פרי מגדים על אורח חיים, אשל אברהם ח:טו

אם לא עמ״א והם דברי הב״ח שדחאן הט״ז באות י׳ והוא מקיימן דבשחיטה קובע עצמו לשחוט הרבה משא״כ בלבישה והנה מלשון מ״א וט״ז כאן משמע דלא הוקשה להם כ״א כשהביאו מלבוש שלא היה לפניו בשעת ברכה הא אותן שהיו לפניו בשעת ברכה בסתמא נמי אין מברך על אחרים דבשחיטה כה״ג כ״ע מודים דאכל מה שיש לפניו מברך ולבבי לא כן ידמה דכאן אפילו מונחים לפניו הרבה ד, כנפות אם רגיל רק ללבוש אחת אין עולה הברכה לכולם דהוי נמלך ודוקא אם דעתו עליהם בפירוש. ולפ״ז לית כאן הך דינא דר״מ ס״ו בנטל פרי ונפל ונמאס דכאן אם לבש א׳ בלי בדיקה ומצא פסול ולובש אחר ממ״נ אם היה דעתו בבירור על כולם א״צ לברך ובסתמא בלא״ה מברך פעם אחר וע״ש בט״ז ומ״א אות ח׳. ודע אם בירך על טלית קטן על מצות כמנהגנו ולוקח מיד טלית גדול אם היה דעתו עליו לפטור בעל מצות אין חוזר ומברך ובסתם חוזר ומברך ול״ד לסי׳ ר״ו ס״ב רי״א שם אפילו נתכוין צריך לחזור ולברך פה״ע וכדבעינן למימר שם וכאן כ״ע מודים דאם נתכוין על שתיהן דאין חוזר ומברך ומעשים בכל יום דמברכין להתעטף ומוציאין טלית קטן אף ע״פ שיש לחלק אין לחלק ביניהם וזה פשוט:

ודע דאם רגיל ללבוש ב׳ טליתים קטנים א׳ משי וא׳ צמר ובירך על של משי ושניהם מונחים לפניו י״ל דבעי לכווני נפשיה בפירוש לפטור של צמר ומהא אמינא לה ממ״ש הב״י בסימן ר״ו דז׳ מינין ושאר פירות או חביב ובירך על אתרוג אם לא כיון אין בדין שיפטור אתרוג את מין זיי״ן בגדרא ועא״ר שם ב׳ בפי׳ ושם יבואר אי״ה ומ״מ ראוי ודאי לכתחלה לפטור בפי׳ לא בגררא שאין ראוי שדרבנן יפטור ד״ת אע״פ שברכות דרבנן מ״מ עיקר המצוה זה דרבנן וזה ד״ת. נ״ל: