פרי מגדים על אורח חיים, אשל אברהם תסז:יב

לא עמ״א. בהקדמה כתבנו מזה דפלוגתא דשמואל ומר עוקבא בלתיתה ובישול אין ענין לזה אף להר״ן דפסק בארבא בחישתא כל שלא ביקוע שריין בישול גרע טפי מחימוץ ואין שיעור במעט רגע פחות ממיל נמי עפ״ב פסחים וכ״ש לרבינו אפרים בס״ב ואף אם נאמר דספק בס״ב כמ״ש המ״א פלוגתא דמר עוקבא ושמואל ל״ש לזה וברי״ף משמע לכאורה כהר״ן בההוא ארבא דלתיתה וטביעה א׳ הוא ומ״מ קשה בישול שאני והנה המעיין ברי״ף ור״מ פ״ה הח״ט וה״ו ובלבוש כאן יראה ג׳ שיטות כי הרי״ף ז״ל כתב דספק תורה לחומרא מחמירין כמר עוקבא ומשהו דרבנן ספיקו לקולא (ואף ספק א׳ בגופו כו׳ י״ל דנודע יחד או אף נודע הא׳ תחלה ואח״כ נפל לתבשיל התירו המחבר עשו״ת ש״י בעגל בק״ק מיץ במליחה וה״נ כן עמ״ש בפריי לי״ד) ודוקא משהו או במינו והר״מ ז״ל שם ה״ח שאין דגן שנבלל ולא נתבקע חמץ מ״ה אלא מד״ס משמע שסובר כמר עוקכא לא מטעם ספק תורה עלח״מ שם וי״ל בב״י שרצה לומר ברי״ף כהר״מ א״כ למה פסק ספיקו לחומרא בשל תורה ושם משמע שר״ל להר״מ ז״ל אף בפחות מס׳ שרי תערובות דאינו רק משהו חמץ דרבנן עב״י וגם זה צ״ע נוקשה נמי עכ״פ ס׳ בעינן ככל איסור דרבנן וכ״נ כאן סתם כהר״מ ז״ל משמע אף פחות מס׳ דהר״מ ז״ל קורא נתבקע מניח עפ״י אבוב ולא נתבקע כלל הוי דרבנן נטבע בנהר ומקילין ומש״ה אנו מחמירין כמר עוקבא ובלבוש כתב נתבקע ממש חמץ מדרבנן ולא ממש אף מדרבנן ודשיל״מ כו׳ וצ״ע ועא״ר וכבר כתבנו בהקדמה נתבקע ממש מ״ה חייב כרת ועסי״א וברא״ש ואי״ה יבואר בט״ז י״ב. וי״ל עוד להר״מ ז״ל טכ״ע דרבנן ע׳ בה׳ מ״א ומש״ה פחות מששים ג״כ או ספק תורה מד״ס וז״א. אבל אנן קיי״ל טכ״ע מ״ה:

ודע דבמינו ברוב או נט״ל וכדומה שווין למשהו בזה (ול״ת הטעם דסומכין אשאלתות אלא הטעם ספק דרבנן לקולא) ועח״י כ״ו דמיקל לדידן בהנאה או נ״מ בלא נתרככה באין ששים כתבנו בט״ז י׳ דאסור כטבע בנהר מטעם ספק תורה הא כל שיש ספק דרבנן שרי כאמור:

ומ״ש ג׳ חטים לחוש ליותר אין חוששין ע׳ רי״ף אי משתכחי תרי ותלת שערי ומיהו לדידן נ״מ זה בלא נתרככה ואין להאריך ואי״ה באות י״ג יבואר עוד: