פרי מגדים על אורח חיים, אשל אברהם תסט:ב

שהקדישו עמ״א ע׳ פסחים נ״ג א׳ ברש״י ותוס׳ וב״י כאן והנ״ץ תי׳ דהמחבר מפרש כתוס׳ ושום בהמה היינו בין חיה ושחוטה וזה דוחק וע׳ עולת שבת עשה כלומר ולא הבנתי ואם לומר דסובר כתוס׳ ודיעבד אסור בשחוטה ושום בהמה אסור לכתחלה כפירש״י ז״ל חשש שיאמר לדמי הקדישו וזה רק לכתחילה הא כתב שם דיעבד מותר אף גדי עט״ז א׳. והמ״א תירץ כי י״ל בטור לרש״י בשר בהמה אפי׳ תרנגול שאין קרב ע״ג המזבח ודגים שאין במינם שחיטה נמי אסור וחטי נמי למה לי הטעם דמנטרא לפסחא הא אין במינם שחיטה. ולזה תי׳ דודאי משום הרואים שיאמרו לדמי אקדשיה לא אתי חורבא שיאמרו אוכל קדשים בחוץ כי יאמרו שפדה בטעות משא״כ בהמה הראוי לקרב ע״ג המזבח אין לה פדיון כדאיתא בשבועות י״א וא״כ אף לרש״י החשש יאמרו מחיים אקדשיה לדמי פסח דלאחר שחיטה יש לו פדיון ומש״ה כתב המחבר כן אף לרש״י ודוקא בהמה הראויה ע״ג המזבח הא חיה ותרנגולים שרי לרש״י ג״כ דהני אף מחיים יש להם פדיון דאין ראויים ע״ג המזבח וז״ש באות א׳ עוף תרנגול מדינא שרי לרש״י ובזה י״ל מ״ש הטור ולרש״י בהמה אסור ואפי׳ שחוט נמי עב״ח וי״ל דלרש״י ג״כ החשש מחיים ואפי׳ שחוט שיאמרו מחיים לאפוקי תרנגול. וע׳ שבועות אמרו הקדיש לעולה הא לנסכים לא ולרש״י בתמורה י״א ב׳ ד״ה דהא וד״ה לדמיו פירש דוקא זכר הא נקיבה לעולה לא וא״כ כ״ש עגל חי לפסח דאין חשש דאין קדוש קדושת הגוף וכאמור ואמנם הב״י סובר דכל מין שראוי לקרב הוא גופו על המזבח אף נקיבה לעולם קריבה היא גופה שלמים ודוקא נסכים דלא חזיא הך בהמה למין קרבן זה משא״כ באומר לדמי קרבן בהמה. ויש לכאורה משנה מסייע ליה כדברי הר״מ ז״ל פ״ה מה׳ ערכין הי״ד הקדיש בהמה תמימה קדוש גופה ולא חילק בין אומר על זכר הראוי לעולם או לאו. ומ״מ לבי מהסס טובא בדבר זה דאיך נאמר אם הקדיש נקיבה לעולה דהיא גופה תקרב שלמים והוא נדר לדמי עולה. והא דקדוש גופה יראה מדרבנן הוא ושם פסק הר״מ ז״ל רגלי לדמי בעיא דמספק לא תפדה צ״\ע. ולפי דברי המ״א אף לרש״י בלוקח בשר לפסח מחנות שחוט אין איסור דאקדשיה מחיים. ועפר״ח הביא ראיה מירושלמי פרק כיצד צולין אסור לומר קח בשר לפסח משמע אף מחנות אסור יע״ש והנה שם אמרו גדי מקולס אסור עגל מקולס שרי ר׳ יוסי בר ר׳ בון בשם רב ואת אומרת אסור לומר בשר זה לפסח כמ״ש הגאון המפרש שם גדי מקולס בסתמא כ״ש אם אומר בפירוש בשר זה לפסח ומינה מה גדי דוקא ולא עגל ה״ה באומר דוקא בשר כבש מחנות הרואה אומר שקנה מהטבח הכבש מחיים והקדישו מחיים צ״ע:

כתב הב״ח כו׳ עמ״א בב״ח לא הביא ממקשן רק מהמתרץ דמשום מקולס בסתמא לאומר בשר זה לפסח וכי היכי מקולס שצלה כא׳ אסור באכילה דיעבד אף שחתכו קודם נתינה על השולחן לאיברים כדאיתא ריש כיצד צולין ע״ד א׳ ה״ה באומר כו׳ וגם בזה י״ל דאין איסור דיעבד כמ״ש הע״ש הביאותיו בט״ז וגדי מקולס שאסור לאכול שלם על השולחן. אבל מהמקשה י״ל דהיה סובר דתודוס הנהיג לאכול כו׳ והנהיג שיאמרו זה לפסח כלומר לזכרון ואמרו שאסור פריך בשר בלא מקולס נמי אסור ומשני כו׳ ועיין פני יהושע שם. ועשו״ת שבות יעקב ח״ב סי׳ י״ד העיר בזה יע״ש ומ״ש המ״א בלשון אשכנ״ז ה״ה בלשון הקודש כשאומר על פסח אין קפידא ועיין ברא״ש נוהגין באשכנ״ז כשמייבשין כו׳ צ״ע קצת: