פרי מגדים על אורח חיים, אשל אברהם ח:טז

אם עמ״א הקשה דהתה״ד צידד לכתחלה כן אם פשט טלית א׳ ולבש שני דצריך לחזור ולברך וסיים מתשובת ר״ח א״ז לא משמע כן דהלך לבה״כ בטלית גדול ובבואו לביתו פשט טלית גדול והסיח בדברים אחרים ולובש הקטן ומברך הא בלא הסיח אע״פ שפשט א״צ לחזור לברך וא״כ היאך פסק רמ״א כה״א ולא כמסקנא ול״ד לסעיף י״ד להמחבר והר״ב דחילק בין נשאר טלית קטן כו׳ דהתם לא היה דעתו לכן והוסיף לומר דהתה״ד אף לפי ה״א לא צידד אלא בלובש גדול ומתפלל ובבואו לביתו מסירו צריך לברך דהתפלה והפשיטה הפסק ומסיק דמדאמר בבואו לביתו הסיח הא לא״ה אפילו תפלה ופשיטה (דמסתמא פשט כמ״ש שם) לא הוי הפסק משאכ לדידן דפסק המחבר בסי״ג דהליכה חשיב הפסק וא״כ כשברכה א׳ פוטרת השני באין הילוך והפסק כלל א״כ אין כאן ה״א דפשיטה תהיה מצרכת ברכה שנית ולכן במשי מסיר זה הצמר ומניח המשי דלא כרמ״א וכ״פ הלבוש יע״ש והנה י״ל להיפוך ע״כ מסיק תה״ד דאע״פ שפשט אין מברך שנית זה להר״ח א״ז דס״ל הליכה מביתו לבה״כ ותפלה לא הוה הפסק כ״א בהיסח הדעת תליא מלתא משא״כ להמחבר בסי״ג דהליכה חשיב הפסק כ״ש באפשר דפשט הא׳ דאזלא מצותו ועיין עטרת זקנים אות ה׳ ותבין שכוונתו ז״ל למה שכתבתי. ומ״מ ראיה צריך לזה ומ״ש משחיטה ומפירות יש לחלק והבן: