פרי מגדים על אורח חיים, פתיחה כוללת יד

הלכות שבת

יש בכללן חמש מצות שתי מצות עשה וג׳ מצות ל״ת וזהו פרטן :

א לשבות בשביעי:

ב שלא לעשות מלאכה בו:

ג שלא לענוש בשבת:

ד שלא לצאת חוץ לגבול בשבת:

ה לקדש את יום השבת בזכירה: הר״מ ז״ל הנה מש״ש לקדש בזכירה אע״פ שהר״מ ז״ל סובר הבדלה ד״ת פכ״ט מה״ש ה״א מ״מ כלול במ״ע זכור וכמ״ש המ״מ שם ובהקדמה פכ״ט מ״ע זכור כולל קידוש והבדלה א״כ מ״ע זו מוסכמת בקידוש שהוא ד״ת והבדלה יש מחלוקת ומ״ש שלא לצאת חוץ לגבול בשבת יש בו מחלוקת כי הוא ז״ל סובר י״ב מיל ד״ת ורבים חולקים ואומרים תחומין אפי׳ כמה רק דרבנן: ומ״ש שלא לענוש בשבת אפי׳ מלקות אין לוקין בשבת כמ״ש בפרק כ״ד ה״ז יע״ש: ולכאורה שאין לוקין לא ידענו מנ״ל דאימא מיתה שיש בו מלאכה ד״ת אסרה תורה לא מלקות ואם לומר דקרא דלא תבערו כולל כל עונשי ב״ד א״כ בריש יבמות דאמר טעמא דכתב קרא הא צריך שאין עונשין שום עונש. והנה בהלכות סנהדרין פרק ששה עשר הלכה א׳ מלקות במקום מיתה עומדת עיין כ״מ שם ומ״מ אין זה מספיק: והנה בי״ט ג״כ אין עונשין ומבואר במשנה סנהדרין ל״ב א׳ וגמ׳ ל״ו א׳ ותוס׳ ד״ה ומה י״ט יע״ש והנה לכאורה רבא ואביי שם הא סברו בפסחים וכמה מקומות ובשבת דף כ״ד ב׳ ובתוס׳ שם ד״ה ולא מילה צידדו אי רבא סובר י״ט עשה ול״ת ואביי משמע דלית ליה כ״א י״ט ל״ת לחוד איך יתרץ משנה דסנהדרין די״ט אין רציחה דהיינו עונש ב״ד אין דוחה י״ט דנהי דק״ו ליתא דאיכא למומר שבת יוכיח מ״מ בלאו ק״ו נימא יבא עשה דמיתת ב״ד ותדחה לל״ת די״ט למ״ד הכין. באופן דנקטינן דאין עונשין ב״ד אפי׳ מלקות דוחין לא שבת ולא י״ט וכדאמרן:

שוב ראיתי במ״א סי׳ של״ט אות ג׳ עמד בזה והתוספות שבת הביא בשם מהרש״ק שכ״כ הר״מ ז״ל פ״א מסנהדרין וכעת לא מצאתיו ועיון א״ר אות ב׳ בשם ירושלמי יע״ש ומירושלמי אין ראיה דאימא מיתת ב״ד ובס׳ החינוך שהביא הטעם שיהא מנוחה ומרגוע מבואר דאף מלקות אין עונשין: ולפ״ז כ״ש מכות מרדות דבריהם שדנין אותו בכ״מ כמ״ש הר״מ ז״ל בבהלכות סנהדרין פ׳ ששה עשר ה״ג פשיטא שאין עונשין בשבת דלית בזה מ״ע כלל וחשוב חבורה ותיקון הנפש: והרב בהג״ה בשל״ט סעיף ד׳ אהא דאין דניו בשבת וכתב כ״ש שאין מלקין כו׳ הנה אין דנין שמא יכתוב ואין מלקין ד״ת הוא ואי״ה יבואר ויש להסתפק במכות מרדות באין עושה סוכה וכדומה דמכין עד שתצא נפשו אפשר כה״ג בשבת וי״ט עונשין אותו ואי״ה יבואר:

ומה שכתב הר״מ ז״ל ב׳ שלא לעשות מלאכה בו הנה העושה מלאכה במזיד והתראה סקילה ובלא התראה כרת ובשוגג חטאת קבועה והוא מבואר בתלמוד בכמה מקומות וכמ״ש הר״מ ז״ל פ״א מה״ש הלכה א׳. והנה כרת מבואר בתורה פ׳ כי תשא מחלליה מות יומת כי כל העושה מלאכה ונכרתה ופירש״י ז״ל מות יומת בעדים והתראה וכתב הרא״ם ז״ל דלאו מות יומת דייק דהזר הקרוב יומת מיתה ב״ש הוא אלא מדכתיב ונכרתה ש״מ רישא מיתת ב״ד ע״י עדים והתראה ומ״מ לא שמעינן סקילה דמות יומת סתם הוא חנק אלא שרש״י בשבת דף וי״ו ע״ב ד״ה הא נמי פשיטא דבהתראה סקילה ממקושש הרי דמקושש ילפינן דבמזיד והתראה סקילה ואכתי לרבי יהודה בסנהדרין דאין חייב עד שיודיעוהו באיזה מיתה ובהכרח מקושש הוראת שעה היתה כמ״ש הרא״ם ז״ל פ׳ שלח לך א״כ מנ״ל לר״י דמחלל שבת בסקילה אימא חנק כסתם מיתה ודוחק לומר דהוראת שעה שלא בהתראה אבל ליתן סקילה בהוראת שעה לא מסתבר דזה מנ״ל אימא הוראת שעה לגמרי היה גם לומר דמסמיכות מקושש לע״ז מה ע״ז בסקילה גם שבת כן גם זה דוחק. ועתי״ט סנהדרין פרק שביעיי מ״ד ג״כ לא הביא כ״א קרא דפ׳ שלח לך:

ויש לשאול הא דאמר בשבת וי״י ב׳ ובדוכתי טובא דאיסי סובר דיש א׳ מאבו׳ מלאכות דאין חייב על א׳ מהן אם הלכה כמותו כי ברייתא דאם הכניס והוציא חייב כו׳ מסייע ליה דהא מהנך דלא מספקן אי אין הלכה כמותו. וממרוצ׳ דברי הר״מ ז״ל פ״א מהלכות שבת הלכה א׳ ופ״ז הלכה א׳ כלל כל הל״ט מלאכות חייב עליהן סקילה במזיד כו׳ נראה דאין הלכה כאיסי וראיה לזה ממה שאמרו בסנהדרין ס״ו א׳ במשנה המחלל שבת בדבר שחייבין על זדונו כרת ושגגתו חטאת ולאיסי הא איכא א׳ דחייבין חטאת (וכרת) ואפ״ה אין חייבין סקילה והתוספות שם ד״ה המחלל כתבו דה״פ דלדיוקא קאמר יע״ש וזה נראה דוחק לר״מ ז״ל ומש״ה פסק דלא כאיסי. וכן בפרק חמשה עשר מהלכות סנהדרין הלכה יו״ד קחשיב המחלל שבת מהנסקלין ואי איתא לדאיסי איך סתם והא התנא הוצרך לאשמעינן הוצאה מהנך דלא מספקן ורובן מסופקין ש״מ דליתא לדאיסי. ומיהו לכאורה לדידן אין נ״מ דכרת וחטאת חייב אף לאיסי כמ״ש התוס׳ שם שבת ו׳ וה״ט יע״ש וא״כ יאמר יה״ר כאילו הקרבתי חטאת כמבואר בא״ח סימן א״ ובשל״ד סעיף כ״ו בהג״ה על חטאת חייב ליתן ח״י פשוטין וסקילה ליכא בזמן הזה: ומיהו נ״מ בשעה שחילל שבת הפסיד ממון חבירו אם חייב מיתה פטור מתשלומין אפילו חייבי מיתות שוגגין פטורין וא״ל חייב כמ״ש בכמה מקומות בגונב כיס בשבת וכדומה ומעביר חפץ וזורק חץ וקרע שיראין וכדומה. ואי עשה א׳ ממלאכות והנך דמספקן אי חייב מיתה עליהן אי תפס הניזק יש לומר דאין מוציאין מידו ומיהו כה״ג לא שייך קים ליה דספק לכל העולם ואף אי תפס י״ל מפקינן מינים ומיהו יש לומר דספיקא דדינא לכל באי העולם יש לומר דאין פוטרין אותו מממון דדוקא חייבי מיתות שוגגין הואיל ואלו אתרו ביה פטור נמי בשוגג משא״כ כה״ג דמספיקא לא קטלינן ליה מחויב ממון ועיין כתובות אלו נערות במעביר וזורק י״ל לענין כרת וכר״ן ועיין שבת בהזורק צ״ז כמה פלוגתות מקושש מה היה יע״ש ואי״ה יבואר במ״א וכאן אין להאריך:

ומ״ש מ״ע לשבות בשביעי מפורש במקרא בפ׳ כי תשא ביום השביעי שבת שבתון ורש״י שם בקצת נוסחאות לאיסור אוכל נפש לא הבינותיו דבי״ט כתיב היתר מפורש אך אשר יעשה לכל נפש גם כתיב מלאכת עבודה הא שבת דלא כתיב מלאכת עבודה מה״ת להתיר אוכל נפש ומה מצינו מי״ט שכן כרת סקילה וכדומה. ואמרו שבת שבתון לתוספת שבת עשה למאן דאית ליה תוספת שבת ד״ת והכי קי״ל. ובפ׳ ויקהל נמי כתיב עשה באופן דשבת עשה ול״ת כמ״ש הר״מ ז״ל פ״א מזה:

ואגב גררא ראיתי להזכיר בסנהדרין ס״ו א׳ אמאי לא מחמר כבשבת קכ״ד א׳ אליבא דהלכתא לא תחומין והבערה שאין אליבא דהלכתא (בא״א): גם מ״ש רש״י שם ד״ה שחייבין מלאכה שיש בו מעשה ומלאכת מחשבת ולא המתעסק הנה יש בו מעשה א״י היאך יצויר חילול שבת באין בו מעשה ואולי רמז למחמר או שביתת בהמתו דאין בו מעשה ומ״ש לא המתעסק לכאורה היינו ב׳ נרות דולקות ונתכוין לכבות זה וכיבה זה או נתכוין ללקוט זו וליקט זו דפטור לתוס׳ בשבת ע״ב ב׳ כר״נ אר״ש כריתות י״ט ב׳ וא״כ אמאי לא אמר למעוטי מתעסק בב׳ נרות דולקות ונתכוין לכבות זה וכיבה זה במזיד והתראה פטור דמלאכת מחשבת וכל שאין חטאת בשוגג פטור במזיד ולכאורה יש ראיה למ״ש הר״מ ז״ל פ״א דשבת החט״י דהלכה כרבא ואביי בזה כמ״ש הלח״מ שם (עיין בחידושינו שבת ע״ב ב׳ בזה) דב׳ נרות חייב יע״ש ויש ליישב זה ואין להאריך כאן ואי״ה במ״א יבואר יותר:

גם יש לראות אמאי לא מנה הר״מ ז״ל עוד עשה שביתת בהמתו דמקרא מפורש למען ינוח כו׳ ובהמתך כו׳ נהי דלאו דמחמר בכלל לא תעשה כל מלאכה הכולל אדם ובהמה ואין למנות לשתים מ״מ שביתת בהמתו מ״ע בפ״ע היא:

נסתפקתי הא דקיי״ל בדוכתי טובא מומר לחלל שבתות בפרהסיא הוה מומר לכל התורה כולה ומהם בי״ד סימן כ׳ סעיף ה׳ ודוקא במחלל בעבירה ד״ת דוקא כמ״ש הפר״ח שם וקו״א ותב״ש שם ודאיק לה מדתניא חוץ ממומר לנסך ולחלל שבת מה ניסוך ד״ת אף שבת כן (חולין ה׳ א׳) אף אנו נאמר דוקא בדבר שחייב כרת וסקילה וחטאת הוא דמומר לכ״ה הא בלאו דמחמר לא הוה מומר לכ״ה דליכא כ״א לאו בעלמא א״ד אף זה מקרי מחלל שבת ולא מדמינן לניסוך לומר דוקא דומיא דניסוך שהוא מעבודות דחייב כרת וסקילה עליהם:

גם תחומין י״ב מיל למאן דאית ליה דהוה דבר תורה ולוקין עליהם כדאיתא ספ״ק דעירובין אי הוה מומר לכ״ה כולה גם שביתת בהמתו בעשה ולכאורה מדלא מוקי בסנהדרין ס״ו א׳ מכלל דאיכא מחלל שבת ואין מחייב כרת וסקילה וחטאת ולא אמר מחמר או שביתת בהמתו ש״מ דאין זה נקרא חילול משמע במעשה וזה אין עושה כלום שביתת בהמתו ומחמר י״ל בדיבוריה עביד מעשה הנהיגם בקול וכ״מ שבת קנ״ג ב׳ דרבא הקשה דהוקשה כ״ה לע״ז דבעינן מעשה בגופיה דוקא לא הנהגה בקול ורבי יוחנן מסיק מקנ״ד א׳ דמחמר נמי לא לקי דלאו שניתן לאזהרת מיתת ב״ד ותיפוק ליה דלאו שאין בו מעשה אלא לענין לאו בדיבורים עביד מעשה: (ויש לנו הרהורי דברים הר״מ ז״ל בה״ש פרק עשרים הא״ב דאין לוקה על מחמר דניתן לאזהרת מיתת ב״ד ותיפוק ליה דאין מעשה דאיהו כתב בפ״א מתמורה דמפי השמועה למדו חוץ ממיר ומקלל ונשבע ועלח״מ דלא ס״ל דרבי יוחנן דלא תתני ממיר ור״י לשיטתיה הוצרך לאזהרת מיתת ב״ד וי״ל דיש עוד תי׳ שם דציבור ושותפין לוקין דלא עבדי מעשה בדיבור דאין עושין תמורה על ח״מ שם (ובספרי פורת יוסף יע״ש אין מקומו פה) באופן דעל שביתת בהמתו לאו מחל״ל שבת בידים מקרי מדלא מוקי בהכין מתני׳ דסנהדרין ס״ו ב׳ ומחמר י״ל דבעי לאוקמיה אפי׳ לרמי בר חמא בשבת קנ״ג ב׳ יע״ש אבל תחומין י״ב מיל י״ל דהוה בכלל מחלל שבת ומומר לכל התורה כולה וכדמוקי מתני׳ התם:

עוד זאת אדרוש הא דקי״ל מומר לחלל שבתות מומר לכ״ה והטעם דשקולה שבת ככל התורה שיש בו פנות התורה חידוש העולם והשגחתו ויכלתו כמו שהאריכו בזה המפורשים וע״ז נמי ה״ט דכופר בעיקר א״כ מחלל יוה״כ לא הוה מומר לכ״ה: אלא שראיתי לרבינו הגדול בעל תבואות שור ז״ל בי״ד סימן ב׳ כתב ומשמע באה״ע דיוה״כ שוה לשבת בסי׳ קכ״ג ועיינתי שם בקכ״ג ס״ה בהג״ה כתבו בזדון בשבת ויוה״כ אין מגורשת מ״ה וכמ״ש הב״ש אות ח׳ דסופר מומר ועב״י שם לפי הנוסחאות שבר״מ ז״ל והנה לנוסחא שנייה שהביא הב״י שם כתב גם בשוגג ביוה״כ ושבת כשר כתבו וחתמו בזדון אין מגורשת שהעדים פסולים מ״ה תיפוק ליה כתב לחוד נמי סופר פסול והב״י בש״ע ס״ה העתיק כתבו וחתמו בזדון בו ביום או בי״ט שהרי העדים פסולים אכל בר״מ כפי הנוסחא השנייה רק איוה״כ ושבת ולכאורה נראה דביוה״כ לא הוה מומר רק חשוד לכה״ת כולה הוה דיוה״כ חמור בעיני העולם ביותר יומא דדינא ומש״ה בעדים אינה מגורשת ודאי מ״ה אמנם כתב הסופר ביוה״כ ונמסר בפני עדים כשירים בטל מספק דשמא לא כתב לשמה דחשוד לכ״ה כולה ובשבת בטל וודאי דהוה מומר (ואין בני כריתות להר״מ ז״ל דאין מאמין) ובי״ט נמסר בפני עדים פסול מדרבנן לא ספק בטל וכעת אין לי ראיה לא לכאן וכאן רק קשה לי דלמה יהא ביוה״כ מומר לכ״ה דע״ז ושבת שקולים ככל התורה כמ״ש רש״י חולין שם ה׳ א׳ משא״כ יוה״כ אמאי הוה מומר לכה״ת ולא ראיתי להפוסקים שיאמרו זה וכעת לא מצאתיו מפורש מהו דינן כיום הכיפורים ומתני׳ דסוף פרק קמא דמגילה אין בין שבת ליוה״כ ולא קחשיב זה ה״נ בין שבת לי״ט לא חשיב זה דתנא בדיני איסור מלאכה קעסיק אבל שאר דברים איכא טובא בינייהו:

והנה הלבוש באה״ע קכ״ג פסק בפירוש ג״כ דביוה״כ במזיד בטל מ״ה דמחלל שבתות כו׳ מ״ש שם כתב בי״ט פסול שהרי כתבו בפיסול יש לעיין ביה כי הח״מ כתב דוקא שחתמו עדים בו הוה מזויף מתוכו דבסופר רשע כל שאין מומר אין חשש ועיין ב״ש שם. ועב״ח קכ״ג בשם רש״ל חולק אב״י דה״ה שבת ויוה״כ כשר יע״ש וי״ט ל״ד יע״ש: ועיין לבוש י״ד סימן י״א ס״ב השוחט בשוגג בשבת ויוה״כ שחיטתו כשירה הא מזיד בשבת פסולה ושביק יוה״כ משמע ביוה״כ במזיד כשר וזה סותר למ״ש באה״ע קכ״ג דביוה״כ נמי פסול יע״ש: וראיתי להמ״ל בפ״ג מהלכות גירושין הי״ט דמהר״ש יפה תלה זה אי הלכה כאביי או כרבא בתמורה דכל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד אי מהני או לאו ועמ״ש בסמוך אי״ה מזה:

וסבור הייתי לומר דגירושין מ״ע הוא והנה בי״ט כתבו הסופר בזדון ועבר אמימרא דרחמנא י״ל דעשה דגירושין דוחה לל״ת די״ט רק העדים שחתמו פסולים הם דכ״מ שיכול לקיים שניהן אין דוחה ויכול לקיים בעידי מסירה משא״כ כתיבה א״א היום בע״א וליומא אוחרא איפשר לא מקרי איפשר לקיים שניהן כמו נותר דצריך קרא בקר שני שאין דוחה י״ט דביומא א״א לקיים שניהן משא״כ שבת ויוה״כ הוא כרת ואין עשה דוחה ל״ת שבכר׳ כמבואר בריש יבמות יע״ש במהרש״א ומהרש״ל וכ״מ דאמר רחמנא לא תעביד לא מהני וכאילו לא נכתב כלל וזה שיבוש מכמה טעמים א׳ לא נאמר דזה מקרי עשה דדוחה לל״ת וגם יצויר שא״א להמתין לאחר שימות ותהא נשארה אגודה ביבם שא״א לו לחלוץ ולייבם אכתי י״ט עשה ול״ת כמ״ש הר״מ ז״ל ריש ה׳ י״ט פ״א ה״א יע״ש ובעיקר הדין אי הוה כותב שבת וי״ט בכלל כל מילתא כו׳. הנה השוחט בשבת תוכיח דבמזיד י״א פסול משום מומר הא משום לא תעביד לא דיום הוא שאסור לנו השחיטה וכמ״ש הסמ״ע בח״מ ר״ז ור״ח וכבר התבאר זה אצלינו במ״א גם אי יש לחלק בין שוגג למזיד בכ״מ דלא תעביד אין מקומו פה וכבר יצאנו קצת מגדרינו ואין להאריך כאן:

אמר הכותב ראוי להקדים בכאן הקדמה אחת וזו תוארה. הנה אבות מלאכות ארבעים חסר אחת מונין במשנה שבת ע״ג א׳ ובר״מ ז״ל פ״ז ה״א. ויש תולדות רבות לכל אב ובירושלמי משמע שהוציאו בפלפול וסברא ל״ט תולדות לכל אב ואב: וכלל הוא כך להרמ״ז כל מלאכה שדומה לאב ממש אע״פ שיש חילוק הן באיכות הפעולה או באיכות הנפעלים אפ״ה אב יקרא כמו הזורע והנוטע וכמו הקוצר והבוצר וכדומה יע״ש בר״מ ובמ״מ וכבר ביארנו בחדושינו שם יפה ת״ל וכל מלאכה שאין לה אלא דמיון מה לאב תולדה תקרא ואמרם ז״ל שאם עשה הל״ט בהעלם א׳ בזדון שבת ושגגת מלאכה חייב ל״ט חטאות ואב ותולדה דידיה אין חייב אלא א׳ וכ״מ האידנא כמ״ש בא״ח סי׳ א׳ ושל״ד סעיף כ״ו דלכל חטאת ראוי שיתן לצדקה ח״י פשיטין יע״ש: וכבר הקשה הר״ן שם בגמרא הא איכא מעביר ד״א ותירץ מעביר תולדה דהוצאה היא וא״כ עשה הוצאה ומעביר בהעלם א׳ אין חייב אלא הר״ם ז״ל בפירוש המשנה שם י״ל כל ששוחט מקלקל הוא אלא תיקון קצת וצריך שיבא התיקון מיד כה״ג לא לאחר זמן (עתוס׳ שבת ק״ו א׳) ומש״ה נעשה מומר רק במשהו אחרון וכ״כ בפריי שם וא״כ בבהמה מכי שחט מעט וושט נבילה הוה כדכתיבנא משא״כ בשוחט חמשה עופות בשבת חייב על כל א׳ ואחת לדעת רבינו ישעיה אחרון דאמרי׳ גופין מחולקין בבהמות חיות ובמשהו אחרון מקנה החיוב בא ובחי׳ אז וכן כולן הרי גופין מחולקין. אבל חובל בה׳ בהמות בשבת כדרך שחייב על חובל יראה ודאי דלריא״ז חייב חמשה דהוה גופין מחולקין דמ״ש מאוכל חלב מה׳ בהמות חיין ה״ה זה:

ואגב גררא ראיתי לשום לב על מקרא כתוב בתורה פרשת כי תשא ושמרתם את השבת כו׳ מחללים מות יומת כ״י כל העושה בה מלאכה ונכרתה באמת מלת כ״י צריך ביאור דמשמש ד׳ לשונות וכאן אין לו א׳ מהלשונות: והנה הרא״ם ז״ל פרשת כי תשא עמ״ש רש״י מות יומת אם יש עדים והתראה לאו מיומת מפיק על ידי אחרים דהא כתיב והזר הקרב יומת מיתה ב״ש אלא מדכתיב כרת בתריה ש״מ רישא מיתת ב״ד יע״ש: והנה בשבת עי״ן א׳ חילוק מלאכות כו׳ ותוס׳ ד״ה אם כו׳ בתרי קטלא כו׳ ויש פירוש הפסוק מחלליה (ב׳ חילולין מפעלי כפל ע״ד לא יחלל זרעו) יצויר מות יומת כרת ומיתת ב״ד בעבר ב׳ עבירות חרישה וזריעה א׳ מזיד בלא עדים והתראה וב׳ בעדים והתראה אזי ענוש יענש מיתת ב״ד בעוה״ז ועדיין כרת במקומה עומדת לעוה״ב כו׳ ואע״פ שחייבו כריתות שלקו נפטרין מידי כריתתן וכן אם הומת בב״ד נפטר מכרת שיש בה זהו על עבירה א׳ שיש בה כרת וסקילה אם הומת נפטר מכרת (ואם שלא מצאתיו כעת מפורש סברא הוא וכ״ש ממלקות) משא״כ ב׳ עבירות הכרת במקומו עומד וז״ש יצויר מחלליה מות יומת בעה״ז ועה״ב ונתן טעם כ״י ונכרתה א״כ יצוייר כמ״ש ומש״ה הוצרך בגמרא לומר דמיותר הוא דכתיב בפ׳ ויקהל כל העושה מלאכה יומת ומתרץ קושיית התוס׳ יע״ש ובזה נמי למ״ד הבערה ללאו דילמא יצאה מעונש סקילה וכרת יש אלא דיומת תרתי שמעת מינה והזר הקרב יומת והוציא הבערה מיומת רק לאו ואין מקומו פה וראיתי להרב הגאון מוהר״ר שאול נר״ו אב״ד דק״ק אמשטרדם בספר בנין אריאל בפ׳ כי תשא כתב דמחלליה מזיד משמע כמ״ש בכתובות ל״ד וב״ק ע״א ותירץ דהזיד בלאו ושגג בכרת וז״ש מחלליה מזיד מות יומת קרבן ואיך יצויר מזיד קרבן לז״א כי ונכרתה וא״כ שגג בכרת והזיד בלאו כרבי יוחנן יע״ש. וא״י דמחלליה מזיד לר״י הסנדלר בכל לדידן המבשל בשבת רק מדרבנן אסור לא מ״ה ולר״י הסנדלר יצא לו חילוק מלאכות ממ״א גם מלת כ״י עדיין קשה אם נאמר דאין כרת ומביא קרבן על הסקילה בשוגג נמי יצויר שגג בסקילה ומזיד בלאו ואם כי האמת אין מביא חטאת קבועה כ״א על זדונו כרת לא סקילה לחוד א״כ בלא״ה א״ש מלת כי מות יומת הרבה חטאת כי ונכרתה ומביא בשוגג חטאת וכדאמרן:

והוי יודע דהא דסתם רבי במשנה ל״ט אבות מלאכות יצויר ל״ט חטאות בזדון שבת ושגגת מלאכה ואפי׳ הזיד בלאו רק שגג בכרת (וגם בסקילה להמעיין בשבת ס״ט א׳ תוס׳ ד״ה אלא יע״ש) ולפעמים יצויר יותר ממאה חטאות ואפי׳ בשגגת שבת וזדון מלאכה כמו שאגיד דידוע דידיעה מחלקות ויש תולדות לכל אב אמרו בירושלמי דר״י ור״ל עמקו בהדין פירקין (כלל גדול) כמה ירחין והמציאו ל״ט תולדות לכל אב ואב יע״ש וא״ה לא מבעיא שגגת מלאכה ועשה כל האבות ותולדות ונזכר אח״כ אמת אחת דקיי״ל כר״י ידיעות מחלקות דחייב על כל אב ועל כל תולדה חטאת בפ״ע ואפי׳ שגגת שבת עד״מ קצר ב״פ שגגת שבת ואח״כ נזכר שהוא שבת רק נשכח מה שעשה ונזכר זה אחר זה נמי חייב על כל אחת ואחת כמבואר להמעיין פרק כלל גדול בזה אלא דהתנא נחית לאשמעינן רבותא דידע לשבת במאי כמ״ש בחידושינו באורך מזה וכאן אין להאריך בזה:

והוי יודע דכל מלאכות שבת יש להם שיעור כמ״ש רש״י ז״ל שבת ע״ג א׳ ד״ה משכחת לה דלכול״ן יש שיעור הא פחות מכשיעור אין בו כרת וסקילה ולא חטאת אבל איסור תורה יש בחצי שיעור כרבי יוחנן כמ״ש רש״י ע״ד א׳ ד״ה וכי מותר יע״ש. הן אמת מ״ש רש״י דלכול״ן יש שיעור הנה הר״מ ז״ל פ״ח מה״ש הלכה א״ב החורש והזורע כל שהוא חייב עיין במ״מ שם. ומיהו רש״י גופיה פירש ע״ג א׳ במשנה ד״ה האופה דשיעורין אלו כגרוגרת חוץ מחורש והבונה בכ״ש א״כ מלת כול״ן שכתב רש״י לעיל שם ד״ה משכחת לאו דוקא אבל זורע לרש״י כגרוגרת ולהר״מ בכ״ש:

טוחן שיעורו כגרוגרת. וכ״כ הר״מ ז״ל פ״ח מה״ש הט״ו וכתב המ״מ דזה מבואר מרבא שבת עי״ן ב׳ קצר ושחן כגרוגרת ואני העני שמתי לבי אל לשון הר״מ ז״ל בפ״ח מה״ש הט״ז כי הוא מקושי ההבנה לאיש כמוני. הנה שם פרט שלשה שיעורין בטוחן טחינת אוכלין כגרוגרות ושיפת מתכות בכל שהוא והמחתך עצים עד שידקד״ק (לשון הדק היטב) כדי לבשל מהן כגרוגרות מביצה וכתב מ״מ חילוק השיעורין למד מהוצאה שאוכל בהוצאה בגרוגרות ומתכות בכ״ש ועצים כדי לבשל גרוגרות מביצה קלה יע״ש וא״כ למד רבינו שיעור הטחינה משיעור הוצאה וכשנעיין בלשון הר״מ ז״ל נקיט התם השוחק תבלי״ן וסמנים טוחן כו׳ ולא פירש איזה שיעור ובפח״י מה״ש ה״ה תבלין לתבל ביצה קלה פלפל כ״ש וסמנים כו׳ א״כ כשיעוריהן שם להוצאה ה״ה לטוחן גם מ״ש רבינו הנוסר עצים להצית בנסורת שלהן כו׳ ואח״כ כתב המחתך עצים כדי לבשל מהם כגרוגרות כו׳ לכאורה הפרש יש בין מתכוין ליהנות מנסורת הניסור כעין קמח די כשיש בניסור כגרוגרות חייב אבל המחתך עצים להבעיר או צריך לנסרים צריך שיחייב שיהא בהן לבשל כגרוגרות כו׳ ואמנם להר״מ ז״ל משאצ״ל חייב א״כ כל שיש ניסור קמח כגרוגרות חייב אפי׳ א״צ לניסור וזה יהיה כוונת הלח״מ שם ועמ״ש דחידושינו שבת ע״ד בזה: עתה ראיתי שיש לומר כוונה אחרת כי המחתך עצים מצריך דק דק הא נוסר נסרים אין בהם טוחן כמו ירק דק דק דוקא כמ״ש תוס׳ קי״ד ב׳ יע״ש וכמ״ש רש״י שבת ע״ד ב׳ ד״ה עפרים דק דק וד״ה דסלית עצים דקים יע״ש וא״כ בנוסר נסרים אין ראוי שיחייב משום טוחן כ״א ליהנות מנוסר לז״א הלח״מ דמשאצ״ל לדידיה בפ״א פסק דחייב רק הכוונה אפי׳ ליהנות מנסורת רק שקלקולו יתר על תיקונו אפ״ה חייב:

הן אמת בפ״ז ה״ה ופ״ח הט״ו לא מצאתיו שיאמר דק דק אדרבה משמע כל שלוקח גוף א׳ ומחלקו לחלקים רבים חייב יהיה לחתיכות דקים או גדולות אמנם בפכ״ח הי״ח התנה בפירוש המחתך הירק דק דק ואם שהתנה כדי לבשל א״כ אין ראיה מקי״ד להמעיין שם ועב״י שכ״א מזה אפ״ה מסברא אמר כן דבעינן דק דק וא״כ בנוסר נסרים גדולים לדידיה דמשאצ״ל חייב כל שיש בניסור שיעור גרוגרות (או בניסור או אפשר לבשל גרוגרות) חייב חטאת ולמ״ד משאצ״ל פטור כר״ש א״כ יצויר יש נוסר נסרים גדולים ועבים כל היום ופטור ואין חייב חטאת כל שאין צריך לו להניסור דהיינו הנופל דק דק כעין קמח לית כאן טוחן דאצ״ל פטור ונסרים לאו טוחן דדק דק בעינו:

עוד אבאר לך דלאו דוקא טוחן אלא כל מלאכה הנאמר באוכלין כגרוגרת לאכילה אם הוא במינין אחרים אין שיעורו כ״א כפי הוצאה שלו שהרי בפ״ט מה״ש הלכה ו׳ כתב המתיך א׳ ממיני מתכות כל שהו״א חייב משום מבשל וכן המתיך דונג זפת כופר כו׳ הרי בישול מתכות כל שהוא הואיל ולאו לאכילה הוא וכן זפת ואינך כפי שיעור הוצאה המוזכר בפי״ח מה״ש כן שיעור בישולו ג״כ וטוחן ומבשל אחד הוא כללו של דבר אם המלאכות באוכלי אדם הם כגרוגרות בי״א מלאכות השנוין בפת ואם במיני מתכות וכדומה שאין אוכל שיעורן כהוצאה שלהם. בורר ומרקד אמרינן בירושלמי מרקד עפר וחול משום צרורות חייב משום מרקד מעמר בקיסמין מן השדה חייב משום מעמר שיעורו כדי לבשל ביצה קלה כגרוגרות וככר היה ראוי להאריך בפרטיהון של המלאכות והתולדות ומה אעשה שאין בידי והר״מ ז״ל הזכיר בפירוש המשנה בזה יע״ש וכאן אין להאריך:

עוד רגע אדבר בו מוסכם הוא בר״מ ז״ל בכמה מקומות שכל המלאכות המצויות בפת אם עשאן בשאר מינים נשתנו שיעורן וכ״כ עוד פ״ח הט״ז הלש עפר שיעורו כפי צורפי זהב כמ״ש המ״מ שם למד שיעורו מהוצאה וא״כ צ״ע במ״ש פ״ט מה״ש ה״א מבשל מים כדי לרחוץ אבר קטן וסמנים כדי לצבוע לדבר שמבשלין אותו לו והרי פי״ח הלכה ח׳ סמנים כדי לצבוע בגד קטן בסבכה ומים בה״ב כדי לשוף פני מדוכה א״כ שיעור בישול נמי כהוצאה במים וסמנים והר״א ז״ל בהשגות השיג עליו בסמנים א״א בגד קטן פי סבכה וא״י למה לא השיג במים ובכ״מ הביא בשם הרמ״ך מאין מוציא זה. וע׳ מ״א ולא הבינותיו:

וכל השיעורין הוא לחייב סקילה וכרת וחטאת הא לענין איסור ח״ש אסור בשבת כמו בשאר איסורין וכמ״ש הר״מ ז״ל פ״ח מה״ש הלכה כ״ג דפטור אבל אסור ורש״י שבת ע״ד א׳ ד״ה וכי דח״ש אסור מ״ה כרבי יוחנן יע״ש וחייב על חצי שיעור מכות מידות כמ״ש הר״מ ז״ל פירוש המשניות ק״ה ב׳ גבי כותב אות א׳ שחרית כו׳ וכ״כ בחיבורו פ״א הלכה בג״ד כ״מ שנא׳ חייב סקילה לכרת וחטאת ופטור או אין עושין כך וכך או אסור לעשות כך וכך הר״ז לוקה מכות מרדות וכ״מ שנאמר מותר הר״ז מותר לכתחלה. וכן כ״מ שנאמר אינו חייב כלום או פטור מכלום הר״ז אין לוקה כלל וחלוקה זו משמע חלוקה אחרת דאע״פ שאין לוקה כלל אפי׳ מרדות מ״מ לכתחלה אין עושין ואי״ה יבואר לקמן מזה:

ומה שראוי לדבר בכאן הוא זה. פשיטא לי שכל המלאכות של שבת הנאמר בהו שיעור כגרוגרת או שיעור אחר אם קצר בשחרית חצי שיעור ובין ערבים חצי שיעור דמצטרפין לחטאת דל״ד למ״א דבעינן כא״פ ומשנה שלימה שנינו שבת ק״ה א׳ הכותב ב׳ אותיות אחת שחרית וא׳ בין הערבים פליגי אי יש ידיעה לח״ש וקיי״ל כרבנן הא בהעלמה א׳ אף כה״ג לכ״ע חייב ועיין תוס׳ שבת ד״ה ורבנן. ואם עשה ח״ש בשבת זה וח״ש בשבת אחרת פטור דימים שבנתיים מחלקין כפי׳ התוס׳ שם אף לר״ג ולרש״י עכ״פ לרבנן יע״ש בריש כלל גדול:

נסתפקתי אם בעינן שיהא הח״ש שעשה שחרית קיים בין הערביים או לאו: ובכתיבה אם כתב אות אחת שחרית ונמחק או נשרף וכתב אות אחת בין הערבים פשיטא דפטור דאין כאן מלאכה כלל כל שאין שתי אותיות כתובות לפנינו כי מבעיא לן בקצר וטחן וכדומה אם קצר חצי שיעור ונאכל או נשרף ואח״כ קצר עוד ח״ש הרי עשה מלאכת הקצירה כשיעור או לאו והנה בהוצאה אמרי׳ בהמוציא פ׳ א׳ דהוציא ח״ש ונשרף וחזר והוציא ח״ש פטור וכ״פ הר״מ ו׳ל פח״י מה״ש הל״ג ואפשר דהוצאה מלאכה גרועה ואין לך בו אלא חידושו או אפשר לחלק בע״א משא״כ בקצר וטחן מה איכפת לן אי נאכל או נשרף הראשון מ״מ הרי עשה שיעור שלם וכ״ש אכל בראשונה דהרי קיים מחשבתו ועשה שיעור שלם ואפשר אפי׳ מיתה חייב אם התרו בפ״א ואח״כ בפעם הב׳ דהתראה אפשר לומר אישתלי כו׳:

עוד ראוי לדבר בכאן והוא כי יזדמן שבמלאכה א׳ שיעשה יתקבצו בה מלאכות רבות. הדמיון שחט בשבת ומתכוין לצבוע שמוכר לאחרים הבשר (עתי״ט במשנה אבות מלאכות כו׳) דחייב ג׳ חטאות א׳ משום נטילת נשמה ב׳ משום צובע כרב דאמר הכין בשבת ע״ה ב׳ והלכתא כרב: ג׳ משום מפרק הדם לשיטת הר״מ ז״ל פ״א מה״ש הלכה זיי״ן בחובל בבהמה הוה גידולי קרקע וחייב משום מפרק. והנה הר״מ ז״ל פ״א מה״ש ה״א כתב השוחט חייב משום נטילת נשמה עיין מ״מ הביא רק דברי שמואל ועיין סימן ש״ך סי״ט בא״ח אין צביעה באוכלין אין זה ראיה לשוחט לאחרים דניחא ליה בכך דלזבינו מיניה והוה צובע ממש משא״כ בנותן כרכום לתבשיל ומיהו יראה למ״ש הר״מ ז״ל פרק תשיעי הי״ג וי״ד דהצובע דבר שאין מתקיים ה״ז פטור הרי שהעביר סרק או בשר ע״ג ברזל כו׳ ומ״מ שבת ק״ב כל שאין מלאכתו מתקיימת פטור ואפשר מש״ה פסק כשמואל דשוחט לית ביה משום צובע שאיו צביעה באוכלין לפי שאין דבר המתקיים ממש:

וראיתי להפני יהושע ביצה י״ב בהא דהשוחט עולת נדבה בי״ט לוקה כו׳ כתב בשוחט חולין לית מפרק דמשאצ״ל דחולין השוחט ולא יצא דם כשר ולהר״מ דמשאצ״ל חייב לא יועיל זה. וכתב עוד דהוה מקלקל לגבי הדם דנהי דתיקון שוחט מידי אמ״ה אבל הוצאת הדם מקלקל הוא יע״ש. והן אמת דקשיא מחולין השוחט חטאת בחוץ לע״ז חייב שלש חטאת ולא ד׳ משום מפרק דודאי לדם הוא צריך כפי דעתו של השוחט לעכו״ם לזרוק הדם לע״ז ולמה לא תנא שיצויר עכ״פ ד׳ חטאות וע׳ פ״י שם ולפמ״ש קשה. גם לדעת ירושלמי דמלאכות שקודם לישה מ״ה אסור כמו שהובא בפרק כלל גדול אך אשר יאכל לכל נפש ושמרתם המצות כו׳ הובא ביצה ג׳ בתוס׳ שם וא״כ אה״נ דהמולח בשר חי בשבת להוציא הדם חייב חטאת משום מפרק לדעת הר״מ ז״ל ובי״ט ופא מנלן דשרי למלוח בשר חי להוציא הדם דנהי דאין עיבוד באוכלין כמ״ש רבא שבת ע״ה וא״ח שכ״א מ״מ מפרק הוה תולדה דדש ודישה מ״ה אסור ומה בכך שזה באוכל בהמה כיון דלא התירה התורה דישה נימא שגם זה אסור תולדתו ומיהו הא לא קשיא לי דאך אשר יעשה לכל נפש דמשמע דלא התירה התורה כ׳א מלאכה הנעשה באוכל נפש ממש ודם מפרק לא הוה באוכל נפש עצמו י״ל דם שבשלו מן התורה שריא ומדרבנן אסור לדעת רוב הפוסקים א״כ יש לומר מלאכת מפרק בשוחט הותרה בדם גופא כדאמרן שהוא גופא אוכל נפש הוא ועיין פני יהושע ביצה שם י״ב: ולמ״ש א״ש אלא שי״ל שהוא ז״ל כתב למ״ד דם שבשלו דבר תורה אסור: ואי קשיא איך ס״ד דמלאכת מפרק אסור מ״ה א״כ הא דכתב רחמנא לכם ולא לגבוה תיפוק ליה בלא״ה אין שחיטת קדשים דוחין י״ט דמפרק ולדם הוא צריך ולא הותר דישה ותולדותיה בי״ט כסברת ירושלמי אם מן התורם הוה י״ל דלכם ולא לעכו״ם אלא דתרתי שמעית מינה. גם ולא לגבוה מנחה דהותר וכל נפש להדיוט כתיב לגבוה לא:

והנה בספר המגיד כתבנו בענין חג הפסח בהא דבעי רב אויא סבא מרב הונא ביצה כ״א א׳ בהמה חציה של ישראל כו׳ ובעי מינא״י מלתא דבעי טעמא הא רבא בפסחים מ״א הביא סייעתא מרב הונא בציקות ש״ג כו׳ דשימור מעיקרא בעינן אע״ג דדחי לה התם מ״מ רבא סבר דאין לחלק (רש״י שם ד״ה ואפ״ה דלא אשכ״ח סייעתא ועיין ריש במה טומנין ובחידושינו שם וכאן חסר דלמא גם רב הונא טעמיה דשימור מעיקרא בעינן) וא״כ לרב הונא ורבא דשימור משעת קצירה בעינן ודאי דרשא דירושלמי אך אשר יעשה לכל נפש ושמרתם המצות ליתא דשימור מעיקרא בעינן ומותר לאוכל נפש מקצירה ואילך מ״ה רק מדרבנן עיין מפרש שם ותוס׳ ביצה ג׳ א׳ ד״ה גזירה וא״כ שפיר אמר דבעי מינא״י דווקא דבעי טעמא דמי שסובר שימור דלישה הוה שימור או אפייה כל דעביד ליה שימור שפיר יש לחלק בין חציה ש״ג לנדרים ונדבות דלדם הוא צריך ומפרק לא הותר לאוכל נפש ג״כ כ״א מלישה ואילך משא״כ לדידי דשימור מעיקרא בעינן והטעם משולחן גבוה כו׳ ואין מקומו פה רק אגב גררא:

עוד אשיב אל מ״ש למעלה שכל השיעורין לחייב חטאת כו׳ אבל ח״ש אסור מ״ה שוב ראיתי במשנה למלך פח״י מהלכות שבת הלכה א׳ הביא דברי רש״י ע״ד א׳ והג״א ריש המוציא יין דח״ש אסור מ״ה והביא המגיה שם תשובת ח״צ בסימן פ״ו די״ל מדרבנן דבמ״א כתיב כל לרבות ויליף כל מ״א מחלב משא״כ הוצאת שבת ושער נזיר די״ל מדרבנן יע״ש שצידד בזה והנה במ״א י״ל סתם אכילה משמעו בלה״ק בכזית ולכך צריך ריבויא דכל חלב והלמ״מ אי חזי לאיצטרופי לאסור ח״ש מ״ה אבל בשבת דכתיב לא תעשה כ״ל מלאכה שמשמעו אפי׳ כל שהוא במשמע ואתא הלכתא לומר לעונשין אין חייב אלא בכשיעור אבל ח״ש בלאו קאי ועיין מזה במ״ש במקום אחר אי סתם אכילה בכזית או בכ״ש ומ״ל הלכות שבועות ונדרים: הן אמת שמה שאמרו חז״ל בריש מי שהחשיך אין עמו עכו״ם מוליכו פחות מד׳ אמות וכ״פ הר״מ ז״ל פ׳ עשרים מה״ש ה״ז ובשבת קנ״ג ב׳ ובפרק י״ב הט״ז מות״ר לטלטל פחות מד״א דדוקא להוליכו הרבה לא התירו כ״א בהפסד ממון וא״כ לכאורה מבואר אחת והנה הר״מ ז״ל כתב כן בפירוש בפי״ב מס״ש ס״ח כתב הוצאה והכנסה מלאכות מאבות מלאכות הי״א משמע דהכנסת אב ג״כ וכמ״ש בחה״ר שבת ב׳ ב׳ בשם הרמב״ן דר״ש לית ליה המכנסה תולדה והמוציא מרשות לרשות כלל ג״כ הכנסה והיה במשכן כמ״ש שבת מ״ט ב׳ הם העלו כו׳ (וא״ש ארבעים חסר א׳ דארבעים חשיב במשנה דכלל גם הכנסה בקיצור ל׳ ורק ל״ט דב׳ אבות ענינם א׳ רק א׳ כמ״ש הר״מ ז״ל שם והא דלא מנה יותר מחמשים כמ״ש הרמ״ך שם בפ״ז והובא בכ״מ י״ל דצריך להאריך בלשון וכמ״ש התוס׳ ב׳ ב׳ ולחטאת אין נ״מ רק ט״ל) ומעביר כתב מפי השמועה למדו מעביר כמוציא מרשות לרשות ואמנם לא פורש אי אב או תולדה כר״ן ז״ל: והנה עדיין יש עוד אב מלאכה שלא נמנה במשנה המושיט מרשות היחיד לרה״י ורשות הרבים באמצע הקשו בירושלמי ונאמרו שם שני תירוצים א׳ דהזורע פועל א׳ אבל מושיט בעינן שני בני אדם (הובא בתוס׳ שבת ג׳ א׳ ד״ה בעשותם יע״ש) עוד תירץ לכולן תולדות ולמושיט איו תולדה. והתנא אמר אבו״ת מכלל כו׳ ושם נאמר עוד תי׳ בראשונה פלוגתא דר״ע וחכמים ופלוגתא לא קאיירי עיין מפרש ד״ד. וזה תי׳ שלישי כי ר״ע וחכמים פליגי בזורק אי יליף ממושיט וא״כ לר״ע יש תולדה זורק מרה״י לרה״י כו׳ ולרבנן אין תולדה ומתני׳ ר״ע כשאמר תחומין ור״ע וסתם מתני׳ ר״מ אליבא דר״ע וא״כ מש״ה נקיט זורע חורש שם הפועל דלא תקשה ליתני מושיט דבשנים משא״כ אי תנא החרישה הזריעה הפעולה קשה ליתני ההושטה (דל״ש תי׳ בשנים) ואי תנא ליה הא מכניס נפשו בפלוגתא ור״ע גופא לא איירי כאן רק במוסכם משא״כ הר״מ ז״ל פ״ז מה״ש נקיט הזריעה החרישה דכיון דזה דמושיט אין לה תולדה כרבנן דזורק פטור כן כתבנו בחידושינו ואין מקומו פה רק אגב גררא. ומ״מ נ״מ נמי כי לירושלמי יש ארבעים חטאות אבל הר״ן ז״ל כתב מדלא פריך כן בבבלי ש״מ דסוכר הושטה נמי הוצאה היא וא״כ ליכא כ״א ל״ט חטאות כדכתיבנא ובחידושי הארכתי:

ומחמר אחר בהמתו קי״ל דהוה לאו לא כרת וסקילה כמ״ש הר״מ ז״ל פ״ך ואף למ״ד שבת קנ״ד דחייב כרת וסקילה ל״ק אמאי לא תנן ארבעים מחמר כי הוא בכלל המלאכות שעשה מלאכה עם בהמה בשותפות הוצאה או מעביר כדומה: והוי יודע דשביתת בהמתו דוקא דידיה לא שאלה ושכירות ואלו מחמר אפי׳ בהמת עכו״ם וטעונה משא המנהיגה בקול בשבת והלכה ד״א או מרה״י לרה״י עובר בלאו לדידן ולרמי בר חמא כרת וסקילה וכ״כ חה״ר שבת קנ״ג בשם הרמב״ן ז״ל והר״ן והמ״א מביא זה ברס״ו אות ז׳ בשם הר״ן ז״ל וריב״ש יע״ש: והנה מחמר אין בו חטאת אפי׳ הנהיגה במקל דהוה מעשה (עיין פירש״י קנ״ג ב׳ ור״מ סוף ה׳ שכירות) גם כרת וסקילה מנלן דאין בו דחטאת הוקשה לע״ז דבעינן מעשה ולא אמירה אבל כרת וסקילה מצינו באמירה עיין פ״ג מה׳ עכו״ם וחוקותיהם ופ״א משגגות פסק הר״מ ז״ל כרבנן דר״ע מגדף אין בו חטאת ואפ״ה האומר אלי אתה חייב כרת וסקילה ומבואר בסנהדרין ס״ב וס״ז יע״ש ועלח״מ שם אלא למאי דמסיק רבי יוחנן שבת קנ״ד ב׳ את״ה הפסיק ענין לומר בהמתו לחוד ואתה לחוד ליכא רק לאו גרידא ואף לא למלקות אפילו למ״ד לאו שניתן לאזהרת מיתת ב״ד לוקין יע״ש והר״מ ז״ל בפ״ך מה״ש הא״ב דנתן טעם דאין לוקה דניתן לאזהרת מיתת ב״ד זה טעם פשוט יותר כדרכו בכ״מ:

באופן דאם עשאן כולם בהעלם א׳ חייב רק ט״ל חטאות ואם שחט כמה בעלי חיים אם שחט קנה וושט בבהמ׳ דבעינן שני סימנים או רובם י״ל אין חייב כ״א אחת משא״כ אם שחט כמה עופות הקנה לבד י״ל דחייב על כל א׳ וא׳ אפילו בשגגת שבת ושגגת מלאכה אפ״ה חייב על כל שחיטה ושחיטה כמו שאגיד בעזה״י:

ידוע מ״ש רבינו ישעיה אחרון ז״ל כמו דאמרי׳ גופין מחולקין בה׳ נשים נדות ה״נ אמרינן בבהמות המשל רבע ה׳ בהמות או תלש חלב ואמ״ה מהם ואכל חייב על כל א׳ וא׳ בהעלם והתראה אחת אבל בשחוטין אין אמרינן גופין מחולקין וכבישרא בדיקולא דמיא ועיין במשנה למלך פ״א מה׳ איסורי ביאה ופ״ב וד׳ וה׳ משגגות הקשה מהא דפסק הר״מ ז״ל שוחט ה׳ זבחים בחוץ אין חייב אלא אחת הרי דבבהמה אף חיין אין אמרינן גופין מחולקין (עיין בספרי גנת וורדים כלל מ״ד כתבנו מזה): והנה יש לומר אם נאמר דשוחט בחוץ אין חייב כ״א בסימן א׳ והוא פלוגתא דר״י ור״ל חולין פרק השוחט במיעוט סימנין בחוץ לר״ל משמיה דלוי סבא פטור ובתוס׳ שם משמע דהלכה כר״ל ורבא בזבחים ס״ל כן יע״ש שהאריכו בזה ואמת הר״מ ז״ל פי״ח וי״ט ממעשה הקרבנות לא פירש שם מה דעתו ואמנם בהלכות פסולי המוקדשין פ״א הלכה ח״י שחט מיעוט סימנין וגמרו בפנים פסולים כתב הכ״מ וידוע דהלכה כר״י ובאמת רבא סובר ההיפוך ור״ל משמע דלוי סבא אמרה ובפרק שביעי שם הלכה ו׳ כתב חטאת העוף למטה כו׳ בסימן א׳ פסולה משמע הא מיעוט כשר וצ״ע: אמנם לא מוכח דחייב על שחוטי חוץ כה״ג במיעוט סימנין ונהי דפסול הוה חיוב כרת לא שמענו עדיין ומש״ה השוחט ה׳ זבחים בחוץ מכי שחט מיעוש וושט בחוץ הוה נבילה מחיים כמ״ש הר״מ ז״ל פ״ד משחיטה ועש״ך י״ד ל״ג אות ד׳ ומ״ש בפריי שם ואף אם נאמר דלטמא אין מטמא כמ״ש פ״ב מהלכות שא״ה שחט שנים ועדיין מפרכסת אין מטמא מ״מ אם אוכל ממנה אין לוקה משום אמ״ה כ״א משום נבילה כמו שהאריך התב״ש בזה ובפריי שם. א״כ יש לומר דלאו גופין מחולקין המה דמכי שחט פורתא בוושט שם נבילה וכן פסיקת הגרגרת ברובה שם נבילה עליה כמבואר שם אלא בקנה יצויר ששחט רוב ובמשהו ומהרוב חייב בשחוטי חוץ ובאותו משהו עדיין חיה היתה לכל דברים ושפיר מיקרי גופיהן מחולקין משא״כ בוושט מכי נקב מעט שם נבילה עליה גם לענין זה ולא מחויב אח״כ משום גופין מחולקין אף בשוחט כה״ג חמשה בהמות וכאמור. וה״ה בשבת כה״ג אם שחט ה׳ בהמות בשבת דצריך רוב ב׳ הסימנים ונאמר מ״ש במשנה חולין י״ד השוחט בשבת כו׳ במזיד כה״ג ג״כ כשירה כמ״ש הפוסקים בי״ד סימן י״א דבאותו שחיטה לא נעשה מומר אע״פ שכל מעט ששחט חילול השבת כמ״ש דח״ש רק מדרבנן אסור ומש״ה התירו בממון הרבה פחות מד״א אפי׳ לכתחלה התירו שלא יהיו ידיו של אדם אסורות ברה״ר ואין זה מעונג שבת וא״כ קשה אם ח״ש מ״ה איך התירו בשביל ה״מ וגם להתיר לכתחלה ברה״ר פחות מד״א. ומ״ש מעביר מכל המלאכות. והוה ניחא לי במ״ש דודאי מכל חלב הנאמר במ״א אין ללמוד לאיסורי שבת ולנזיר וכדומה וכמ״ש ח״צ ז״ל בסימן פ״ו אלא דבשבת כתיב לא תעשה כ״ל מלאכה במלת כ״ל משמע אפי׳ כל דהוא גם לא כתיב מלאכת עבודה א״כ ח״ש נמי במשמע אלא דאתיא הלכתא לומר דאין עונשין בפחות משיעור אבל איסורא ולאו נמי אית בח״ש משא״כ מעביר ד״א ברה״ר דלא מקרא דלא תעשה כל מלאכה נפיק אלא רק מהלכה למשה מסיני כדמסיק בריש הזורק ע״ב דמעביר ד״א ברה״ר הלכתא גמירי לה א״כ הלכתא נאמרה דמעביר ד״א ברה״ר חייב ותו לא ומש״ה פחות מד״א לית ביה איסור תורה כלל ומדרבנן נמי מותר כ״א במוליכו הרבה פחות מד״א גזרו והתירו משום הפסד ממונו כאמור אבל למ״ש הר״ן ז״ל במשנה דאבות מלאכות ארבעים חסר א׳ דמעביר הלכתא גמירי דחייב משום הוצאה ד״א של אדם רשותו הוא וכ״מ בר״מ ז״ל פ׳׳ י״ב ה״ח א״כ קשה:

שוב ראיתי דיש לחלק בין עשה המלאכה בחצי שיעור כמו קצר חצי גרוגרות דיש בו איסור תורה או איסור דרבנן כמו שצידד הח״צ ז״ל בסי׳ פ״ז משא״כ מעביר ד״א ברה״ר כל שהעביר פחות מד״א אין שם מלאכה עליה כלל ולאו מידי עביד ולכן היתר גמור ובמוליכו הרבה כן מדרבנן אסור ובמקום פסידא התירו. ושפיר יש לחלק בין ח״ש גרוגרות לח״ש זה וכדכתיבנא ומיהו כ״ז במעביר אבל לזרוק אסור פחות מד״א ואי״ה יבואר ויש לעיין בריש שבת ג׳ א׳ זה עוקר וזה מניח משמע איסור תורה יש שם היינו דמ״מ איתעבדא מלאכה ואה״נ דאחד עוקר ולא מניח ליכא איסור תורה דח״ש דאין זה ח״ש ומ״מ שם איסור דרבנן יש ועיין פירש״י בריש יציאות השבת ד״ה שהן ארבע מדבריהם הוסיפו אפילו כה״ג הוה דרבנן עיין פני יהושע שם ואי״ה יבואר עוד לקמן:

ולפ״ז במעביר וזורק ד״א ברה״ר דבעי שיעור המועיל כמ״ש הר״מ ז״ל פי״ב מה״ש ה״ט וא״כ בזורק ומעביר חצי גרוגרות וכדומה מן השיעורים ח״ש יש לומר דלא הוה מן התורה כ״א דרבנן דבמלאכה הכתובה בכתוב כתיב לא תעשה כ״ל מלאכה משא״כ זה דהלמ״מ אבל למ״ש הר״ן וכ״מ בר״מ שם דכולן תולדות מוציא הם ומש״ה מענישין עליה (דמהלמ״מ א״א להעניש אא״כ כתוב בפירוש בתורה שבכתב) א״כ דינם ממש כהוצאה:

עוד יש נ״מ בין אם נאמר ח״ש בשבת אסור מ״ה או מדרבנן הוא המוציא מרה״י לכרמלית לדידן ג״כ יש לומר אם ח״ש מדרבנן לא גזרו בדרבנן גזירה לגזירה כו׳ ול״ד למ״א דכל מ״ש חז״ל אפילו ח״ש דבד״ת ח״ש מ״ה אסור משא״כ כאן ועמ״ש בחידושינו בשבת ו׳ אהא דאסקופה בלבד שלא יחליפו כו׳ וע׳ א״ח סי׳ שמ״ט אסור להוליך פחות סד״א אפילו בכרמלית כי קרוב שיבואו לידי טלטול ד״א בב״א יע״ש משמע הא שאר איסורי דרבנן לא גזרו בכרמלית וא״כ יש נ״מ טובא בין ח״ש אסור מ״ה או מדרבנן בכרמלית וכדכתיבנא: ולענין י״ט דהוצאה שלא לצורך ככל די״א דמן התורה אסור ומילקא נמי לקי עליה וכן קצר וטחן למ״ד מ״ה הם אסורות כמ״ש בירושלמי ח״ש דידיה נמי כח״ש של שבת לענין אישור תורה ואין בין י״ט לשבת אלא שזה כרת וזה לאו כמתני׳ דפ״ק דמגילה ובשאר שוין. וע׳ במ״א תקכ״ז א׳ בי״ט ע״ש צריך לבשל מבע״י שיהא ראוי לאכילה היום מטעם הואיל ובחידושי ביצה כתבנו בשאלינ״ט הטמנה שלנו איך לעשות ואם נאמר שיתן הקדירה סמוך לשבת ולא יצלה כשיעור וח״ש דרבנן ומהני עירובי תבשילין בדרבנן זה אינו דח״ש מ״ה אסור גם אני מסופק אם נתן קדירה בשבת סמוך למ״ש ונתבשל כגרוגרות בחול ומ״מ התחלה היה בשבת אם חייב חטאת דהא כל אופה ומבשל מהתחלה מחייבין ליה א״ד הואיל ובשבת רק חצי שיעור תו לא מחייב חטאת וכן נראה ומיהו בי״ט כה״ג איכא לעיונא והבן זה: גם י״ל המ״א מיירי בחל י״ט ו״ש הא ה״ו יום שני בקיאין בקביעא דירחא וע״ת מהני לדרבנן ז״א כמ״ש הר״מ ז״ל פ״ו מתלמוד תורה על כ״ד דברים מנדין המזלז״ל בד״ס כו׳ המחלל י״ט שני על ח״מ ולמ״ש הכ״מ א״ש דמזלזל דוקא הא י״ט שני עשו חיזוק יותר אפי׳ לתיאבון דאין אלא מנהג עשו חיזוק יותר והכלל כל חומר של יום א׳ נוהגין בשני א״כ צריך ליזהר בשאלינ״ט שיבשל מבע״י שיהא ראוי ואף אם נאמר ח״ש דרבנן בשבת וי״ט כמו שצידד הח״צ וכמ״ש לעיל אסור ליתן בי״ט וליכא ממ״נ אם יבשל כגרוגרות הרי ראוי ובשביל כזית רשאי למלאות כל הקדירה דחיישינן שמא יבשל רק כחצי צלייתו הכל ולא יהא ראוי כלל לאורחין דלאו כ״ע כמאב״ד אוכלין וחייב כמ״ש הר״מ ז״ל כ״ז בפ״ט משבת ה״ה יע״ש:

ואגב גררא ראיתי להעיר ספק א׳ והוא זה פשיטא לי עשה מלאכה כ״ל ב׳ ביה״ש ע״ש ומ״ש חייב חטאת מבעיא לי קצר בע״ש כל בין השמשות וטחן במ״ש כל בין השמשות אי אמרי׳ דהוה כשמות מחולקין קצירה וטחינה כמו חלב ודם דכיון דא״י אין מביא חטאת כמו חלב ונותר לפניו כמ״ש הר״מ ז״ל בשגגות יע״ש א״ד שם חילול שבת אחד הוא ומביא חטאת וכן נראה:

ואגב גררא אזכיר מ״ש המ״א בתקכ״א אות י״ט על בדק הבית שיש לחלק בין מת תוך שלשים כדמוכח באה״ע קנ״ו ס״א לא מ״ה כיון דריעותא שמת אלא מדרבנן הוא שם ומד״ס צריכה חליצה וא״כ בי״ט שני חומר של ראשון עליו ואסור מדרבנן לקוברו ומיהו שם אין חילוק בין מת או אכלו ארי אלא ה״פ דמילה אמרינן מסתמא יחיה ומיהו התם כיון שאכלו ארי הוי רובא דבספק ומדרבנן אסור. ועיין מ״ש במ״א מזה. ואמנם מה שהשיג עליו מגמרא ערוכה שבת קל״ו א׳ ממוהל ממ״נ כו׳ י״ל דזה אם חובל משום נטילת נשמה הוה ממ״נ דבשר שחוטה הוא וכמת דמי משא״כ אם נאמר חובל משום מפרק דאדם ובהמה וחיה ועוף הוה גידולי קרקע כמ״ש הר״מ ז״ל בפ״ח ה״ט מה״ש אשי׳ חתיכה בעלמא שמפרק הדם ממנו הוה מפרק דבר מחבירו ואומנא דלא מייץ סכנה הוה ול״ש ממ״נ דמ״מ כעת רוצה הוא בפירוק זה והוה מתקן בכעת ומשאצ״ל נמי הוה וא״כ אין מהלינן אלא סמכינן ארובא ולרשב״ג דהוה מ״ה צ״ל דסובר דאין מפרק באדם ובהמה כמבואר באורך חידושינו שבת ע״ה ובמגידות לפסח התקל״ט:

ראיתי לדבר בכאן אמירה לעכו״ם ב״י סימן רמ״ד בשם סמ״ג ד״ת לא יעשה בהם בצירי בי״ט כתיב בפ׳ בא ע״י אחרים ורש״י בחומש הביאו עיין רא״ם כר׳ יאשיה לא כר׳ יונתן ועא״ר רמ״ג א׳ וח׳ בזה די״ל כשהחפץ ישראל אסור מ״ה ומ״ש מעבד עכו״ם י״ל אף בשל עצמו אסור: ואמנם תשל״ד כתב בש״ע בשם גאון ספרים לרה״ר מדליקה שרי והחפץ ישראל קשה וי״ל לרש״י ביצה י״ב הוצאה בי״ט שלא לצורך כלל שרי מ״ה (וי״ל מלאכה גרועה שבת צ״ו ובשבת כתיב קרא לא בי״ט) וא״כ לא יעשה בהם לא קאי אהוצאה ושבת יליף מי״ט דינו כי״ט והוצאה מותר ע״י עכו״ם מ״ה ול״ש גילוי מלתא בזה ואי קשיא מעביר ד״א י״ל בכמה אופנים ועוד דבלא הנחה ועקירה ברה״ר ליכא מעביר ואה״נ מלאכה אחרינא בחפץ ישראל ע״י עכו״ם מ״ה אסור ואף בספרים ומצוה אסור ועט״ז סי׳ רמ״ג ולפמ״ש א״ש ואי״ה שם יבואר ובלבוש שם דהוה ד״ה ופלוגתא דרכי יאשיה ורבי יונתן הלכה כמאן יבואר אי״ה עיין סנהדרין פד״מ גבי בת כהן ושאר דוכתין וכלאים פלוגתא דעד שיזרע במפולת יד הלכה כמאן ואי״ה יבואר עוד: ואי״ה בפתיחה לה׳ י״ט אבאר עוד: