פרי מגדים על אורח חיים, אשל אברהם ח:ח

שלשת עמ״א הביא הג״א (ט״ס הג״מ) ספ״ג דר״ה כ״ט א׳ דציצית יכול א׳ לברך וכתב דמיירי שאין בקי ולכאורה תמוה דהא בהג״א כתב חוץ מק״ש ובה״מ ותפלה ואם אינו יודע אף באלו הג, מוציא מכלל דבשאר ברכות אפי׳ יודע מוציא חבירו ועא״ר אות ו׳ וי״ל בדוחק דחילוק יש בין אין יודע כלל ובין אין נקי כ״כ בדקדוק ובפי׳ המלות ומ״מ יודע הברכה ועיין תקפ״ה במ״א אות ג׳ וכ״כ הבי בשם תה״ד שם דהתוקע לחבירו מדינא שומע מברך ולא התוקע אלא שאין נוהגין כן והיינו מאחר שהוא תוקע עושה גם כן ברכה מחמת מנהג ולא מדינא הא כשאחד עושה מצוה ויודע ברכה ודאי אף מנהגא הוא שעושה מצוה יברך ולא אחר אם לא באין בקי כמ״א ודלא כא״ר שם:

והנה המחבר כתב שיש ברירה אם רצו כולם מברכים או יוצאים בשמיעה ול״ת דאין רשאין להרבות בברכות או שאין יוצאין בשמיעה היכא שהם בקיאים קמ״ל דרשאים משא״כ כשאחד עושה מצוה וחבירו אין עושה אין מברך אחר כ״א באין בקי העושה. ומ״ש המ״א בהג״א ציצית אע״ג דגמרא ערוכה היא ר״ה כ״ט א׳ תני רב אהבא בריה דר״ז כל הברכות כולן אע״פ שיצא מוציא חוץ מהנהנין וכ״פ הר״מ ז״ל פ״א מה״ב ה״י והטור א״ח תרצ״ב במגילה מ״מ הא כתב רש־י שם דנהנין לית ערבות לא לתהני ולא ליברך והעתיקו המ״א קס״ז מ״ם וא״כ ציצית י״ל דאין חוב ללבוש בגד ד׳ כנפות עם ציצית ה״א דאין זה ערבות קמ״ל מהג״א ולכן נקיט המ״א ציצית ושם בהג״א נקיט תפילין ג״כ אלא כדכתיבנא:

והוי יודע אם עשרה קנו טליתים חדשים ועשו בהם ציצית ולא ברכו שהחיינו דמברנין בעיטוף ראשון כמבואר סי׳ כ״ב נהי שא׳ מברך להתעטף על כולם מ״מ שהחיינו הם מברכין כמ״ש הר״מ ז״ל פי״א מברכות ה״י וע״כ נהגנו (לקמן תקפ״ה) בשופר דהתוקע מברך שהחיינו בקול ודיבור משא״כ במצוה שיש בה עשייה ולבישה נמי הכין הוא ועב״י שם ובכ״מ שם והרואה יראה שתח״ד בתקפ״ה שם ה״ג קאמר דמדינא יברך השומע מאחר דמברך שהחיינו בעצמו אין לחלק ויברך ג״כ לשמוע קול שופר ואין ראיה למ״א כאן. ואי״ה יבואר עוד בכ״ב איזה יקדים אם להתעטף או שהחיינו. עוד אבאר לך מ״ש המחבר מתעטפים כאחד בב״א לאפוקי לאחר כ״ד הוי הפסק עיין ר״ו ס״ג ועיין רי״ג מ״א ז׳ י׳ כו׳ ברכה אחת לכולם ורל״ח במ״א ח״י ולבוש שם דלא יברכו כל א׳ לעצמו אלא אחד מברך לכולם וא״י כעת ההבדל בין שם לכאן דאמאי כאן יש רשות לברך כל א׳ לעצמו ולא דאחר יברך לכולם ברוב עם עמ״ש באות ט׳ מזה: