ״ב א׳ הוכיח דהמחבר סובר נוקשה דרבנן ואפ״ה אסור להשהותו ע״ש: והנה י״ל בתערובות פסק המחבר דעב״י דל״צ קרא לזה כיון שיש כזית ועל אכילה צריך קרא דלית כא״פ וכמ״ש הכ״מ פ״ד ה״א מחו״מ בשם הרמ״ך (ובזה י״ל שיטת רש״י ריש א״ע) אבל נוקשה לאכילה אתרבי מכל כסתם משנה דריש א״ע ולב״י לא איתרבי וכמ״ש הר״ן ז״ל ריש א״ע יע״ש היטב ועתו׳ שם וא״כ י״ל דהמחבר פסק כן בנוקשה איסור לאו באכילה ולא ב״י ומש״ה פסק בתמ״ז סי״א דנוקשה לאחר פסח שרי. גם י״ל דעכ״פ איסור תורה יש בנוקשה ותערובות לחכמים ועב״י ריש תמ״ב והאוכלו פטור ממלקות וכ״מ בחולין כ״ג ב׳ לר׳ יהודה אי נפיק בשיאור ואי הוה דרבנן פשיטא דמצה הוה ועתוס׳ שם ד״ה אי וצ״ע שם:

ח והנה דעת הר״מ ז״ל א״י כעת בבירור ועיין פני יהושע פסחים מ״ג א׳ בתוספות ד״ה מאן תנא כתב דעת הר״מ ז״ל דליכא מלקות בשיאור והנה בפ״ה ה״ג מחו״מ הכסיפו פניו אסור לאכול ואין בו כרת ולא הזכיר ממלקות אבל בפ״ד הי״א מחו״מ וכן ניירות שדבקו בחמץ מותר לקיימן בפסח ואין ב״י שאין צורת החמץ עומדת וכמ״ש המ״א שאין זה קולן ומש״ה נתן טעם שאין צורת החמץ עומדת ומינה נוקשה בעיניה עב״י וכפירש״י ריש א״ע וכ״מ בטור בתמ״ב דלהר״מ דפוסק כר״א משמע בין תערובות ונוקשה יע״ש: ומיהו אנן קיי״ל כפסק המחבר בתמ״ז סי״א שאין בנוקשה ב״י ובאכילה צ״ע ועכ״מ פ״ה מיסודי התורה ה״ח דשלא כ״א ליכא איסור תורה קיי״ל חמץ מרבינן מכל ועמ״א תמ״ז נוקשה אי בטל בששים מטעם דאין בו כרת יש לצדד ואי״ה שם יבואר:

ועיין פסחים מ״ד הנח לכותח כו׳ בטלה דעתו אע״ג דחמץ שנפסל מאדם חייב כרת ומלקות עכ״מ פ״א מחו״מ ור״ן ריש א״ע ברייתא דפת שעפשה מ״מ בעינן שיאכל דרך אכילה כמו ג״ה עץ הוא ועירב דברים המרים בו אין לוקה דאכילה כתיב ביה ובפריי לי״ד ס״ד וס״ה כתבנו מזה: ובתערובות י״ל בלא״ה הטעם דראוי לחמע אחרים ובתערובות אין ראוי לחמע: ושאור שנפסל מכלב לכאורה תליא בפלוגתא הר״מ והר״א ז״ל ובכ״מ לא משמע כן ועפר״ח תמ״ב אות ט׳ ואי״ה יבואר עוד בפ׳ שאח״ז:

הפרק השלישי ידבר בענין איסור הנאה ושלא כדרך הנאה ואי לקי על הנאת חמץ בפסח ובו ז׳ סעיפים:

א הנה בפסחים כ״ד ב׳ כל איסורין אין לוקין אלא דרך אכילה והנאה ומסיק חוץ כ״ה ולכאורה חמץ נמי בנפסד מאוכל אדם לוקה ושאור יוכיח ועכ״מ פ״א ה״ב מחו״מ וכבר כתבנו בפרק הקדום ס״ח די״ל מ״מ דרך אכילה והנאה בעינן: ואמנם אי לקי על הנאת חמץ בפסח מחלוקת הוא והר״מ ז״ל פ״ח ממ״א הי״ו כלל ואמר כל מאכל איסור אם נהנה אין לוקה אף שאין כ״כ ראיה שלא הוציא כ״ה. וכן בב״ח להפר״ח א״ח תמ״ג ועל ח״מ פ״ט עמ״א מכ״מ משמע ודאי להר״מ ז״ל אין לוקה בנהנה מחמ״פ ולטעם המ״מ בפ״ח הי״ו ממ״א דכל הנאה הוה שלכ״ה ודוקא אכילה הוא דרך הנאתו יע״ש ובחמץ נהפוך הוא דאם לקי על אכילה בנפסד מאוכל אדם כ״ש שילקה על דרך הנאה ממש ומיהו יש עוד טעמים דלא לקי על הנאה עמ״ל פ״ה מיסודי התורה ובחינוך דלאו שאין בו מעשה או מריבויין אותו אתה משליך או לא יאכל בצירי כל זה לא מפורש רק ריבוי וא״א ללקות על ריבוין עמ״מ פ״ג ה״ו ממ״א ובשורש הט׳ ויו״ד יע״ש ועיין פני יהושע ריש פרק כל שעה ועמ״ש אי״ה בסעיף ב׳ מזה:

ב גם נוקשה למ״ד מ״ה אסור באכילה וה״ה בהנאה עתוס׳ פסחים כ״ג ב׳ ד״ה מאי בינייהו ואפ״ה אין לוקה בהנאה להר״מ ז״ל כמ״ש בס״א מזה אף דאין ראוי לאכילה. ועאה״ע כ״ח בקידושין בנוקשה מדר״ז בחטי קורדנייתא לר״ת דהוה מקשה ומ״ש הר״מ ז״ל פ״א ה״ב חמץ אסור בהנאה מלא יאכל בצירי אפ״ה אין לוקה על הנאה ועכ״מ שם ונוקשה אף לחזקיה אסור בהנאה ועסי׳ תמ״ג ותמ״ה ובח״י שם:

ג וראוי להזכיר בכאן דבר אחד והוא דקיי״ל הנשרפין אפרן מותר ונקברים אפרן אסור א״י אי מ״ה או מדרבנן אפרן אסור המעיין בתו׳ תמורה ל״ג ב׳ ד״ה הנשרפין משמע דנקברין עפרן מ״ה אסור ועתה״ד סימן קכ״ט בדין של יין נסך מסופק בנפסל מכלב אי אסור מ״ה בהנאה ועמ״ל פי״ד מה׳ אבל הכ״א נסתפק במומיא אוכל שנפסד מאכילת אדם אי יש בו איסור הנאה הואיל כר״א קיי״ל כל היכא דליכא איסור אכילה ה״ה הנאה וכ״ש בעפר דיש ספק זה. ומיהו חמץ דנפסד מאכילה אדם חייב מלקום וכרת ושאור אף בנפסל מכלב כמש״ל יש לומר אפרן מ״ה אסור. ולר׳ יהודה מנשרפין אין לך דבר שנעשה מצותו ושרי אפר חמץ ובנפסל מאכילת כלב ועדיין גוש קיים צ״ע בזה. וכ״ז שרפו לאחר איסורו אבל קודם איסורו כל שנפסל מכלב קודם זמנו שרי לאחר זמנו כדרבא פסחים כ״א ב׳ ותו׳ ד״ה חרכו יע״ש: וער״ן ר״פ כל שעה מ״ש אבל לאחר איסורו עד דשריף ליה א״י דזה לר׳ יהודה הא לרבנן אף שרוף לאחר איסורן אסור מ״ה או מדרבנן עכ״פ. והרי״ף והר״מ ז״ל פ״א מחו״מ הביאו לדחזקיה לא יאכל בצירי יש לומר לאסור אפרן מ״ה דלר״א יש ספק כמו שצידד המ״ל בפי״ד מה׳ אבל או עכ״פ בנפסד מכלב נ״מ וכאמור:

ד עוד אני חוזר על הראשונות בדין הנאה להר״מ ז״ל אין לוקה והש״ג בפכ״ש סובר שאם יהנה כדרך הנאה לוקה. ודבר פשוט הוא למ״ד דלקי דבעינן כזית דלא חמיר הנאה מאכילה ואוכל ח״ש נהנה הוא ולא לקי אך מה דיש להסתפק בנהנה מח״ש אי אסור מ״ה או מדרבנן דשמא כל חלב לרבות ח״ש ומינה יליף לכל איסורין זה באכילה לא בהנאה (וכ״ש אם נאמר הטעם חזי לאצטרופי היינו שיטעה ויאכל כזית כא״פ זה שייך באכילה לא בהנאה) ומיהו מדאמרינן ב׳ דברים אין ברשותו של אדם חמץ וגם באה״ע כ״ח המקדש בחמץ אין חוששין לקידושין ואי מ״ה מותר ליהנות מח״ש ברשותו מקרי שיהנה פחות מכזית מעט מעט וגם ראוי שיהיה קידושי ספק. ויראה דאכילה בכזית משמע וח״ש מכל חלב או הלמ״מ כדבעינן למימר לקמן אי״ה משא״כ איסורי הנאה דנפיק מאותו אתה משליך ולחזקיה מלא יאכל בצירי משמע ודאי אף בכל שהוא:

מריש ה״א דהא דקיי״ל שבועה חלה על ח״ש כבסי׳ רל״ט ס״ו בי״ד ועתו׳ שבועות כ״ג ב׳ ד״ה דמוקי היינו באיסורי אכילה משא״כ איסורי הנאה י״ל דכ״ש לאו מפורש אלא דלא חמיר מאכילה שוב אין שבועה חלה על ח״ש אלא דז״א דמאותו או לא יאכל בצירי נמי לית לאו ועשה מפורש כ״א מדרשא וכל כה״ג לא הוה רק איסורא בעלמא מ״ה וחלה שבועה עליה כעל ח״ש:

ה ומודינא בבשר בחלב וכלאי הכרם דהוציא הכתוב בלה״ק פן תקדש ובב״ח ג״פ לא תבשל ודאי הוה לאו מפורש בכ״ש אכילה והנאה אלא שאין לוקין בכ״ש (עלח״מ פ״ט ממ״א) א״כ מי שנשבע על ח״ש מבב״ח וכ״ה י״ל דאין שבועה חלה עליה ונ״מ בנשבע על ח״ש מבב״ח ונתערב דבטל בששים ולא הוה דשיל״מ עי״ד רל״ח בש״ך אות ה׳ ורי״ז:

ו ומפני שיש לי הרהורי דברים בהא דקיי״ל ח״ש אסור מ״ה אמרתי לבארם פה. סבור הייתי לומר דכ״ע ר״י ור״ל סוברים אכילה בקרא בכזית פליגי לר״י כל חלב לרבות ח״ש או מהלמ״מ או מטעם חזי לאיצטרופי ור״ל לית ליה כל הני לימודים אלא דקשה כ״ה ובב״ח דלא כתיב אכילה ואפ״ה אין לוקה בח״ש כמ״ש הר״מ ז״ל פ״ט וי״ד ממ״א דבעינן בכולהו כזית וצריך לומר א׳ מב׳ פנים או סתם אכילה בכ״ש משמע לר׳ יוחנן והלכתא בא דרך כלל שאין עונשין שום עונש כרת ומיתה ב״ש ומלקות פחות מכזית ובכלל ג״כ בב״ח וכ״ה או סתם אכילה בכזית והלכתא דרך כלל דכ״ש איסור תורה איתא ומלקות ליכא אף בב״ח וכ״ה ועמ״ל פ״א ה״ז מחו״מ ורא״ם בביאוריו לסמ״ג ה׳ חמץ: ומה דקשה אם נאמר סתם אכילה בכ״ש והלכתא למעט עונש א״כ יש לאו מפורש בכ״ש ואיך יחול שבועה על ח״ש כמ״ש הר״מ ז״ל פ״ה מה׳ שבועה ובי״ד רל״ט יש ליישב ועיין יומא דף פ׳ ע״א עונשין הלמ״מ היינו לבב״ח וכ״ה וכל לרבות ח״ש לאיסור בעלמא ואין לוקין מריבוין כמ״ש המ״מ פ״ג ממ״א. ומ״ש המ״מ ס״ח הי״ו ממ״א עמ״ש הר״מ ז״ל דבהנאה אין לוקין פסחים כ״ז ב׳ אין לוקין אלא דרך הנאה והראוי לאכילה אין דרך הנאתן אכילה כו׳ ודומה לח״ש עכ״ל וקשיא לן בסעיף א׳ דחמ״פ באכילה לוקה בנפסד מאוכל אדם כ״ש שילקה על הנאה בדרך הנאה ועתה ראינו כי ח״ש ודומה לח״ש הוא הטעם דאין לוקין אלא מריבוין מאותו או לא יאכל בצירי אלא לתרץ הלשון אין לוקין אלא דרך הנאה משמע דרך הנאה לוקה כפירש״י ז״ל למשוח עורות לכן כתב שהר״מ ז״ל פירש דרך הנאה היינו הנאת אכילה:

ז ועיין בשו״ת ח״צ ז״ל סימן פ״ו בבל יראה אי יש איסור תורה בח״ש עמ״ש לעיל מזה ועפ״י ביצה ז׳ ב׳ ופר״ח ה״פ וי״ל דהא סתמא כתיב כ״ש במשמע ונהי מלקות ליכא בכ״ש דלא חמיר מאכילה וג״ש מ״מ איסור תורה ליהוי מג״ש באכילה. ומ״ש בב׳ חצאי זיתים בדבוק בכתלים עסי׳ תמ״ב ותמ״ז מ״ש בזה די״ל בבטלו מיירי ומ״ש לענין שבת המוציא פחות מכשיעור מדרבנן ולכאורה כ״נ פחות מד״א מדרבנן וערש״י שבת ע״ז א׳ ד״ה וכי מותר לאפות פחות מכשיעור דחצי שיעור אסור מן התורה משמע ל״ד איסורי מאכלות וצריך לחלק בין פחות מד״א ועקירה והנחה בריש שבת ובין זה צ״ע:

החלק השלישי לביאור חמץ בפסח

הפרק הא׳ ידבר דרך כלל כל בשאר איסורין בששים חמץ תוך הפסח מליל א׳ ואילך במשהו וטעם הדבר ובו ה׳ סעיפים:

א כתב המחבר בתמ״ז ס״א דין תערובתן כו׳ והוא לשון המ״מ פ״ד מחו״מ הי״ב וי״ל דאמאי לא סיים וכל שבשאר רוב כאן נמי דהוה דבר והיפוכו והוא ז״ל סיים קליפה או נטילה. ולא עוד דבס״ט סתם כדיעה א׳ יבש ביבש באלף לא בטל ואיך הביא כאן לשון המ״מ: (ועיין בע״ץ בתמ״ז אות ט׳. עש״ך י״ד רמ״ב ופריי בהגהות או״ה ומנחת יעקב בת״ח כלל ל״ט ד״ו אות ט״ז הקשה על הע״ץ ועיין באה״ע סימן א׳ בח״מ וכן הלכה דהמחבר דעתו לפסוק כדיעה א׳ כסתם ועמ״ש בכללים כאן) ובס״ט אף במינו פוסק כך שהרי אמר אע״ג בשאר איסורים חד בתרי בטל כו׳ ועב״י בשם הרשב״א ז״ל סימן למ״ד וג״ן ותה״א דף ק״ו ועמ״ש בפנים מזה:

ב ויראה לתרץ זה דה״פ כל שבשאר איסורין אוסר בפחות מששים ה״ה חמץ דלא קיל מיניה וחמור שאסור במשהו. אבל דבר שבשאר איסורים לא בעי ששים יש מהן בחמץ שוה להם ויש דחמץ חמור ואוסר במשהו והיינו נט״ל ברוב כבסי׳ ק״ב בי״ד ס״ב ה״ה חמ״פ לדעת המחבר בסעיף יו״ד דקיל ממשהו. ויבש ביבש בשאר איסורים ברוב וחמ״פ במשהו אבל מה שבשאר איסורים בכ״נ או קליפה בזה שוה חמ״פ לשאר איסורין ממש כמו שסיים המחבר וכן הם דברי המ״מ שם:

ג וטעם הדבר שהחמירו חז״ל בחמ״פ במשהו דלא בדילי מיניה וכרת ערש״י פסחים כ״ט ב׳ משא״כ חלב בדיל ועד הלילה אין כרת. ונוקשה י״א בטל בס׳ וי״א משום לא פלוג ול״ד עד הלילה עט״ז תמ״ז: (עיין ירושלמי ר״פ חצירות בירושלים אי בדיקה מנותר יע״ש). והר״מ ז״ל פט״ו מ״א ה״ט וי״ב הטעם דהוה דשיל״מ ועיין בה׳ חו״מ מזה ועש״ך י״ד ק״ב אות י״ג וי״ד ובנה״ך בצ״ב דיש להחמיר ולומר חמץ הוה דשיל״מ ואמנם האחרונים כאן משמע הסכימו דחמץ לא מקרי דשיל״מ ועמ״י בת״ח כלל ל״ט אות כ״ז וכלל ע״ד אות י״ט הוכיח מתס״ז דמקילין בס״ס אלמא לא הוה דשיל״מ ודחה די״ל כמ״ש הש״ך בי״ד ק״י אות נ״ו ספק שמא אין כאן איסור מהני ס״ס בדשיל״מ ולפ״ז יבש ביבש במינו עכ״פ בתערובות השלישי אי משום זה אין להתיר כבסי׳ ק״י בי״ד משא״כ אי הטעם כמ״ש הרשב״א ז״ל בתשובה למ״ד וג״ן ותה״א ק״ו דבחמץ לא הלכו אחר הטעם ה״ה ביבש א״כ תערובות השלישי יש להתיר בחמץ כבשאר איסורין בזה:

ד והוי יודע דאף להר״מ ז״ל דהטעם משום דשיל״מ ואף לדידן דאסור לשהותו מקרי דשיל״מ כמ״ש בפתיחה לסימן תמ״ז ועמ״א סימן תרע״ז אות י״א וי״ב ומ״ש בפריי שם והנה אף אם נאסר החמץ בלא״ה קודם פסח מבליעות איסור או חמץ כ״ה ועכו״ם ונתערב בפסח אפ״ה אוסר במשהו כמ״ש בשו״ת צ״צ סימן ס״ט ביצה מטריפה שנולדה בי״ט מ״מ איסור נולד מקרי דשיל״מ ובי״ד ק״ב כתבנו מזה הלכך בין לטעם דשיל״מ או כרת ולא בדילי מיניה אף דחמץ כ״ה ועכו״ם בדיל מיניה מ״מ חל עליו בכולל קודם פסח ואוסר במשהו בפסח ועמש״ל מזה והבן:

ה ודע דלמ״ד חמץ דשיל״מ ובזמנו מליל א׳ ואילך החמירו אינו מינו אטו מינו אבל עד הלילה היינו משש או אפשר מה׳ ואילך במינו אוסר במשהו להר״מ ז״ל כדשיל״מ ובאינו מינו עד הלילה ל״ג אטו אינו מינו ועפר״ח סימן תמ״ז אות ב׳: ולדבריו א״ש מה דאמר בפסחים למ״ד בזמנו במשהו כרב היינו דוגמת טעם רב דבמינו אסור מדינא דשיל״מ וגזור אינו מינו אטו מינו (עיין פני יהושע שם מ״ש הטעם בא״מ הוא מבואר בת״ח כלל מ״ה ד״ו ומ״ש א״ש) ומיהו מ״ש הפר״ח מ״ש הכ״מ פט״ו ממ״א הי״ו דחמ״פ כ״ש מ״ה מריבויא דכל מחמצת הוא טעות יע״ש הנה חלילה לנו לחשוד למאורן של ישראל בדבר זה ולשון הר״מ ז״ל הואיל וכתיב כל מחמצת וירצה בזה הואיל והחמירה התורה בחמץ יותר מכל איסורין דאפילו ליכא כזית כא״פ כ״א שאוכל הכותח בהלעטה משא״כ בשאר איסורין גם י״א דפחות מכא״פ אסור מ״ה אלא שאין לוקין עליו כמו דמשמע מדברי הר״מ ז״ל פ״א מחו״מ ה״ז דאסור ואין לוק״ה משמע איסור תורה איכא ובשאר איסורין פסק דטכ״ע בזה דרבנן עיין רלב״ח סי׳ ט״ו הביאותיו בחלק הב׳ יע״ש והואיל והחמירה התורה בתערובת חמץ החמירו חז״ל במשהו אף בא״מ ובטעם לבד כמ״ש הפר״ח בי״ד ק״ב אות י״ג יע״ש כן י״ל בדברי הכ״מ. וא״כ בע״פ בטעם לבד אף במינו אין אוסר להר״מ ז״ל. ואף אי הטעם הואיל והחמירה התורה כל מחמצת לאסור תערובות אין לאסור התערובות ממש עד שתחשך דכפי הנראה גם בתערובות ונוקשה אין איסור מ״ה כ״א תוך הפסח (אף למ״ד תרווייהו מ״ה) וכנראה ממ״ש הר״מ ז״ל פ״א ה״ו מחו״מ תערובות חמץ אם אכלן בפסח לוקה דחד קרא כתיב ומוקמינן במסתבר תוך הפסח עמש״ל: ועמ״מ שם הלכה ה׳ מדברי רבינו ספ״ד (הי״ב) אפילו נתערב תחלת השנה אסור לאוכלו תוך הפסח מ״מ נ״מ אף להר״מ ז״ל לאכול ערב פסח עד הלילה וכאמור:

הפרק השני כל שבשאר איסורין לא בעי ששים יש מהן בחמ״פ דלא בעי ג״כ ששים ויש מהן דאוסר בחמ״פ במשהו ובו ה׳ סעיפים:

א כל שבשאר איסורין לא בעי ששים יש מהן בחמ״פ דלא בעי ג״כ ששים כמ״ש המחבר בתמ״ז ס״י נט״ל לדעתו שרי בתמ״פ ויבש ביבש פסק להחמיר כהרשב״א בתשובה והמעיין בתשובה למ״ד וג״ן משמע טעם א׳ לשניהם אפ״ה פסק המחבר נט״ל קיל טפי דפוגם ומצער ולא נהנה כלל לא החמירו. ועי״ד ק״צ ס״א בלבוש דמצערו יע״ש וכאן בתמ״ז ס״י דנפגם פקע איסורו קשה הא ראוי עדיין לאדם ושוב ראיתי שהוא לשון הרא״ש ז״ל סוף עכו״ם ועיין מ״ה בס׳ התערובת דף ע״ד ע״ב וע״ג הרגיש בזה:

ב ומה שי״ל הוא בנפסד מאוכל אדם וראוי לכלב אם אוסר תערובתו במשהו כי מתשובת הרשב״א ז״ל סימן תצ״ט נט״ל אסור ופת שעפשה ונעשה כעפרא לא אסרה תורה עפרא יע״ש משמע שנפסל מכלב הא ראוי לכלב דמ״ה אסור באכילה והנאה עמ״א תמ״ב י״ד ובר״ן פסחים ת״ה ב׳ דראוי לחמע כמש״ל באורך: ואמנם במנחת כהן ע״ד ב׳ וג׳ ממרוצת לשונו משמע כל שנפסד מאוכל אדם אין אוסר תערובתו שכ״כ שם וז״ל ולדעת הרשב״א (שאוסר נט״ל) אם נפסד ממאכל אדם והגיע לשיעור זה יודה הרשב״א שפקע האיסור וכ״מ בתשובה יע״ש והנה מתשובה זו ל״מ כן. ואם נאמר כל שנפסד מאדם לית באכילה איסור תורה אף דאסור בהנאה מ״ה כעפרן אבל אכילה לא י״ל בנפסד מאדם אין אוסר ועח״י תמ״ז אות מ״ו משמע מדבריו דוקא בנפסל מאכילת כלב דבנפסד מאדם אין חילוק בין קודם זמנו או אח״כ כבסי׳ תמ״ב יע״ש היטב ולדינא צ״ע די״ל בנפסד מאדם א׳ או שמא הנאה חמור מאכילה בזה ואת״ל באכילה ג״כ מ״ה אסור לא החמירו כה״ג חז״ל די״ל נט״ל שרי ועמ״א תמ״ו אות מ״א והבו דלא לוסיף עליה ואי״ה בתמ״ז יבואר עוד:

ג ואפי׳ בישל בכלי שאב״י בפסח אוסר עמ״א תמ״ז מ״א ותמ״ב בט״ז במע״ד ותס״ז. ואף שיש לדון ולומר כה״ג ל״ש משהו איכא מ״מ כיון דלדידן טכ״ע מ״ה בשאר איסורין בחמ״פ אסור אף דנט״ל מ״מ לאו עפרא הוא: וטכ״ע בבעין נ״ל מהטמאים לאסור צירן ורוטבן ומיהו חמ״פ קיל דהיה ש״ה ויש היתר לאיסורו אלא ממשרת או מכלי מדין וצוה להגעיל אף כלי היין עתו׳ פסחים מ״ד ב׳ ד״ה אלא יע״ש ומנזיר שפיר מצינו למילף חמץ מיניה וכאמור:

ד ומה שיש מהספק בדשיל״מ דאוסר באלף וכלי בכלי נמי דשיל״מ אם נט״ל אוסר בו דלא הלכו בו אחר הטעם או חמץ שאני דהחמירו בו כמה חומרות ועמ״א תמ״ז מ״א די״א חמץ דשיל״מ ונט״ל מותר בו ועד הלילה כו׳. ומיהו דבר דלטעמיה כמו בשמים עכו״ם אם נותנין טעם פגום פשוט דאין אוסרין דכ״ע דאוסרין באלף דהטעם נרגש משא״כ נט״ל:

ה וכל דבשאר איסורין כ״נ או קליפה ה״ה חמ״פ כמ״ש המחבר בתמ״ז ס״א והוא מוסכם דאין כח להתפשט יותר אף משהו וחימום כלי שני עסי׳ תמ״ז ס״ג בהג״ה טוב להחמיר בכלי שני שיס״ב והיינו מליל א׳ ואילך וי״ל אי הטעם דיש אוסרין בשעת איסורין בכלי שני בי״ד ק״ה ס״ב ובחמץ החמיר כוותייהו או בשאר איסורין הוא שרי דמפליט ומבליע משהו ובחמ״פ משהו אוסר כריחא מלתא מה״ט ונ״מ בדשיל״מ ולטעמים בכלי שני. ומיהו בה״מ צידדו האחרונים להתיר בחמ״פ ובלא ה״מ ראוי לנהוג כמ״ש הט״ז בי״ד ק״ה ד׳ לאסור אף בשאר איסורין ועי״ד בפריי בק״ב וק״י וקי״א הרבה דינים השייכים להלכות פסח:

הפרק השלישי יבאר חמ״פ אימתי נאסר בהנאה ואימתי שרי בהנאה וחמ״פ לאחר הפסח ובו י״ב סעיפים:

אמר הכותב ראיתי לבאר בכאן פרט אחד רבה המבוכה בו ואביא תחלה שאלה אחת וממנה יתבארו פרטי הדברים וזו תוארה:

א שאלה כל איסורי הנאה שנתערבו בהיתר ואין כדי ביטול אי אוסרין כל ההיתר בהנאה או לאו: ואם יש תקנה בהולכת הנאה לים המלח: או תקנה שימכור לעכו״ם חוץ מדמי איסור שבו ואם יש לחלק בין דבר חשוב יבש ביבש ללח בלח: ואם יש לחלק בין כשהאיסור ד״ת או דרבנן: ואם יש לחלק בין כשהאיסור רק במשהו כמו בשמים של עכו״ם וכדומה שאוסרין יותר מששים אז מהני הולכת הנאה ליה״מ או למכור חוץ מדמי איסור שבו או אפשר אף שנתערב פחות מששים וטכ״ע מ״ה לדידן באכילה אפ״ה י״ל דמהני הולכה ליה״מ או חוץ מדמי איסור שבו ואפשר אף בלא פדיון כלל י״ל דשרי ליהנות מהכל יחד דבאכילה ל״ש ביטול פחות מששים דאיך אוכל יטעם וטעימתו זה הכרתו כמ״ש בחה״ר בחולין צ״ט בשמעתתא דזרוע בשילה משא״כ בהנאה י״ל חד בתרי בטל אף בא״מ בלח דל״ש טעם בזה כל אלה הם ספיקות עצומות לאיש ההמוניי כמוני וכבר עוררתי ע״ז בפריי לי״ד בפתיחה לה׳ בשר בחלב ובסימן ק״י בש״ך אות א׳ וכאן אבאר קצת באורך:

ב דע דבע״ז מ״ט א׳ משנה אפה פת בעצי איסור או ארג בגד בכרכר אסור בהנאה נתערבו באחרים כולן אסורות הנאה (דבר חשוב) ר״א אומר יוליך הנאה ליה״מ והלכה כדבריו. ובע״ד א׳ תנן יי״נ שנפל לבור אסור כולו בהנאה רשב״ג אומר ימכור כולו חוץ מדמי איסור שבו והלכה כרשב״ג חבית בחביות אבל לח בלח אין תקנה ודוקא יי״נ ודאי הא סתם יינם למ״ד אוסר בהנאה מהני בלח חוץ מדמי איסור עי״ד קל״ד ס״ב: ובפירוש יוליך ליה״מ חוץ מדמי איסור יש בו מחלוקת כי רש״י ותוס׳ מ״ט ב׳ סוברים שהם שני תקנות. וחוץ מדמי איסור שבו עדיף בכל ענין מיוליך ליה״מ. וימכר הוא שימכר כל התערובת ביחד חוץ מדמי איסור שבו אבל למכור א׳ א׳ ואח״כ ישליך דמי א׳ מהם לאיבוד אסור דכשלקח דמי חבית א׳ שמא של איסור לקח ודוקא למכור הכל ביחד לעכו״ם הא ליהנות הוא מהם אסור וכן לכבד לעכו״ם אסור דהא נהנה. אבל כשמוליך דמי חבית א׳ ליה״מ ולכל מקום האבוד תופס דמיו והאיסור נעשה היתר ומותר למכור א׳ א׳ והוא עצמו מותר ליהנות ג״כ וער״ן שם באורך ובש״ך י״ד קל״ד אות חט״י וק״י אות א׳ ושם נתבאר דהבדל יש בין חוץ מדמי איסור בדבר שיש חשש שמא ימכור עכו״ם לישראל אסור וביוליך ליה״מ שרי והוא עצמו שרי להנות. וזה בע״ז דתופסת דמיה ואעפ״י שאין פדיון לאליל כשהוא בעצמה הא תערובת דמ״ה בטיל ומדרבנן דבר חשוב לא בטיל הקילו (עיין פני יהושע פסחים כ״ז ב׳ דמ״ה ע״ז באלף לא בטל מלא ידבק וצ״ע דמדרבנן הוא דמה״ט טבעת עכו״ם כו׳ שנפל א׳ לים הותרו כולן מטעם ספק דרבנן לקולא לא מטעם ס״ס עי״ד ק״י באורך וער״ן בע״ז מ״ט ב׳ דמש״ה הקילו יוליך הנאה ליה״מ) וזה בעכו״ם דתופסת דמיה הא שאר איסורין דאין תופסין דמיה כדקי״ל חוץ מעכו״ם והקדש ושביעית ל״ש בהו יוליך הנאה ליה״מ עיין ברא״ש ור״ן שם אבל תקנה דימכר חוץ מדמי איסור שבו מהני בכל איסורין בהנאה בתנאי שלא ימכור א׳ א׳ ובתנאי שאין חשש שימכר אח״כ לישראל כמבואר בירושלמי פ״ג ה״א במסכתא ערלה אמתני׳ בגד שצבעו בקליפי ערלה ודלק אמאי לא ימכור לעכו״ם חוץ מדמי איסור ומשני שמא ימכור לישראל ועתו׳ עכו״ם מ״ט ב׳ ד״ה ארג הביאו ירושלמי דפרק כ״ה אמתני׳ ארג בגד אמאי לא ימכור חוץ מדמי איסור ומשני שמא ימכור לישראל:

ג והנה הש״ך בי״ד קמ״ב אות ח׳ כללא קא כייל ותוכן דבריו תקנה דיוליך ליה״מ מהני בתערובות פת ובגד יוליך כל דמי הבגד והפת ליה״מ ולא מהני דמי כרכר ועצים עיין ברא״ש בע״ז מ״ט ב׳ יע״ש ומותר ליהנות הוא בעצמו מכל הבגדים וכל הפת. וחוץ מדמי איסור שבו שרי למכור לעכו״ם. אבל באיסור בעין לא מהני תקנה דיוליך אבל תקנה דימכור חוץ מדמי איסור שבו מהני ואף שיש בתוכו איסור תורה כמו יש שבח עצים בפת וכרכר אם נאמר דהוה מ״ה ול״ד ליי״נ לח בלח רקל״ד דלא מהני חוץ מדמי איסור שבו דהתם יש ממש בתוכו מה שא״כ ביש שבח עצים בפת וכרכר לא החמירו יע״ש: ועמ״א א״ח תמ״ה אות ו׳ אוסר באבוקה נגדו דהוה איסור תורה. וכוונתו דהוה כלח בלא שגוף האיסור הנאה בפת והוה כודאי יי״נ בלח דלא מהני חוץ מדמי איסור שבו: והנה ראיית הש״ך חזקה היא כמו שרמז בקמ״ב מירושלמי פ״ג דערלה מקשי בגד שצבעו בקליפי ערלה ידלק ולא ימכור ומשני חגי קיימא (פירוש חגי מקשה וחגי מתרץ) דשמא ימכור לישראל הא לא״ה מוכר חוץ מדמי איסור שבו והא ערלה איסור צביעה מ״ה כמבואר בפסחים כ״ג ב׳ בתו׳ ד״ה מנין וב״ק ק״א ב׳ ופר״ח י״ד ק״ב אות ח׳ אלמא אי לאו חששא דימכור לישראל היה מותר חוץ מדמי איסור שבו: ולהמ״א י״ל דירושלמי אסיפא פריך נתערב באחרות אמאי ידלק ימכור חוץ מאיסור שבו יבש ביבש דהוה כחבית בחביות ואף דנקט רישא דמשנה אסיפא פריך כאמור:

ד והנה כולם תמהו אמ״ש הלבוש בא״ח תמ״ה ס״ב אם שרפו חמץ משש ולמעלה ואפה בו פת אסור בהנאה ויוליך הנאה לים המלח והש״ך בי״ד ק״י א׳ ובקמ״ב ח׳ השיג עליו בתרתי א׳ בשאר איסורין לא מהני ליה״מ ב׳ דבעכו״ם גופא דוקא שנתערב באחרים ואני העני מסופק די״ל דוקא כל שיש בו איסור תורה בעצם וראשונה כפת באבוקה נגדו וכרכר שארג בגד שנהנה מאיסור הנאה לא מהני הולכת הנאה ליה״מ הא כל שאין בו כ״א איסור דרבנן חמץ בשעה ששית או משבע ואילך בגחלים עוממות (ואפשר אף לוחשות) וכ״ש באפר נהי דנקברין אפרן אסור י״ל רק מדרבנן כמש״ל מחלוקת בזה א״כ י״ל אף בלא תערובות שרי הולכת הנאה ליה״מ וסובר הלבוש כל שעיקר האיסור בו רק מדרבנן אין חילוק בין עכו״ם לשאר איסורין מהני הולכת הנאה ליה״מ ויש סיוע לזה ממה שכתב הב׳י בתמ״ז הביאו הר״ב בהג״ה סעיף י״א דחמץ שעבר עליו הפסח שנתערב בפחות מששים מהני ליה״מ להתיר בהנאה (לא באכילה שכ״כ הלבוש שם כשיש ששים שרי באכילה ועמ״א שם אות מ״ה) וס״ל להלבוש דאין לחלק בין חמץ שעבר עליו הפסח דקנסא בעלמא ובין שאר איסורין בהנאה דרבנן דבכולן מהני ליה״מ (וכ״ש חוץ מדמי איסור שבו כמבואר) ודוקא כל שנתערב בו גוף איסור תורה אע״פ שנתבטל תוך התערובות מ״ה אפ״ה לא מהני ליה״מ רק בעכו״ם דתופסת דמים לא בשאר איסזרין. ומש״ה משנה דפ״ג מ״א בגד שצבעו בקליפי ערלה ידלק ולא ימכור שמא ימכור לישראל ולא מהני הולכת הנאה ליה״מ אף שנתערב באחרים והוה מדרבנן הואיל ועיקר האיסור הוה מ״ה קודם שנתערב ומשנה ד״ה שם נמי באבוקה נגדו דהוה מ״ה (עמ״א תמ״ה אות ו׳ ועיין בהרע״ב ותי״ט שם מ״ה ד״ה וידלקו ובע״ז פ״ה מ״י ד״ה רשב״ג כתב בשם הר״ן שאר איסורין לסתם יינם דומין ולמ״ש הש״ך בקמ״ב י״ל דהא דמי לבשל בעצים וכרכר ומיהו נראה צביעה דומה לודאי יי״נ שנתערב ואי״ה יבואר לקמן אבל כל שגוף האיסור דרבנן בעצם וראשונה סובר הלבוש דמהני בשאר איסורין כעכו״ם א״כ השגה א׳ מ״ש הש״כ בקמ״ב אות ח׳ לק״מ דהא נמי דרבנן הוא אף בלא תערובות והא דלא מתיר שם ר״א כ״א ע״י תערובות דשם הוה איסור תורה כל שלא נתערב משא״כ בשאר איסורין י״ל אפר נקברים מדרבנן כמש״ל. ותדע דהלבוש גופא בי״ד קמ״ב סעיף ג״ד כתב בפירוש דיוליך לא מהני עד שיתערב באחרים יע״ש (ומ״ש שם בס״ג לא מהני דמי הכרכר הא דמי כל הבגד נמי לא מהני כל שלא נתערב ערש״י ותו׳ ור״ן בעכו״ם מ״ט ב׳ וברא״ש שם) משא״כ בשאר איסורין אפר נקברים מדרבנן באפשר והשגה שנייה נמי י״ל כל שגוף האיסור דרבנן סובר הלבוש דאין לחלק בין קנסא בעלמא ובין איסור דרבנן מהני הולכת הנאה ליה״מ ודברי הלבוש שרירן ומחוורין ולבושיה כתלג חיוור וכעמר נקי ועמ״ש עוד מזה באות שאחר זה:

ה מעתה הבוא נבוא למה שהתחלנו. ואען ואומר הנה הדבר ברור בשאר איסורי הנאה חוץ ע״ז וחמ״פ הדין הוא כך עד״מ נאסר חתיכה בב״ח וחהר״ל נתערבה באחרות ימכר לעכו״ם חוץ מדמי איסור שבו דהוה כחבית בחביות והא ודאי לא מצינו חומרא כשאר איסורין יותר מודאי יי״נ וכמ״ש לקמן בעזה״י ומותרין הדמים בהנאה. וה״ה לח בלח באיסור דרבנן עד״מ לח בלח בחמץ בשעה ששית שנתערב ימכר לעכו״ם חוץ מדמי איסור שבו בפחות מששים בא״מ כסתם יינם עי״ד קל״ד אף גוף האיסור בתוכו וזה נראה פשוט א״צ להאריך ובאכילה ודאי אסור בחמ״פ שעבר הפסח שנתערב בפחות מששים למ״ד יוליך ליה״מ ומותר בהנאה ובאכילה אסור דטעם טעמא דאיסורא ואף למ״ד בחמץ שעבר הפסח שרי באכילה בנתערב בפחות מששים דכי קניס ר״ש בעיניה הא בשאר איסורי דרבנן ודאי באכילה אסור בהולכת הנאה ליה״מ:

ו ואמנם בנתערב גוף איסור תורה לח בלח הדמיון בזה חלב (בקמץ) שבלע מבשר ע״י אש ונתערב אח״כ במינו פחות מששים או שומן שבלע מחלב (בקמץ) ואח״כ התיכו עם שאר שומן דהוה כלח בלח וכ״ש אי נפל לא״מ ואין ששים אי מהני עכ״פ חוץ מדמי איסור שבו או לאו. ולכאורה ביי״נ ודאי שנתערב לא מהני חוץ מדמי איסור שבו לח בלח וכ״ש יוליך ליה״מ לא מהני דהתם לאו בטעמא תליא מילתא דמשהו אוסר וגם משום חומרא דעכו״ם משא״כ בשאר איסורין דבאכילה אין איסור אלא בטעמא דחיך אוכל יטעם וטעימתו זו הכרתו משא״כ בהנאה ראוי להתיר בהנאה דחד בתרי בטל אלא דאסור בהנאה דמה מפסיד דמעיקרא נמי היה אסור בהנאה עי״ד ק״י בש״ך אות א׳ משא״כ ימכר חוץ מדמי איסור שבו בא״מ פחות מששים וכ״ש במינו ובשמים של עכו״ם שנתערבו ביותר מששים דאין אסור באכילה אלא מדרבנן די״ל דשרי למכור חוץ מדמי איסור שבו. והר״ן בע״ז מ״ט ב׳ כתב בסוף דבריו דשאר איסורים לסתם יינם מדמין וראיה מירושלמי דפריך בגד שצבעו בקליפי ערלה אמאי לא ימכר כו׳ ומ״ה חזותא בערלה אסור (עיין ב״ק ק״א ב׳) וה״ה לנדון דידן. ואכתי קשה איך מקשה בירושלמי מסתם יינם ימכר דרבנן לערלה ד״ת ומנא ליה להקשות וסבור הייתי לומר דמקשה בירושלמי משום דסובר כשמואל בע״ז ע״ד א׳ דהלכה כרשב״ג אפילו יין ביין וסובר אף באין רוב כ״א מחצה דאסור מ״ה אפ״ה ימכר חוץ מדמי איסור מקשה שפיר משא״כ לדידן דהלכה יין ביין לא י״ל דבשאר איסורין אף באיסור דרבנן במינו אפ״ה אין מוכר חוץ מדמי איסור ועמ״ש באות שאח״ז אי״ה:

ז ויש להביא ראיה מע״ז ס״ה ב׳ ובש״ע י״ד קל״ד סי״א נפל יי״נ על חטים בנ״ט וימכר הפת לעכו״ם והא בלע הפת גוף יי״נ והטעם דבא״מ בטעמ׳ תליא מילתא ובהנאה ל״ש טעם משא״כ במינו במשהו גזרו ואמרו דלא ימכור יין ביין חוץ מדמי איסור שבו כל שהוא איסור תורה אע״פ שעתה דרבנן. ואמנם ראיתי בט״ז אות ט׳ כתב בשם רש״ל דוקא בסתם יינם וכ״כ הב״ח שם ס״ח בסופו יע״ש והנה יש מי שפירש ההיא כריא דחטי דנפל עליה יי״נ בסתם יינם ועיין ברא״ש בע״ז טרח בזה אי סתם יינם בכלל מאמרם יי״נ יע״ש. ועש״ך בקל״ד אות כ״ג עלה דיי״נ למים שאם אין כשיעור הזה (ששה חלקים) ימכר חוץ מדמי יין כתב משמע דמיירי ג״כ בסתם יינם עכ״ל ופשיטא דמיירי גם כן בודאי יי״נ וזה כדברי דבשאר איסורין מהני חוץ מדמי איסור אף שלא נתבטל מ״ה כיין במים פחות מששה חלקים והטעם כמה שכתב כל שבנ״ט לא גזרו חוץ מדמי איסור שבו משא״כ כל שבמשהו כודאי יי״נ ביי״נ אסור חוץ מדמי איסור שבו כאמור:

ח וליכא לדחויי דטכ״ע מ״ה נהפך כולו לאיסור ולוקה על כל זית ממנו ואסור בהנאה למכור חוץ מדמי איסור שבו ול״ד לבגד שצבעו בקליפי ערלה דכבר הוכחנו בחלק שני דטכ״ע אין נהפך לאיסור ודינו כח״ש וראיה מא״ח ר״ח ותנ״ג ס״ב דוקא אורז כו׳ אם כן אין לחלק בין בגד שצבעו כו׳ ובין שאר איסורין דיכול למכור חוץ מדמי איסור שבו באין חשש שימכר לישראל וכן משמיעין דברי הר״ן ז״ל בע״ז מ״ט ב׳ בסופם דאין לחלק וכדכתיבנא:

ט ואי קשיא בחמ״פ דאנן מחמירין ואוסרין בהנאה ולא מהני חוץ מדמי איסור עסי׳ תמ״ז ס״א בהג״ה ותס״ז ס״י בהג״ה שאני חומרא דחמץ ועוד דבמשהו יש לומר גזרו אף בשאר איסורין שאין למכור חון מדמי איסור שבו וחטה בתרנגולת משהו הוה מדמין ליי״נ ודאי כמה שכתב המרדכי פ״ב דפסחים הובא במ״א תמ״ה ו׳ יע״ש אבל שאר איסורין בנ״ט מדמין להתם יינם אף לדידן ומהני חוץ מדמי איסור שבו וה״ה וכ״ש בשמים של עכו״ם כו׳ דשרי דגם הם אין אוסרין במשהו כ״א כ״ז שמרגישין טעמם עי״ד וגרגיר מלח ביורה גדולה בטל הוא ועב״ח סוף תמ״ז ואזיל לשיטתיה וכפי מה שכתב כאן א״ש וכ״נ דעת הש״ך בי״ד קל״ד אות כ״ג. ושוב ראיתי בפר״ח תמ״ז ס״א האריך בזה להתיר בחמץ חוץ מדמי איסור ומיהו אנן קיי״ל כהר״ב בהג״ה דבמשהו ל״ש טעם משא״כ כל שבנ״ט בשאר איסורין אף הר״ב מודה דימכר חוץ מדמי איסור שבו וכדברירנא לעיל:

יו״ד סוף דבר הכל נשמע דבשאר איסורין לח בלח בא״מ פחות מששים באיסורי הנאה יש לומד דמהני חוץ מדמי איסור שבו וכ״ש יבש ביבש חד בחד דימכר חון מדמי איסור שבו כרשב״ג חבית בחביות אף חד בחד כמה שכתב הר״ן ז״ל בע״ז ס״פ כ״ה וראיה מירושלמי שהקשה מבגד שצבעו יע״ש. וחוכך אני היכא דנתערב חתיכת היתר בב׳ חתיכות איסור הנאה דיש לומר דנעשה כולו איסור ואסור למכור חוץ מדמי איסור שבו ואף שכתב המנחת כהן בספר התערובת בחלק ראשון פרק א׳ דהיתר ברוב איסור אין לוקה עליו ועמ״ש בפתיחה לי״ד ה׳ תערובות ולעיל מזה ועמ״ל פ״ז דמעילה גבי מטבע אי בטלה מכל מקום זה למלקות הא לאיסורא יש לומר דנעשה כולו איסור ואין למכור חוץ מדמי איסור שבו. וצריך עיון לדינא בזה:

יא ואגב גררא ראיתי לאתמוהי טובא על הגאון המפרש בד״א במסכת ערלה פ״ג ה״א דף י״א ע״ב אהא דר״א לא יאכל אכילה והנאה פריך והרי ג״ה ומשני קיימתי׳ בג״ה של נבילה ופירש שם הגאון המפרש מוהר״ר אליהו ז״ל דהכוונה ממשנה ירך שנתבשל בה ג״ה אם יש בנ״ט ואם היה אוסר בהנאה היה אוסר יותר מששים ומשני בג״ה נבילה מיירי והותר בהנאה בנבילה דוקא ולא בכשירה וצ״ע טובא דא״נ היה אסור בהנאה לא היה אוסר יותר מששים ושרי אף באכילה דנאבד במיעוטו וערלה וכ״ה שנפלו בשיעורן שמצאו ג״ש מתרומה כמה שכתב הלח״מ פט״ו ממ״א הט״ו יע״ש וזה פשוט. ועוד אי מתני׳ חולין צ״ו ב׳ ירד שנתבשל כו׳ בנבילה מיירי מה שייך בנ״ט דמשמע ג״ה של אותו ירך והוה הירך ג״כ מנבילה ולומר הפירוש במשנה אם יש בנ״ט מג״ה כולו אסור בהנאה דטכ״ע נהפך כולו לאיסור הא בג״ה של נבילה מוקי לה וצ״ע ואמאי לא נאמר דהכוונה ממשנה שולח אדם ירך לעכו״ם וג״ה בתוכה שמקומה ניכר חולין צ״ג פסחים כ״ב א׳ הקשה בבבלי מזאת המשנה לר״א ומשני כשהותרה נבילה היא וגידה הותרה וכפירש״י ז״ל ל״ש נבילה ול״ש כשירה כלל בזה פירוש ירושלמי דמשני דאה״נ דכשירה אסור בהנאה ומתני׳ דשולח בג״ה נבילה וה״פ שולח ירך לנכרי מנבילה ולא חיישינן במקום שמכריזין ואירע אונס שלא הכריזו שמא יקח ישראל הירך מעכו״ם ויאכל נבילה דמקומו של ג״ה ניכר ויבין שהוא נבילה דכשירה אסור בהנאה ולא היה ישראל שולח לעכו״ם. ירך וג״ה וחיתוכא דנכרי מידע ידע וכעין זה שמעתי מקשין על פירש״י דל״ש כשירה ונבילה ורש״י ז״ל כן כתב דבבבלי אמר סתמא כשהותרה משמע ל״ש כשירה ונבילה:

יב והוי יודע שלאחר האריכות הזה שהארכנו כל זה הוא לרש״י ותוס׳ והרז״ה והרא״ש ור״ן ז״ל ורובן מהפוסקים דסוברים דשתי תקנות הן רצוני לומר תקנתא דיוליך ליה״מ ותקנה דימכר חוץ מדמי איסור כו׳ אבל הר״מ ז״ל בה׳ מ״א פי״ו הכ״ח מבואר דחדא תקנה הוא דהיינו שימכור כולה לעכו״ם ודמי אותה החבית ישליך ליה״מ ובשאר המעות יהנה יע״ש ואם כן תרתי בעינן דהוא אוסר להנות מהחביות בשום מנין רק ימכור הכל ביחד לעכו״ם לא א׳ א׳ וצריך להשליך דמי חבית א׳ ליה״מ ושם בה״ז כתב הר״א ז״ל פטר חמור יוליך כו׳ וכתב הכ״מ דגם הר״מ ז״ל סובר כן וזה אמת ויציב למה שסובר הר״מ ז״ל דחדא תקנה הוה ואפ״ה פריך בירושלמי בגד שצבעו בקליפי ערלה אלמא אף בשאר איסורים מהני תקנה זו וכאמור ושפיר משני שמא ימכר לישראל אחר וכבר התבאר בש״ע י״ד קל״ד ס״ב הוא ממ״ש לשון הר״ת ז״ל סי״ו הכ״ט ממ״א להמעיין שם. (ובטור שם ביאר דב׳ תקנות הם ובב״י הביא דעת הר״מ חדא תקנה ומה שכ׳ והכי נקטינן אין הכרע יע״ש) ועש״ך שם אות ט׳ ויו״ד כתב ה״ה חוץ מדמי איסור וא״י איך יתיישב לשון הש״ע שהוא ממש לשון הר״מ ז״ל פי״ו הכ״ט ממ״א והלבוש תמ״ה בא״ח הרכיב שניהם יחד. ומכל מקום רוב הפוסקים הסכימו דב׳ תקנות הם. ועח״י תמ״ז א׳ הביא דברי או״ה להתיר חמ״פ חוץ מדמי איסור שבו ואנן קיי״ל בחמ״פ לאסור ולא מהני שום תקנה ושורפין הכל או למקום אבוד ודומה ליי״נ ודאי דבמשהו ה״ה זה. ומיהו נוקשה אף להט״ז בתמ״ז דאוסר במשהו מכל מקום יראה דחוץ מדמי איסור שרי עכ״פ למכור כסתם יינם. וה״ה יבש ביבש אפשר אף במחצה דלא נתבטל מ״ה מהני חוץ מדמי איסור שבו כחבית בחביות וער״ן ס״פ כ״ה בע״ז ויבואר אי״ה בתמ״ז. עמ״ש בפריי לי״ד סימן פ״ז ופ״ח בפתיחה וק״ו בש״ך א׳. עיין במרדכי פ״ק ובפ״ב דפסחים חטה בתרנגולת מוקי ההיא דע״ז ביי״נ ככריא דחטי בסתם יינם ועב״ח י״ד קל״ד וכאן תמ״ז בסוף הסימן. ועיין פט״ו ממ״א הי״ד מה שהשיג שאין דבר אוסר בהנייה אלא דבר חשוב ויי״נ יע״ש:

הפרק הרביעי יבאר בחמ״פ אי מקילין בחד ספק דרבנן ובס״ס מ״ה להקל או לאו ובו ט׳ סעיפים:

א דע דקיי״ל ס״ס מותר אף באיסור כרת וסקילה דס״ס מטעם רובא עשו״ת הרשב״א ז״ל ת״א ובש״ך י״ד ק״י בקיצור ס״ס דין יו״ד ובשם האגור. ובתס״ז סעיף ד׳ החמיר הר״ב בס״ס באכילה רק לשהות שרי ובט״ז אות ד׳ דהיכא דיש שעת הדחק מתירין בחמ״פ בס״ס אף באיסור תורה ויש לראות הא בי״ד סימן פ״ב אות י״ג נראה ממרוצת דבריו דתופס שיטת רש״ל עיקר דחמ״פ דשיל״מ ובק״י אות י״א מיאן וסברת הש״ך שם אוסת נ״ו וסובר דשיל״מ אפילו בס״ס גמור אם יש כאן איסור כלל אפ״ה באיסור תורה אסור א״כ למה זה היקל כאן בס״ס באכילה. שוב ראיתי דדבריו בנוים על אדני השכל והאמת דזה במשהו דמדינא מותר לשהות אותו בפסח ואנו מחמירין לשרוף בפסח ולהחמיר אמרו כן לא להקל והוה שפיר דשיל״מ כמ״ש המ״י בת״ח כלל ע״ד אות כ׳ ועסי׳ תרע״ז במ״א י״א משא״כ כאן דיש ספק איסור תורה בחטים הללו וספק בל יראה ואסור לשהות בפסח א״כ לא הוה דשיל״מ ושרי בס״ס כאמור. וכ״ת דכיון דס״ס מהני לשהות להר״ב שם בהג״ה א״כ הוה ממש דשיל״מ י״ל דסברת הט״ז דאין לומר לחצאין וממ״נ אי לא מהני ס״ס אסור לשהות הלכך אף באכילה שרי בס״ס דלא הוה דשיל״מ. ובזה א״ש מ״ש הר״ן ז״ל פסחים למ״ד א׳ דקי״ל כר״ש וקנסא קניס לאחר הפסח הוא להחמיר ולא להקל ס״ס כאן אי יש חשש חימוץ בחטים הללו צריך לבער מיד ועב״י בכל רגע לא הוה דשיל״מ ואין להקל לחצאין לשהות ולאסור באכילה וכדכתיבנא. ומ״ש המ״י שם אות י״ט ראיה מהר״ן לכאורה י״ל בשלמא לדעת בעלי סברא זו (הר״מ ז״ל וסייעתו) דמש״ה חמ״פ דשיל״מ דבתוך הפסח שרי לשהות ולאחר הפסח יהיה מותר והוקשה להר״ן ז״ל אלו הוה החמץ בעין היה לאחר הפסח אסור מטעם קנס רק הואיל וע״י תערובת לא עב״י לא קניס ר״ש א״כ סוף סוף ע״י ביטול הוא ההיתר ואף אם יש לחלק מ״מ אפשר דל״ג בדשיל״מ אלא כל דאלו היה האיסור בעין חוזר להיתרו לא כה״ג ע״ז תירץ הר״ן ז״ל שבעלי סברא זו סוברים הואיל לאחר הפסח מותר אף בעיניה בלי ביטול הלל א״כ כל מה שיש לעשות בהיתר עבדינן דהיינו מוטב שיאכל אחר הפסח דמ״ה מותר בלי ביטול ממה שנאכל תוך הפסח דמ״ה בעינן דוקא ע״י ביטול יע״ש וערש״י ריש ביצה משא״כ לדידן דאסור לשהות מדרבנן י״ל דלא הוה דשיל״מ ויש ליישב:

ב ואם נאמר דחטים שנפל עליהם מים כל שאין ביקוען ניכר הוה רק חמץ נוקשה כמו שיש פוסקים סוברים כן ובסימן תס״ז כתבנו מזה א״כ נוקשה מ״ה מותר בשהייה הוי דשיל״מ מ״ה ואסור באכילה ומותר בשהייה בס״ס וכאמור: והנה מצינו כמה פעמים שהרב החמיר בחד ספק במשהו דרבנן כבסי׳ תס״ז סי״ב התיר דוקא בהפסד גדול והמחבר אוסר בספק מזמן לזמן ואמאי לא נימא דספק דרבנן לקולא והמחבר שם בתס״ז יש לומר נקיע דוקא תרנגולת דמצוי בה חטים מש״ה החמיר בספק א׳ דרבנן ובי״ד ק״ה בספק כבוש בב״ת מקילין דהוה ספק דרבנן ולקולא ולא אמרינן אוקי אחזקה דהשתא יע״ש ועמ״ש בפריי לי״ד שם בט״ז מזה ובסימן תס״ז כתבנו:

ג אם ישאלך אדם לאמר איך יצויר דמליחה חמיר מבישול אף אתה אמור לו דיצויר שפיר למ״ש הט״ז בתס״ז תרי משהו יש להתיר ועא״ר תמ״ז אות ו׳ א״כ חתיכה שנאסרה במליחה מחטה כדי קליפה מדינא במליחה רק כ״ק אין בכדי קליפה ששים נגד החטה וכשנפלה החתיכה לתבשיל אחר אוסרת מדינא לשני אף להט״ז דלא שייך תרי משהו כדי קליפה ויש כח בטעם הטפח חמץ לצאת לתבשיל השני ואם בבישול כהאי גוונא על ידי רוטב שנבלע משהו חמץ בכל החתיכה י״ל דאין כח לצאת משהו מחתיכה לתבשיל שני ויש לצדד כפי דעת הט״ז בתס״ז אות י״ז ובא״ר תמ״ז ו׳. ולענין אם יש לחלק בין מליחה לצליה ואפי׳ בדין זה. הנה יש לומר בכדי נטילה גם כן אין ששים נגד החטה כמו בכדי קליפה ועמ״א תס״ז אות ל״ג אכל רוב עכ״פ יש בכדי נטילה משא״כ כדי קליפה אפשר אף רוב לא יש וא״כ חטה במצה במינו ברוב היה מ״ה בטיל ואם יש ספק יש לצדד בזה ספק דרבנן משא״כ בקליפה י״ל דאין רוב ומ״ה יש איסור: ועמ״א תס״ז אות כ״ה במ״ש דמ״מ כדי נטילה מהמצה אסור ולכאורה כוונתו דכ״נ ליכא ששים ומ״ה אין אומרים שאני אומר והא במינו עכ״פ רוב יש ומ״ה מותר עמ״ש בפנים מזה גם חתיכה שנפל עליה חטה חמץ בבישול בע״פ עד הלילה נתבטלה בששים שוב אין חוזר וניעור תוך הפסח משא״כ בצליה כ״נ ומליחה כ״ק נאסרה הקליפה והנטילה ובפסח ג״כ חוזרת ואוסרת עצמה ואחרים אם נתבשלו עמה וזה פשוט:

ד אם נפלו חטים לבאר מים בפסח ושהו שם קצת וקודם שיעור מיל סלקו משם החטים יש להתיר המים בפשיטות עמ״א תס״ז אות ד׳ וכ״ת דאם נאמר בצונן פולט אם כן מה שפלטו החטים נתחמץ אח״כ ואוסר במשהו זה שבוש חדא דאין כח במשהו הנפלט להתחמץ במים קרים ונתבטל בכמה אלפים ועוד מאחר דנתבטל בעודו היתר תו אין חוזר וניעור דמ״ש קודם הפסח או תוך הפסח דנתבטל בעודו היתר דאין חוזר וניעור ואם שהו שיעור מיל תלוי במחלוקת המחבר והר״ב בתס״ז יע״ש ואם שהו מע״ל פולט בכבוש ועט״ז שם אי צונן מעכב החימוץ:

ה נסתפקתי הרי שהיו כאן שלש עיסות אחת גלגלו ולשו ושהה לערך שליש שיעור מיל ואח״כ התחילו ללוש עוד שתי עיסות ונתערבו שלשתן יחד ושהו עוד שני שלישי מיל דהשתא הראשונה נתחמצה ודאי ונאפו מיד הכל ואין ניכר מהן. והנה לכאורה יש לומר דכבר נתבטלה בעודה היתר שוב אין חוזר וניעור ועסי׳ תמ״ז סעיף ד׳ פסק הרב דיבש ביבש חוזר וניעור עמ״א שם אות י״א לענין שהייה אי מותר ובמקום הפסד וזה דשרי באפשר יע״ש ושם כתבנו דאפשר יבש ביבש אין חוזר וניעור והרב דאוסר שם היינו לבשל בפסח דנותן טעם מחדש או מיירי יבש בלח וע׳ עולת שבת שם ובפנים כתבנו מזה. אם כן אין לחלק בין נתבטל קודם פסח דאין חוזר וניעור או תוך פסח בעודו היתר דאין חוזר וניעור. דהא הראיה שמביא בתמים דעים סי׳ ל״ז ממסכת כלאים פרק ט׳ צמר גמלים וצמר רחלים כו׳ אין חילוק בין הגיע זמן איסור ללא הגיע שהיתר מבטל היתר ואין חוזר וניעור ה״ה כאן:

ו אלא שיש להתיישב בדבר זה די״ל דע״כ לא אמרינן היתר מבטל היתר אלא באין מינם שוה כההיא דצמר גמלים וצמר רחלים משא״כ מין במינו י״ל אין היתר מבטל היתר ועיין בר״ן בנדרים פרק אין בין המודר הביאו הט״ז ז״ל בי״ד ק״ב יראה דכה״ג מ״ה אין היתר מבטל היתר דדומה לדם פר ושעיר ומצות שאני כלומר שניהם מין היתר וה״נ כן הוא ולמ״ד במנחות כ״ג ב׳ מצוות דוקא אין מבטלין זא״ז הא לא״ה אף מינו והיתר מבטלין זא״ז מ״מ ממשנה דכלאים אין ראיה דהתם צמר גמלים ורחלים אינו מינו ומש״ה אין חוזר וניעור משא״כ כאן יש לומר כשנתחמצה הראשונה לא בטיל כדין יבש ביבש בתמ״ז ס״ט ובעי כולן שריפה תוך הפסח וכדכתיבנא:

ז והוי יודע שמ״ש דאם היתר בהיתר מין במינו אז השלשה עיסות כולן אסורות זה להמ״א בתמ״ז אות מ״ם דהטעם הואיל ובלח אוסר בפסח יותר מששים ה״ה יבש ביבש משא״ה להנה״ך בי״ד ק״ב אות י״ג וי״ד הטעם יבש ביבש אוסר בפסח דהוה דשיל״מ א״כ אף אם נאמר היתר בהיתר לא בטיל מ״מ כשנחמצה הראשונה נעשה איסור ובטיל חד בתרי לדידן במינו ודשיל״מ לא הוה כיון דלא הוכר האיסור מעולם לא הוה דשיל״מ כההיא דגיגית מליאה ענבים בי״ד ק״ב סעיף ד׳ ובש״ך אות י״ב ועיין בהלכות שבת מזה: ובשלש עיסות שא׳ מהן נוקשנ ונתערבו למ״ד יבש ביבש לא בטיל דבלח יותר מששים להמ״א הא איהו סובר נוקשה בטל בס׳ ולמ״ד דשיל״מ כה״ג אסור:

ח עוד יש מהספק בשלש עיסות עד״מ עיסה א׳ שהה עשר מנוטי״ן ולש עוד ב׳ עיסות ונתערבו שלשתן ולקח אחת מהנה ואפה ושתים עדיין מונחות על השולחן לערך עשר מנוטי״ן ויש ספק שמא עיסה ראשונה נאפת כבר או שמא עדיין מונחות ונתחמצה שמונחות שיעור מיל אם היינו אומרים דהיתר בהיתר מין במינו מ״ה בטל ברוב א״כ אף להמ״א בתמ״ז אות י״א שרי אח״כ לאכול הכל ר״ל מצות משלש עיסות הללו כי בדרבנן אנו אומרים ותולין שעיסה ראשונה נאפה כבר ולית כאן חמץ הואיל ומ״ה יבש ביבש חד בתרי בטל ומדרבנן אמרינן חוזר וניעור להמ״א בתמ״ז תו תולין בספק דרבנן וכדכתיבנא ולקמן אי״ה אכתוב עוד אם העיסות שוות או אחת יותר גדולה מחבירתה:

ט ומהא אמינא לה ממ״ש המ״א בתס״ז אות ד׳ דיבש ביבש בפסח אם נאכל א׳ מהן בשגגה תולין ה״ה כאן תולין שעיסה ראשונה נאפה תחלה וכ״ת דכאן הוה כמבטל איסור זה שבוש ובורכא נמי הוא דבשעת היתר מותר ליקח א׳ בידים ולהשליך יע״ש ועי״ד ק״ו ובש״ך אות ד׳ בשם הנ״י ואנן לכאורה קיי״ל אף חמ״פ אמרינן שאני אומר עמ״א תמ״ז א׳ ה״ה כאן אף ליקח א׳ בידים לאפות שרי דעדיין היתר הוא וכדאמרן מה שאין כן לסברת הר״ן פרק אין בין המודר הביאו הט״ז בי״ד ק״ב דמצוות אין מבטלין זא״ז היינו דשניהם היתר במינו אין מבטלין זא״ז א״כ בההיא דשלש עיסות שנתערבו דאמרן מ״ה אין להם ביטול בעודם היתר (ודשיל״מ מ״ה בטל דמ״מ לעת עתה הא׳ איסור והוה ניגוד ומ״ה א״מ מיקרי וכמ״ש הר״ן ז״ל בפסחים) א״כ כשלקח עיסה אחת מהנה ואפה ושתים עדיין מונחים על השולחן ושהו עשר מנוטי״ן תו הוה ספק תורה דלית כאן רוב אלא חד בחד ושניהן אסורין מספק תורה. ולכאורה זה שבוש דודאי כל שנכנסו שלשתן בגדר הספק הותרו כולן מ״ה מאחרי רבים האמור בסנהדרין כמ״ש רש״י ז״ל ריש ביצה ואף שהאחת נאפת כבר כתבנו בי״ד ק״י וק״א וק״ב אף שא׳ בבית וא׳ בעלייה הותרו כולן וא״צ היקף וסמוכה זה לזה ול״ד למ״ש בי״ד קי״א באם א׳ יצא מגדר הספק הדמיון בא׳ יש ששים ובא׳ אין ששים דאין מצטרפין באיסור דרבנן דל״ד לכאן. ועדיין יש לעיין דאפשר הואיל ועיסה שנאפת כך איו בו גדר ספק איסור תו אין מצטרפות לשנים הנותרים והב׳ הנשארות הם בספק איסור תורה וכן אם נאכל א׳ משלש עיסות או נפל לים וכדומה וב׳ מונחות על השולחן להר״ן ז״ל היתר בהיתר במינו ממש מ״ה אין ביטול והט״ז בי״ד ק״ב קלסיה להא דהר״ן ז״ל א״כ יש נ״מ טובא לדינא וצ״ע:

י ועיין בש״ך י״ד ק״ב נתערב כלי בין הכלים צריך שהייה מעל״ע ומרויח דהיה מותר מ״ה והוה דשיל״מ יע״ש באות ח׳ זה לסברת הר״מ ז״ל דחמץ מיקרי דשיל״מ בפט״ו ממ״א אבל לסברת הר״ן ז״ל הואיל ואין המין בפ״ע נעשה היתר גמור וכל עצמו של דשיל״מ הוא מדרבנן לא מחמירין ביה עיין פסחים ל״א א״כ י״ל ה״ה בכלים א״צ שיהוי מעל״ע ולמ״ש המ״א בתמ״ז אות מ״ם וכן הסכימו רוב האחרונים דחמץ לא מיקרי דשיל״מ ה״ה בכלים כן וי״ל חמץ לדידן דצריך לשרוף הכל לא מיקרי דשיל״מ משא״כ בכלים. וגם חמץ חוזר ונאסר לשנה אחרת מקילין בו משא״כ בכלים ועמ״ש בפריי לי״ד ק״ב בש״ך אות ח׳ עמ״ש הכר״ו ז״ל ראיה מחמ״פ והקשינו שם עתה ראיתי שי״ל דכוונתו למ״ש הר״ן ז״ל דהא לאחר הפסח אלו הוה בעיניה הוה אסור מדרבנן א״כ עיקר ההיתר הואיל וכבר נתבטל ולא עבר בב״י וסוף סוף לא משתרי כ״א ע״י ביטול ה״ה כאן. ולזה יש לומר דאף הר״מ דחשיב חמץ דשיל״מ הוא הואיל אחר הפסח היתר אכילה בלי ביטול אף מדרבנן אף דב״י היה ע״י ביטול ועדיין ל״ד לכלים שם וי״ל בכלים אף הר״מ ז״ל מודה הואיל וכ״ע ס״ל דשיל״מ הוא מדרבנן וכלי שאב״י אף לאחר מעל״ע לא הותר מדרבנן וכאמור ועי״ד ק״ב סעיף ד׳ בהג״ה וק״ה. עמ״ש בתס״ו מזה בקערות בדיל שאופין בתנור חמץ דבעי ליבון ולא הגעלה. ונתערב דלא הוה דשיל״מ דאין תקנה בליבון דניצוצות נחזין דיתקלקל בדיל וככ״פ ע״י חזרה לתנור גרוף י״ל לא מהני כה״ג דשמא דוקא בלע על ידי חמין נאמר ככ״פ לא ע״י אור כה״ג הרבה פעמים צריך אח״כ ליבון גמור ניצוצות והבן זה:

יא טעם דמחמירין בחמ״פ במשהו לכאורה אנן תופסין עיקר הטעם דהוה כרת ולא בדילי מיניה ערש״י פסחים כ״ט ב׳ ומ״א תמ״ז אות ה׳ באורך ומש״ה עד הלילה בטל בס׳ וחלב ודם בס׳ ונוקשה בטל בס׳ יע״ש והט״ז החמיר בנוקשה בתמ״ז אות י״ט י״ל הטעם דסובר דשימ״ל עמ״ש אות א׳ מזה: אם נפלה חלה לתבשיל בפסח ויש ששים או ק״א נגדה עי״ד שכ״א ס״א בהג״ה אפ״ה אוסר במשהו מטעם חמץ ואי תימא דחלה מיקרי בדיל מיניה לזו אפ״ה כל שיש דררא דחמץ ואף חמץ של כלאי הכרם וכדומה אוסר במשהו בפסח וכ״ת דאין איסור תע״א ולית כרת כמו עד הלילה הא ליתא דע״י כולל חייל ועיין לח״מ בה׳ חו״מ פ״ו ה״ז וכבר עמדתי על זה בס׳ ש״ה ובמ״א מה שקשה בדבריו יע״ש. ועוד לא פלוג חז״ל כל שיש דררא דחמץ כו׳ וכ״ש חלת ח״ל עיקרה מדרבנן דפשיטא דחל חמץ עליה ועיין יבמות בהא דנ״מ לקוברו בין רשעים גמורים ובמ״א כתבנו מזה: ועתו׳ ר״פ ד״ה אור ב׳ תירוצים. משא״כ נוקשה לית בה כלל כרת ולדידן נוקשה דרבנן עסי׳ תמ״ז במ״א ה׳ ובפנים ביארתיו:

ואם היו כאן שלש עיסות וא׳ מהן נוקשה ונתערבו ונפל א׳ לים הותרו כולן מדרבנן שאני אומר אבל חד בחד בא׳ מהם נוקשה י״ל חד בחד כגופו של איסור עי״ד בש״ך ק״י:

יב עיין ר״פ אלו עוברין ובהרא״ש שם לר״ת נוקשה ותערובות אף למ״ד מ״ה אסורין אין עב״י א״כ למ״ש התוס׳ ריש פסחים ב׳ תירוצים שהחמירו לבער חמץ אע״ג שבטלו לתירוץ בתרא כל אלו א״צ לבער יע״ש קשה הא דאמר פסחים ו׳ א׳ של הקדש א״צ דבדיל מיניה הא בלא״ה א״צ דלא עב״י כמו תערובות ונוקשה וי״ל דעדיף מיניה קאמר ועוד דל״פ לכן אמר דבדיל: וכיון דברירנא קצת בעזר העוזר האמיתי אתחיל בפי׳ מיד. וכבר מילתא אמורה כל מ״ש בחיבורים שלי הכל לעורר לב המעיין בלבד והיודע יבחר ואל יסמוך עלי בשום דבר הנוגע להראה: