פרי מגדים על אורח חיים, אשל אברהם ח:יז

תשובה ועמ״א תירץ קושיית הט״ז אות י״א בקצרה דהליכה מביתו לבית הכנסת דהוי שינוי רשות הפסק לא הליכה לחוד וא״ש ההיא דסוטה בתוס׳ שם או דביאה במקצת ל״ש ביאה ומעייל ידיה וכ״ב אמה שהייה לא הוי תיכף (ולא ד״ק) או דשמיה ביאה וכ״ב אמה ממש הפסק ומחלל הפתח לפנים לא הוי רשות אחר כמ״ש בט״ז י״א מזה. והנה י״ל דהר״ב בהג״ה סי״ב הוכיח דמהר״מ ליכא להוכיח דפשט אין מברך דע״כ הא דאמר ובבואו לביתו (ופשט טלית גדול מסתמא) והסיח תיפוק דפשט וליטעמיך תיפוק דמרשות לרשות ופשט ודאי צריך לחזור ולברך וגמרא ערוכה היא בדברים שאין טעונים ברכה במקומן דמרשות לרשות הפסק כמבואר בקע״ח ס״ב בהג״ה וע״כ והסיח לאו דוקא א״כ צדק הרב לעיל במ״ש פשט צריך לברך אף ברשות אחר וא״ש הצ״ע המ׳א אות ט״ז ולזה כתב דאינו דהמסקנא דהתה״ד אמת הוא דפושט טלית גדול בביתו ודאי לא חשיב הליכה מרשות לרשות אחר כה״ג הפסק (לפ״ז מהר״מ הולך בביתו בטלית קטן ב״ש קודם היום וכדומה בקיץ רק פשט בהליכה לביה״כ הוי הפסק והבן) ואם הולך מחדר לחדר וחוזר לחדר א׳ נמי הפסק להמחבר כמו בקע״ח ובדברים שא״צ ברכה לאחריהם והנך רואה שמ״ש המחבר כאן ואם בביתו כו׳ הלא מבואר סי״ב ב׳ תנאים אלו אלא לומר בחדר א׳ אף הליכה כמה אמות לא הוי הפסק ועיין רע״ג ס״א בהג״ה וכן עיקר ולפ״ז יהיו דברי המחבר כאן ואם מתפלל תוך ביתו היינו אפילו מחדר לחדר רק בבית אחד שפיר דמי כמו התם ומה שהראה מקום לק״ד אות ג׳ דמחדר לחדר הוי הפסק והבן כללא דמלתא הפסק הוא שחוזר ומברך ותכיפה לחוד דלא הוי תכיפה ומ״מ הפסק לא הוי ואם לפעמים כתבנו הפסק במקום תכיפה אין כוונתינו רק תכיפה ועמ״ש בט״ז מזה: