פרי מגדים על אורח חיים, פתיחה כוללת יג

הלכות ברכות

א דע דכל הברכות כולן הם מדרבנן לבד ברהמ״ז אחר פת מחמשת מיני דגן הוא ד״ת וזה דעת הר״מ ז״ל פרק שמיני מה״ב הי״ב כל הברכות אלו אם ספק אין חוזר ומברך ועכ״מ שם ובראש פרק ה״א חשיב תמרי״ם ותאינים כו׳ ובפרק שני הי״ד כתב ברהמ״ז בספק חוזר ומכרך קודם פרק שלישי שם וכ״כ בב״י קפ״ד יע״ש ואף ברכת המוציא ד״ס וכ״כ פרק רביעי ה״ב ובטור קס״ז הביא נוסחא משמו המוציא ד״ת ועכ״מ שם ובב״י בקס״ז כתב דא״כ היה להקשות דידיה אדידיה בסי׳ ר״ט וא״י דברכות אל״ו הנזכרים בפ״ח שם איו נזכר המוציא וכמ״ש בכ״מ וב״י בר״ט: והמתבאר להלכה כל הברכות ד״ס חוץ ברהמ״ז אפת מה׳ מינים ד״ת וברכה מעין שלש ספק אם ד״ת או לאו עמ״א סי׳ קע״ב אות ג׳: ונ״מ בספק אם בירך דבכולם אין חוזר ובהמ״ז חוזר: שנית דרבנן אין מפיק ד״ת עסי׳ קפ״ו סא״ב שלישית ברכות דרבנן בלא כוונה יצא וברהמ״ז צריך כוונה לצאת כבסי׳ ס׳ במ״א ג׳ מצות ד״ת צריך כוונה יע״ש בזה: וברכת התורה יש בו מחלוקת אי הוה ד״ת עסי׳ מ״ז בזה. וזימון עמ״ש אות ה׳:

ב קשיא לי למה כשספק אם בירך ברהמ״ז חוזר ומברך בפה יהרהר בלב ודיו להר״מ ז״ל פ״א מה״ב ה״ז אף ברהמ״ז דיעבד יצא ואף להמחבר באונס עכ״פ עמ״א קפ״ה ח׳ ופריי שם ולהר״מ ברכה שא״צ עובר בלא תשא ד״ת כמ״ש פ״א הט״ו ועמ״א רט״ו אות ו׳ ופי״א מה״ב הט״ז ובכ״מ שם דטעם ספק ברכות לקולא משום לא תשא ובהמ״ז ספק תורה לחומרא והא חומרא לא תשא וטוב לברך בהרהור וליכא לא תשא גם יש תקנה יאכל עוד ויברך בהמ״ז וכ״ת מה יעשה בברכת המוציא חדא לדידיה ברכת המוציא דרבנן ועוד יברך דהיסח דעת הוה ונט״י בעי ג״כ בלא ברכה עסי׳ קס״ד במ״א וט״ז ה״ח וכן ראוי לעשות אם אפשר לו שיאכל עוד: וכל זה כשאכל כדי שביעה אבל לא״ה הוה דרבנן ואין חוזר ומברך עמ״א סי׳ קפ״ד אות זיי״ן ובלבוש שם דכזית אסמכו״ה אקרא י״ל אסמכתא רצו חז״ל להיות כדין תורה ממש (דאי לאו דהכי אתנו ספק גמי אסור ע׳ בשורש הא׳ במגילת אסתר) ובפתיחה כוללת כתבנו מזה:

ג אשכחנא פתרי דאף ברכה דרבנן חוור ומברך בספק בב׳ פנים: הפן הא׳ בספק קרא ק״ש חוזר וקורא בברכותיה עסי׳ ס״ז יש בו שיטות. השני ברהמ״ז חוזר ומברך ברכה ד׳ הטוב והמטיב כמ״ש המ״א קפ״ד אות זיי״ן דלא זלזולי בה יע״ש: וא״א הרב ז״ל בספרו ברכת יוסף ואליהו רבה פ׳ עקב כתב דע״כ ברכות אין מעכבות ונשים אף י ע״ג דאין חייבות בברכת ארץ באינך מחויבים ומש״ה לא אמר (ברכות כ׳ ב׳) נ״מ לספק דצ״ל כולם לזלזולי ואי דספק בברכת ארץ לחוד ובונה ירושלים אמרה אין ספק כמו התחיל בלמען ירבו דסירכיה נקיה עכ״ל יע״ש: ולדינא מסתימת הפוסקים בקפ״ו משמע דאי נשים דרבנן אף בהזן וב״י דרבנן ואין מציאות אף בזו יע״ש ואי״ה יבואר:

ד יודע בס״ס בברכה דרבנן דמלח״מ פ״ד מה״ב ה״ו פרפרת לא פטר מעשה קדירה ולא אמרי׳ ספק ברכות לקולא דהוי כס״ס יע״ש ועמ״ש בפריי לי״ד ק״י בס״ס לחומרא בדרבנן שלכאורה במחלוקת שנויה בהא דמקוואות טמא שירד לטבול ספק טבל או לא טבל ואפי׳ טבל ספק יש כשיעור שי״מ אפי׳ כל הספיקות ביחד בדרבנן לקולא ועמ״ש בסי׳ ק״ס במ״א אות י״ג ובה׳ שאה״ט פ״ט במ״ל יע״ש: וכ״ת ספק ברכות לקולא משום חומר לא תשא כנראה ממרוצת דברי הר״מ ז״ל פי״א הט״ז מה״ב וכמ״ש הכ״מ שם ובס״ס ליכא לא תשא. הא בורכא כיון דס״ס לחומרא לא מהני בדרבנן תו הוי לא תשא כדאמרן: ומיהו הא ודאי מסתברא דס״ס מהני לקולא בברכות כמו בכל איסורין הדמיון טומטום שבירך והוציא אחרים ודאים יי״ח דס״ס שמא זכר הוא ושמא נשים חייבות בבה״מ: ואנדרוגינוס אף למ״ש התוס׳ ברכות פ״ב הספק דלאו בני ברית נינהו ה״נ אנדרוגינוס דשמא נקיבה הוא וברית דיליה כמאן דליתא דמי עי״ד רס״ו ס״י דאין דוחה שבת ומיהו אנדרוגינוס מוציא ודאים דהוי ס״ס משא״כ טומטום דיראה אף ערל אין מוציא דמ״מ לאו בריתך שחתמת בבשרינו הוה ולמ״ד דלא נטלו חלק בארץ גם טומטום מוציא: והדמיון בספק דרבנן אכל ולא בירך במקומו במזיד והלך למקום אחר וספק אם בירך שם הוה ס״ס שמא לא בירך ושמא הלכה במזיד לא יצא עסי׳ קפ״ד וכשלא אכל כדי שביעה ואין להאריך ועסי׳ קצ״ט וקפ״ו לענין דינא ושם יבואר אי״ה:

ה אמור מעתה אין לך ברכה ודאית מן התורה כי אם בהמ״ז אחר פת ולחם מחמשת מיני דגן כשאכל כדי שביעה ממש הא אכל כביצה יש בו ספק עמ״א קפ״ד אות י״א ומענין ג׳ מהספק: ויראה ודאי אף שכתב הר״מ ז״ל פ״א ה״א מה״ב מ״ע לברך אחר אכילת מזו״ן לא תימא כל מידי דזיי״ן מה׳ מינים ודוקא פירות לא ונאמר תמרים אף דזיינו מ״מ לא הוו כלחם (עס׳ ר״ח במ״א אות כ״ה) והתורה אמרה ושבעת כו׳ מ״מ מבואר ממ״ש הכ״מ פ״ח הי״ב דרבינו כתב דין דנעלם בהמ״ז קודם פרק שלישי אף ה׳ מינים לדידיה דרבנו וברכת התורה יש בו ג״כ מהספק עסי׳ מ״ז:

וברכת המוציא לכ״ע דרבנן לבד הטור הביא נוסחא אחת בר״מ בסי׳ קס״ו וחלק עליה והסכימו כולם דמדרבנן הוה עמ״ש בקס״ז בט״ז אות י׳: וברכת זימון בשלשה י״א ד״ת וי״א דרבנן ובעשרה דעת קרית ספר ד״ת עא״ר קצ״ח ה׳ ובלבוש שם:

ו הפרש יש בין שאר ברכות ובין בהמ״ז שהרי הר״ב אומר כן בד״מ בסי׳ קפ״ג אות ב׳ דבגילוי הראש בהמ״ז אף השומעים אסורים ובשאר ברכות השומעים מותרים והב״ח חלק שם דבשאר ברכות נמי שומע כעונה ויראה דיעבד יצא אף בבירך הוא גופא כגילוי הראש עסי׳ צ״א. גם מסופק אני הא דקיי״ל סתם ידים כשירות לברכה עמ״א צ״ב ד׳ אם בהמ״ז בכלל או לאו וא״ת מים אחרונים י״ל כל הסעודה שמר ידיו מהיסח הדעת: שוב ראיתי הדבר מפורש במ״א קע״ג ב׳ דהיסח הדעת אין פוסל באחרונים והן אמת בקפ״ג ס״ק י״א שבה״מ דינה כתפלה וי״ל להשומעים היסח הדעת אין פוסל אבל המברך פוסל כמו תפלה ומ״מ מסתימת הפוסקים משמע אף להמברך אין פוסל:

ז הב״ח ז״ל בסימן כ״ט ס״ב כתב פלא הא דספק ברכות לקולא ואסור לברך משום לא תשא רק ברכת המצות אבל ברכת שהחיינו אם הוא שמח שהחייהו השם עד זמן הזה ונותן שבח להקב״ה יכול לברך בספק ומש״ה בתל״ב לא ערער הטור יע״ש וכ״כ בתל״ב ומ״מ סיים שם שלא לברך ועסי׳ רכ״ה בדיני ברכת שהחיינו ואי״ה יבואר עוד:

ח הרמב״ם ז״ל בפ״א מה״ב ה״ד חלקן (ר״ל הברכות) לשלש מינים ברכת הנייה וברכת המצות וברכת הודאה שהן דרך שבח והודיה ובקשה כדי לזכור את הבורא תמיד וליראה ממנו עכ״ל ואי״ה יבואר לקמן הפירוש הודיה ובקשה:

הנייה יש בו אכילה שתיה ריח על כולם תקנו חז״ל ברכות כמבואר ואמנם יש הבדל והפרש ביניהם כדבעינן למימר לקמן בסמוך בעזה״י: הבדל יש ביניהם דבמידי דבר אכילה יש בו מין מוקדם כמו מין שבעה המבואר בסי׳ רי״א אבל במשקין ל״ש מין שבעה עד״מ שכר מחטה ושעורה ומטטרקא איזה שירצה ישתה עמ״א סי׳ קפ״ב אות ב׳ ולהב״ח גם במשקין שייך מין שבעה וע׳ מ״א רי״א אות ח׳ דלא משבח קרא א״י אלא במידי דחשוב יע״ש ואי״ה בפריי יבואר זה: ודובשא דתמרי דשיבח קרא בפירוש צ״ע דאפשר אף דברכתו שהכל קודם הוא ובחדושינו ברכות מ״א הארכנו ואי״ה בפריי רי״א יבואר עוד: ודין קדימה ואכילה ושתיה וריח מבואר במ״א אות י״ג וכ״כ ברי״ו בשם הטור רי״ב דיין ושמן טוב להריח בו ברכת שתיה קודמת לריח. ומשמע ל״ד יין דפה״ג חשיב כמין שבעה אלא אפי׳ שאר משקין הכל קודמין להנאת ריח. וכ״כ בחה״ר ברכות מ״א א׳ אמר עולא יע״ש אבל בפרישה רי״ב ורי״ו כתב דיין חשוב טפי פה״ג ולפ״ז בשאר משקין לא. וגם בשמן ערב אפשר קודם ליין. ובהר״א בהשגות פרק שביעי מה״ב הי״ד הטעם שיין הוא החשוב כעין מ״ש הפרישה ולהר״מ י״ל מועם הואיל וכוס בהמ״ז הוא פה״ג ראוי להקדימו אלא שבפרק ד׳ ה״ד כתב כן בשמן ויין רשות ג״כ יע״ש. ובכ״מ כ״כ בפ״ו כן וי״ל דשם בכוס בהמ״ז והרי הלח״מ הקשה בזה על הר״מ וע״ש ואין מקומו פה. ועל הריח אין בו ברכה אחרונה כבסי׳ רט״ז וסבור הייתי לומר דהנאה מועטת אין בו שיעור וברכה אחרונה צריכה שיעור כבסי׳ ר״י ע׳ מ״א רט״ז וט״ז שם אלא דהר״מ פ״ה ממעילה הי״ז פסק דריח יש בו משום מעילה ואפשר בש״פ ולענין ע״ז לא מצאתיו בפירוש אם לוקה על ריח בכ״ש ואין מקומו פה. אבל אכילה ושתיה איזה שירצה החביב או מין שבעה יקדים וכ״מ מדכתבו בלעקוך ויי״ש איזה קודם ש״מ אכילה ושתיה אין קדימה לזה על זה:

ט כל הברכות צריך שיברך קודם שנהנה הא לאחר שנהנה אין מברך ברכה ראשונה והטוב והמטיב על היין עסי׳ קע״ה בב״י וד״מ ופריי שם י״א דמברך אח״כ ג״כ: וריח לאחר שנפסק הרי״ף בעין יעקב פ׳ כיצד מברכין כתב דמברך אח״כ וא״ר רי״ו אות ג׳ חלק עליו ומסתבר כא״ר: ומוגמר שבאמצע סעודה א׳ מברך לכולן ע׳ חה״ר ברכות מ״ג והוא אומר על המוגמר בירושלמי הואיל וכולהו נהנין כחדא ועיין רבינו יונה שם וב״י קע״ד: וכן לענין שאחד פוטר לכולן אפי׳ בלא ישיבה כלל בריח א׳ פוטר כולן עמ״א רי״ג א׳ וברצ״א במ״א אות י״ח הביאו להם מור יע״ש. גם ברכת המצות אי לא בירך עד לאחר שגמר המצוה תו אין מברך: עסי׳ רט״ז ס״י בט״ז י״א דעת הטור לחלק בין אכילה לריח דמברך במ״ב דריח בא מכולן מיד ולענין בש״ע שם דאין חילוק ובריח נמי מקדים הראוי לו. ואפשר מי שרוצה לדקדק לא יביאו לפניו כולן בב״א ואי״ה שם יבואר: בכל הדברים הולכין אחר הרוב הן במאכל ומשקה והן בריח כמבואר בסי׳ רי״ז ס״ח יע״ש: ובר״ב ס״א בהג״ה חוץ מה׳ מיני דגן שהם חשובים דאפי׳ הם המעט אזלינן בתר דידהו ומברך עליהם במ״מ כמבואר בסימן ר״ח ס״ב ובט״ז אות ג׳ בזה דאפי׳ אין מרגישין הטעם אפ״ה הם חשובים ואי״ה יבואר זה:

י והנני שב לבאר סדר המעלות קצת הם בברכה ראשונה ואחרונה בנהנין וגם ברכת הריח ואי״ה יבואר גם קצת דיני קדימה בברכת השבח: סדר המעלות בנהנין ברכה ראשונה. א׳ המוציא ב׳ בורא מיני מזונות ג׳ פה״ג ד׳ פרי העץ ה׳ פה״א ו׳ שהכל ע׳ סי׳ רי״א ס״ד בהג״ה וס״ה בהג״ה ומ״א אות י״ג ובפנים יבואר זה: וכאן רק אעורר בקצרה. שהכל יש בו שלש מינים א׳ כל שאין גדולו מקרקע בשר גבינה וכדומה: ב׳ שכר שעורים וכדומה יש בו חשיבות מעין שבעה אמנם בפסוק לא נזכר משבח א״י כ״א חטה ושעורה שלימה עמ״א רי״א אות ח׳ וסי׳ קס״ב במ״א אות ב׳ בשם הב״ח: ג׳ דובשא דתמרי המוזכר בקרא משבח א״י עד שטענת הגאון היה לברך פה״ע ע׳ ברכות ל״ח א׳ וברא״ש שם ובפנים אי״ה יבואר איזה קודם: פה״א יש בו ג״כ שלש מינים פה״א על כל פירות האדמה ב׳ בוסר או זית קודם שגדל הנץ ופה״א כוסס החטה עיין סי׳ רי״א ס״ה ומ״א ח׳ ואי״ה יבואר שם: פרי העץ יש בו שלש מינים א׳ שאר פירות אילן ב׳ מין שבע ג׳ שמן זית פה״ע פרי הגפן רק על היין לבדו: בורא מיני מזונות יש בו ב׳ מינים א׳ במ״מ דחמשת המינים של דגן והם ידועים ב׳ במ״מ דאורז בסי׳ ר״ח ס״ז: המוציא א׳ על פת חמשת מיני דגן ואיזו קודם יבואר אי״ה הכל בפנים:

וברכה אחרונה סדר המעלות בהמ״ז על פת מה׳ מיני דגן וברכה מעין שלש על זיי״ן המינים שהם עשר ובנ״ר וע׳ רי״א סי״ב במעין שלש יקדים כסדר במ״מ וגפן ופרי העץ וע׳ ט״ז שם אות ח״י מסתברא מי ששלש אלה לו יברך שחלה בהמ״ז שהוא ד״ת ודאי ושלש ברכות משובח טפי ממעין שלש שי״א דרבנן ואף למ״ד ד״ת אפ״ה בהמ״ז חשוב טפי וברכה מעין שלש י״א ד״ת ואף למ״ד דרבנן חשוב מבנ״ר כן נראה לי וכ״מ בר״ב סי״א ועמ״א שם אות כ״ו ויבואר אי״ה בסמוך:

מריש הוה אמינא שהפרש יש בין ברכה ראשונה לאחרונה כמו שאגיד והוא דברכה אחרונה אשכחנא פתרי יצוייר לפעמים דצריך להקדים בנ״ר למעין שלש ומעין שלש לבהמ״ז עד״מ אכל פירות מזי״ן מינים ושתה מי שריית תאנים דמבואר בר״ב סי״א דספק הוא ועל ספק מי שריית תאנים ראוי לברך בנ״ר מספק דהיא ברכה כוללת וכמ״ש המ״א שם אות כ״ו בשם כ״ה סי׳ ר״י דומה למ״ש בקס״ח ס״א בפת כסנין יע״ש בט״ז וי״ו וא״כ אם יקדים מעין שלש תו לא יברך בנ״ר דשמא מעין שלש פוטר מי שריית תאנים בהכרח יברך בנ״ר מקודם וזה הדמיון בעצמו פת כסנין בספק כמ״ש המ״א בקס״ח וי״ו ולחם גמור (כל א׳ בזמן בפ״ע) ומחויב עתה מעין שלש ובהמ״ז צריך להקדים מעין שלש קודם כאמור. משא״כ ברכה ראשונה כה״ג הדמיון יש לפניו פה״ע ומרקחת מראנצין קליפתן להט״ז פה״א בנ״ר אות ט״ו ולהמ״א בר״ב י״ז פה״ע ואם נאמר להכריע פה״א כט״ז דיוצא ממ״נ אז א״צ להקדים פה״א דיקדים פה״ע ויכוין רק אודאי ולא אספק (ואפשר אפי׳ מסתמא לא מחית איניש נפשיה לספק) ויקדים של עץ עסי׳ ר״ו ס״ב וברכה אחרונה ל״ש זה דלאו בכוונה תליא מילתא דכל שמחויב ברכה א׳ על הרבה מינים וברכותיהן שוות נפטר בברכה א׳ אף אם לא כיון רק למין א׳ בהכרח יקדים בנ״ר או מעין שלש בכסנין ועמ״א כ״ב אות כ״ו: שוב ראיתי שזה אינו דכי אמר כ״ה בסי׳ ר״י דוקא שתה לבד״ם ממש הא שתה מי שריית תאנים ואכל פרי מזי״ן מיניה יברך מעין שלש ותו לא דספק ברכות לקולא וכיון דמעין שלש מחויב ודאי יברך ויפטור הכל משא״כ לבד״ם ממש סובר בנ״ר ומעתה יצא לנו הדין באכל כסנין בזמן אחד ואח״כ פת יברך בהמ״ז ויפטור הכסנין מספק דזהו קולא עט״ז קס״ח וא״ו מעין שלש קולא לגבי שלש ברכות משא״כ כה״ג וכדאמרן. ועמ״א רי״א אות ט׳ וא״כ הוא אף אנו נאמר:

הפרש יש בין ברכה ראשונה לאחרונה דראשונה אם יש לפניו פרי העץ ודבר שיש ספק אם פה״ע או פה״א יברך תחלה פה״ע על הודאי ואח״כ יברך פה״א על הספק משא״כ ברכה אחרונה אם יש מעין שלש ודבר שיש ספק אם מעין שלש או בנ״ר יברך רק מעין ג׳ ותו לא דספק ברכות לקולא ואסור לגרום ברכה שא״צ עסי׳ רט״ו ומ״א אות ו׳ ובראשונה ל״ש זה בנדון דידן כי צריך על כל מין ברכה הראויה לו: והבן זה אי״ה בפנים יבואר עוד:

סדר המעלות בברכת הרי״ח כפי הנראה א בורא שמן ערב ב עצי בשמים ג עשבי בשמים ד מיני בשמים ויש ברכה חמישית פירות שהם ראוים לאכילה הנותן ריח טוב בפירות יראה להקדים ריח טוב בפירות מעצי בשמים ג״כ ועסי׳ רט״ז ש״א וסעיף י׳ בהג״ה יע״ש. ועמ״א שם אות ט״ז ואי״ה יבואר שם:

יא כלל אמרו בברכת הנהנין דאזלינן ביה בתר רובא כמבואר בר״ב סעיף א׳ בהג״ה שאם נתערב כו׳ והך תערובת ל״ד שא״א להכיר אפי׳ כ״א עומד בפ״ע נמי בתר רוב אזלינן דהטעם הוא הכלל כל שעיקר ועמו טפילה הולכין בתר העיקר כמ״ש הט״ז א׳ שם ובר״ב ס״א מבואר בין טפילה מעורבת או בפ״ע וכ״ה לשון הר״מ ז״ל פ״ג מה״ב הלכה הו״ז יע״ש: ומינה בפורים שמרקחין שומשמין בדבש ומערבין פתיתי אגוז כל שרוב שומשמין בתר העיקר אזלינן ומברך פה״א. כי אין זה דומה לביטול האיסורין דל״ש רוב אא״כ אין ניכר משא״כ בברכת הנהנין וכדכתיבנא: ואמנם כשיהיה דין זה ברור ואמיתי מוחלט שאין בו ספק צריך שיתיחס אליו תנאים כמו שאבאר בעזה״י: התנאי הא׳ הוא שיהיו התערובות שניהם דבר חשוב ובר חיובא הא באין דבר חשוב אף שהוא הרוב בטל הוא לגבי המיעוט לדעת הט״ז בר״ב אות ט׳ בשריית מי פירות ובישולם לרא״ש או לרשב״א בדרכן בכך מברך פה״ע וכדומה אף דעשר ידות יש בו מים גרידא מים לא חשיבי ובטילי ומזה הוליד דין בר״ה אות ה׳ דאם בישל ירקות בחומץ או בארש״ט דחשיב בפ״ע מברך על מי ירקות כמו על החומץ דבתר רובא אזלינן ואי״ה בפנים יבואר זה. וכנראה ממרוצת לשונו בר״ב ט׳ ור״ה ה׳ ב׳ טעמים יש א׳ מיא לא חשיבי ב׳ שאין לו טעם בפ״ע והפירות והירקות נותנים בהם טעם טוב כה״ג י״ל טבע כו׳: אבל מע״ת הביא המ״א בר״ד ט׳ בשכר תמרים י״ל דבמים אזלינן ג״כ בתר רובא מי שריית הפרי ומיא דשלקא י״ל דמיירי באין רוב מים נגד המשקין הנפלטין וזה דוחק דמיא דשלקו משמע אף שיש רוב ולומר דבטל בששה חלקים במים הקשה המ״א דזה ל״ש אלא ביין יע״ש מזה וממרוצת דברי הט״ז ר״ב א׳ ומבואר יותר באות כ׳ שם דכי אזלינן בתר הרוב היכא דלא בירך עליו אבל אם כבר בירך שהכל על שכר שעורים וכדומה ונתערב מעט יין ברוב שכר לא אזלינן בתר רובא רק בתר טעמא כיון דאם ניזיל בתר רובא היה פטור לגמרי הוה דומיא דחלה כמ״ש בר״ב אות א׳ ויש לי לדון בדבר זה. עמ״א קע״ד אות ט׳ האניס״ו תוך הסעודה משקה עיקר והאניס״ו טפל ופת פוטר למשקה אלמא אע״ג דא״צ כלל עתה לברכה פטור מכל ורוב הטעם משום דהוא עיקר והמיעוט טפל עסי׳ רי״ב מ״א א׳ וכ״כ הב״י בר״ב בשם הרשב״א (או הרשב״ץ) ביין הטעם דכל שעקר ועמו טפילה כו׳ אם לא שנחלק בטעמא נהפך כולו כו׳ וצ״ע בזה:

השני בחמשת מיני דגן ל״ש עיקר וטפל ואדרבה הם העיקר אף שהם המעט כל שאין לדבק כמבואר בר״ח ס״ב יע״ש ומברך עליהם במ״מ לבד ונפטר התערובות הרוב וניתן להם חשיבות הרוב כאילו הם הרוב אבל לא יותר: וממילא כל התנאים השייכים ברוב שייכים בחמשת מיני דגן להט״ז בר״ב א״ב וכמש״ל ואם צריך שיהיה נרגש טעם חמשת המינים לכאורה במחלוקת שנויה בט״ז ר״ח ג׳ ור״ב א׳ ומ״א ר״ד אות כ״ה יע״ש מ״ש בפריי מזה ומדברי הפר״ח בסוף ספר מים חיים סי׳ ט׳ מבואר בענין המלבי״ן מתירוש ומעט קמח ומרתיחין ונעשה עב אע״ג דעיקר אכילה התירוש הואיל והקמח נותן טעם ומכשיר לאכילה הקמח עיקר ומברך במ״מ ובפנים ביארתיו. ואני מסופק במלבי״ן זה אם אין נותן קמח כ״א בשמים ושאר דברים להיות נתעבה (עי״ד סי׳ קכ״ג סכ״ו בט״ז וש״ך י״ח מ״ט) אי יין הקרוש בקור וכדומה מהו מברך פה״ג או פרי העץ עיין ר״מ הלכות טומאת אוכלין פ״א וע׳ יין הקרוש הי״א ובהשגות הר״א ז״ל ובכ״מ. וצ״ע כעת גם אפשר קרוש משקה ובישול ונתעבה אוכל וצ״ע:

השלישי הוא שיש לדון בדבר שעביד לטעמא ויש בו ממש הדמיון זנגבי״ל ושאר בשמים דעבידי לטעמא והם מרוקחים בדבש עם שאר דברים (לבד מחמשת מיני דגן) והבשמים מועטין ומ״מ יש בהם ממש לא שחוקים דק דק כפי הנראה ממרוצת הלבוש בר״ד סעיף י״ב שהבין בהגהות רבו רמ״א ז״ל דכה״ג אין בטילין במיעוטן ושע״ז טען המ״א ז״ל באות כ״ה א״כ המשימין בצלים בתוך התבשיל יברך עליהם דלטעמא עבידי ועמ״ש בפנים מזה ושאני בשמים שחוקים או שומן בתבשיל אין בו ממש עט״ז ר״ג א׳: ובכל התנאי הזה הוא כל שעושה לרפואה אין הולכין אחר הרוב כמו שמן ע״י אניגרון בר״ב ס״ד ועמ״א שם אות ל״ד יע״ש:

והך דמברך על העיקר ופוטר הטפל הן בטפילה מעורבת אם בפ״ע ופרטי תנאיו מבוארים בסי׳ רי״ב בזה ובנויא״ט משומשמין מעורבין חתיכות אגוז בו הולכין אחר הרוב אף שניכר כי אין דומה לביטול האיסורין וכבר נתבאר זה לעיל:

יג עוד כלל אחר אמרו הא דקי״ל בירך על פה״ע פה״א יצא דיעבד ועל כולם אם אמר שהכל יצא דיעבד וכן פה״ע שאין נגמר או שאין עיקר הפרי דמברך פה״א אם בירך פה״ע יצא דיעבד כמ״ש המ״א ר״ו א׳ (ואי״ה שם יבואר) ואם בירך על הגפן פ״ע כתב המ״א בר״ח כ״ב דאין יוצא אף דיעבד ולהט״ז בר״ד אות י״א יש לדון בזה כמ״ש בפריי שם. וגדולה מזה יש לספק אם פה״ע דיעבד אפשר פוטרת במ״מ ופת עכ״מ פ׳ רביעי בהלכות ברכות הלכה ו׳ יע״ש. כל אלו דוקא דיעבד ממש שלא היה לפניו כ״א דבר זה הדמיון פה״ע לבד וטעה ובירך פה״ע יצא הא היו לפניו פה״ע ופה״א והקדים ובירך פה״א צריך לברך פה״ע על של עץ ופה״א על של אדמה כמבואר ואמנם יש בו תנאים וחילוקים והנני מבארים בעזה״י. א׳ אם נתכוין לפטור של פה״ע יצא כמ״ש המחבר בר״ד ס״ב כהרר״י ברכות מ״א אף שמרש״י משמע כה״ג נמי לא יצא ע׳ ליקוטי פר״ח א״ח. הא סתמא לא כיון שיש פה״א ג״כ לפניו: וברכותיהן שוות אף מינים רבים בסתמא יצא על כל מה שמונח לפניו ואם הביאו לפניו ע׳ בר״ב במ״א זיי״ן באורך: ואני מסופק בפה״א ודבר שיש בה ספק לפניו ובירך פה״א בסתמא אם פוטר הספק דשמא דינו פה״ע ובעי כוונה א״ד הואיל וספק הוא פה״א וא״צ כוונה כי הוה כמו ברכותיהן שוות ע״כ יזהר כה״ג לכוין בפירוש. ולא זו בלבד פה״א ופה״ע בעי כוונה הא לא״ה אף דיעבד לא יצא אלא אפי׳ ברכותיהן שוות וא׳ חשוב או חביב כמו תפוח ומין זיי״ן תאנה ובירך תחלה על שאין חשוב או תפוח ולא כיון צריך לברך תנינות כמ״ש הר״ב ברי״א ס״ה ומ״א י״א עב״י ר״ו בזה. ובמין א׳ ויש בו יפים ושאין יפים ובירך תחלה על שאין יפים ולא כיון על היפים דעת המ״א בר״ו אות ח׳ דיברך שנית אבל בא״ר אות י׳ גמגם בזה ועמ״ש בפריי שם. ומשמע בסי׳ רט״ז ס״י דריח שוה לאכילה בכל זה ואי״ה שם יבואר:

יד כל המברך ברכת מצות או נהנין צריך שלא להפסיק אף בשתיקה יותר מכ״ד כמבואר בסי׳ ר״ו ואם שח אף מלה א׳ חוזר ובשתיקה אין חוזר. אבל שבח והודאה לאחר כ״ד באנו למחלוקת עסי׳ רכ״ז בברק וכדומה עט״ז שם משמע אף לאחר כ״ד רשאי לברך וחייב בו אבל מר״ז ושאר פוסקים משמע דלאחר כ״ד אין מברך עא״ר שם ומ״א שם והטעם דאין ניכר על מה מברך שכבר עבר ואין ניכר השבח משא״כ מצוה ונהנין דחוב עליו וכל שבירך די והלכך ל״ד לסי׳ רכ״ו פרחי אילן דעדיין קיים וניכר השבח קצת: ומיהו ברכת המצות כמו קידושי אשה אם לא בירך בשעת הקידושין קודם או אחריו מיד תכ״ד לא יברך עד תחת החופה עיין אה״ע סימן ל״ד. והמנהג שלנו לברך קודם הקידושין כמבואר שם אלא דיעבד מברך אח״כ תכ״ד וא״ל יברך תחת החופה ומ״מ ראוי שלא להפסיק בין הברכה לקידושין ומיד אחר הברכה יקדש ושלא להפסיק בחנם וע׳ לבוש שם ס״ח ברכת הנהנין הוה וא״י או מצות או שבח להר״מ ורא״ש שם אבל נהנין לא הוזכר שם דבנהנין אין אחר מברך: ועמ״ש מזה לקמן אי״ה בזה:

טו גרסינן בירושלמי הלכה א׳ בכיצד מברכין דרבי חגי ור׳ ירמיה אזלי לחנותא בריך רבי חגי אמר רבי ירמיה יאות דכתיב ואתנה לך התורה והמצות (שמות כ״ד י״ב) מקיש מצות לתורה מה תורה צריכה ברכה אף מצות עכ״ל. לכאורה משמע מזה דברכת המצות ד״ת הוה מהיקשא דתורה ונאמר דתורה ברכה שלה מן התורה כמ״ש הפר״ח בסי׳ מ״ז בברכת התורה דהרמב״ן ורשב״א ברפ״ג שאכלו ובעל החינוך סברי דברכת התורה לפניה ד״ת וירושלמי הדין מסייע להו א״כ מצות מהיקישא נפקא נמי נימא ד״ת ורק ברכת נהנין ושבח והודאה הוה דרבנן אמנם צ״ע שלא הביא זה הפר״ח ושאר פוסקים. משמע דהיקישא אסמכתא ומצות הוה דרבנן ונ״מ בספק אם בירך וטעם ספק ברכות לקולא יש ב׳ טעמים א׳ דספק דרבנן ב׳ דחומר לא תשא הביאותיו בתחלת הפתיחה: ומ״מ אם רוצה לומר בלא שם ומלכות רשאי עיין אה״ע ל״ד בח״מ וב״ש אות ו׳ משמע שיאמר ברוך אתה השם מלך העולם אבל בשאר דוכתין אמרינן בלא שם ומלכות יע״ש ובא״ח ר״ז בנ״ר ברוך חי העולמים אלמא לא אמרינן כלל השם ג״כ: (ואגב גררא שם להר״מ אין מברך אחר הקידושין דמצוה הוה דאי שבח משום דאפשר בפלגש הא פסק בה׳ מלכים הדיוט אסור בפלגש משא״כ הרא״ש סובר דלאו ברכת מצות הוה דאפשר בפלגש יע״ש בב״י רק שבח ולדידן דאסור בפלגש צ״ל הואיל ולא מזכיר בפירוש לקדש אשה והבן זה ועסי׳ כ״ו שם ח״מ וב״ש אות ב׳ אין מקומו פה):

טז והנה כל ספק בדרבנן לקולא הא בד״ת לחומרא בהמ״ז כדי שביעה ולמ״ד מעין שלש ד״ת וברכת התורה במ״ז למ״ד ד״ת חוזר ומברך בספק וכן ברכות ק״ש בסי׳ כ״ז יע״ש. ואף למ״ד ברכםה שא״צ ד״ת אסור הדין כן כיון דמחויב מספק לא הוה ברכה שא״צ ומ״מ:

אשכחנא פתרי אף בספק ד״ת היכא שאין יודע אם מתקן אם לאו דאין מברך מספק. הדמיון ברכת המזון יש בו מחלוקת אי מנין שלש ברכות ד״ת או רק הזן כו׳ ומי שא״י רק ברכה א׳ לא יברך משום חומר לא תשא שמא דוקא ג׳ בעינן וכה״ג לא אמרי׳ ספק לחומרא מן התורה ועליו לתקן הואיל וא״י גם עתה אם מתקן כמו שיראה הרואה בקצ״ד במ״א אות ג׳ ובפריי שם:

יז באופן אם הספק בד״ת ויודע שיתקן עתה מחויב לברך מספק ובדרבנן לא זו שפטור איסורא נמי ברכה שא״צ:

אשכחנא פתרי אף בדרבנן אם רצה מברך מספק ברכת הזימון בשלשה אם יש ספק אם מחויבין רשאים לזמן וי״א ברכת זימון ד״ת ואף למ״ד דרבנן מ״מ אין בו הזכרת השם והזן יחיד אומר אותה עסי׳ קצ״ג ס״ב בהג״ה וקצ״ז במ״א ב׳ ופריי שם: ובעשרה דמזכיר השם יראה דאסור אף בלא מלכות ואף בסי׳ קפ״ח במ״א י״א דברכה לבטלה אסור הא יעלה ויבוא תחנה שרי ומינה ברכת זימון בעשרה כל שמזכיר השם אף בלא מלכות אסור עיין אה״ע ל״ד ח״מ ב״ש וט״ז הביאותיו באות ט״ו יע״ש ועמש״ל י״א ברכת זימון בעשרה ד״ת בשם קרית ספר (הוא המבי״ט) יע״ש:

יח קיי״ל ברכת המצות בעמידה ונהנין מיושב נמי עסי׳ ח׳ מ״א וא״ר ב׳ דחלה ושחיטה וכדומה הוה כנהנין שא״א ליהנות מהם בלא המצוה הברכה מיושב: והפרשת מתנות לכהן אין מברכין כלל עמ״ש בפריי לי״ד סי׳ ס״א במשבצות זהב זיי״ן: ואכילת מצה י״ל דומה לנהנין: ובתרמ״ג ס״ב לישב בסוכה מיושב י״ל דמ״מ על אכילה והנאה מברך: וברכת שבח רשאי מיושב לבד ברכת הלבנה מעומד ער״מ ה״ב פ׳ עשירי הל׳ הי״ז:

עמ״ש בפריי סי׳ קצ״ג מ״א ה׳ בשם הכ״מ פ״א מה״ב הי״ב ופ״ה הט״ו עיין בסי׳ רי״ד בב״י וב״ח בשם הגאון מהר״י פול״ק ז״ל מבואר שם ברכה שם בלא מלכות נמי עובר לא תשא ור״י דאמר הלואי שיתפלל כו׳ יע״ש. עיין מ״ש בפריי לי״ד בסוף שער התערובת שייך לסי׳ ר״י וקס״ז יע״ש:

דיני ברכות ארוכים ועמוקים וצריך כ״א ליזהר בהם ואמרו בברכות ל״ח א׳ דאדם גדול הוא ובקי בברכות הוא וצריך כ״א ללמוד ישמע חכם ויוסיף לקח:

יט בשיטה מקובצת ביצה ד׳ ב׳ רב אסי מבדיל ומברך פלא דהבדלת י״ט ד״ת וכ״ש קידוש י״ט ד״ת דלא כמ״מ בפ״ט הי״ח מה״ש עמ״א רמ״א א׳ ומשמע שם דשם ומלכות הוה ד״ת וא״י בתפלה ודוק שם היטב בדבריו ותראה פלאות:

כ קיימא לן כל הברכות דרבנן ומעט מהם מן התורה: ברכת המזון מן התורה אין בו מחלוקת ואמנם ברכת זיי״ן מינין וברכה מעין שלש יש דיעות אי מן התורה אי מדרבנן: וגם ברכת התורם יש דיעות אי מן התורם אי מדרבנן תמצא כ״א במקומו ואי״ה יבואר וכאן ארשום: ובטעם ספק לקולא בברכות יש ב׳ טעמים הביאם הכ״מ וב״י בסי׳ ס״ז ועיין לבוש סי׳ ס״ז ומ״ש בפריי ס״ז בט״ז דברים מחודשים ונפלאים בזה ותוס׳ נזיר אי עשה דוחה ב׳ לאוין ואי לא תשא הוה בזה מדרבנן או ד״ת מלבוש משמע ד״ת ומ״א רט״ו דרבנן ואפי׳ שם בלא מלך העולם הוה לא תשא ועיין ה׳ מילה ומגילה וחנוכה בר״מ ולח״מ האריך שייך לכאן:

כא הקדמה בברכות איזה קודם אכילה שתיה ברכת הריח וזיי״ן מינים וחביב וד״ת ודרבנן יבואר אי״ה ועמ״א רט״ו ולהר״מ ז״ל ברכה שא״צ ד״ת עתוס׳ ר״ה ל״ג א׳ ד״ה הא ופי״ב מה׳ שבועות הי״א לכאורה עם ברכה אף להר״מ ז״ל מדרבנן באולי וצ״ע:

כב ברכת אירוסין ראיתי בעקידה שער שמונים ושמנה פ׳ ואתחנן דברים נפלאים בעיני וכפי מה שהבנתי אני מדבריו הקדושים בתוס׳ ביאור ארשום כקצרה: עב״י אה״ע ל״ד בשם הרא״ש ז״ל והר״ן הקשו ב׳ קושיות א׳ דאין מברכין על איסור ב׳ למה ל״א אקב״ו לקדש אשה ותי׳ הרא״ש שאין מצוה דיכול לקיים פו״ר בפלגש רק ברכות שבח שהבדילו מעריות ושלא נטעה שמותר ארוסה אומרים ואסר הארוסות והר״ן תי׳ שזו ברכת מצות אלא שאין גמר עשייתה עד חופה תקנו לברך הבדילנו מעריות יע״ש ולשניהם עריות היינו שאר בשר ועדיין קשה הא גם חייבי לאוין הבדילנו גם אמאי לא בחופה וקידושין וז׳ ברכות דוקא גם כתובה בעינן. ואמנם הר״מ ז״ל ריש ה״א בפתיחה מ״ע לקדש אשה בכתובה וקידושין וכ״כ פ״א מ״ע כו׳ (למ״ד כתובה ד״ת) והיינו אף לגי׳ בה׳ מלכים דהדיוט מותר בפלגש מ״מ מ״ע לקדש והוה מחלק המצוה כשילוח הקן לא חובה ומי שמקדש מקיים מ״ע ורצון מלך מ״ה הקב״ה והטעם שבקידושין נאסרה על כולם עיין ריש קידושין ואם פלגש אין כאן איסור תורה כ״ש לגי׳ דוקא בקובה של זונות או עכ״פ מופקרת וא״כ לא יהיו ישראל מיוחסין בודאי ויהיה הפירוש אקב״ו על עריות לאו ש״ב רק עריות אשת איש לא תנאף שזהו עיקר המ״ע של קידושין ויהיה הטעם קצת כעין מ״ש הר״ן ז״ל דמש״ה תקנו זה גמר כו׳ ושלא נטעה כו׳ ומיהו יש עדיין ז״ב וכתובה ועיינתי בד״מ כתב גם הרב בעל עקידה בחומש האריך בטעם הדבר ונהנתי מאוד: ולברכה י״ל דלא תסור דוקא בחד דרבנן משא״כ ברכה דרבנן ושתהא אסורה אפשר אין בכלל לא תסור ול״ש וצונו ומיהו מכתובה קשה: וממ״ש הר״ן ז״ל דאין גמר עשייה אע״ג מ״ה הוה גמר עא״ח תל״ב ביעור וביטול בב״י מה פריך ונבטליה בשית הא איך יברך על הבדיקה י״ל ובדרוש הארכתי: גם רמז בפסוק הושע ב׳ פסוק כ״א וארשתיך לי ג״פ לי לכאורה מיותר אלא הנושא אשה להוליד ממנה בנים יפים מאוד מסוגלת לכך יוכל בפלגש רק קידושין לטובת הבעל דאסר לה אכ״ע ולע״ל רוח הטומאה יעבור וא״א בשום פנים לזולתו ח״ו רק הקידושין לטובת המתקדשת כבוד לה ביותר אשת המלך וז״ש וארשתיך לי אע״ג לעולם שבלא״ה לא תזני מ״מ בחסד ורחמים וצדק ובמשפט כי זמן רב בגלות היית כפלגש ח״ו לכן ראוי שתקבל שכרך והבן זה: