פרי מגדים על אורח חיים, אשל אברהם ח:ט

והאחרים. עמ״א בשם ד״מ שמה״ט הש״ץ מברך בקול רם להתעטף להוציא. הנה מבואר ברי״ג ס״ג ודוכתי טובא דצריך המוציא והשומע להתכוון ושם נאמר בב״י ולבוש הטעם דקיי״ל מצות צריכות כוונה ועא״ר שם אות ה׳ דבסי׳ ס׳ הלכה כן ולא מספק יעוין שם. ויש לראות למ״ש המ״א בסמ״ך אות ג׳ במצוה דרבנן א״צ כוונה כל הברכות דרבנן הם ואפשר דעשו הברכות כדין המצוה ולפ״ז בטלית משי וכדומה דהמצוה דרבנן א״צ כוונת לברכה ג״כ ויוצאין בשמיעה בלא כוונה גם בטלית ד״ת אטו מחויב הוא לילך בציצית עד שיאמרו דבעי כוונה אבל למ״ש הב״י בתקפ״ט דאף למ״ד א״צ כוונה ה״ט בעשייה אבל בדיבור בעי כוונה ועא״ר רי״ג ה׳ א״ש כאן. והנה דברים אלו ארוכים הם ודרכי החכמה נעלמו ממני אמרתי לא אאריך כאן ואי״ה בה׳ ברכות אבאר עוד מזה:

עוד רגע אדבר בהא דכתב המ״א בסי׳ ו׳ אות ט׳ י׳ בשם לבוש דאין מוציא פחות מעשרה הא קי״ל כל הברכות אע״פ שיצא מוציא וא״צ י׳ וכן כאן בטלית לא הוזכר עשרה וע׳ ט׳א מ״א אות ה׳ ומנלן לחלק בין הנך ט״ו ברכות דבהני בעינן עשרה ואי״ה יבואר בנ״ט מזה:

גם מה דמשמע ברי״ג ס״ב וריי״ט סד״ה דהפרש יש בין המברך מחויב יוצא השומע בלא עניית אמן ובין אין המברך מחויב רק להוציא אחרים בעינן שיענה השומע אמן מסופק אני אם בכל הברכות כן או דלמא ברכת הגומל דוקא ועב״י רי״ג שכתב ולא הוה ברכות לבטלה ומה קושיא והא אע״פ שיצא מוציא ואין מקומו פה ואי״ה יבואר במ״א: