פרי מגדים על אורח חיים, אשל אברהם תנב:ו

צריך עמ״א מלת בכ״ל הדברים לאו כולהו כחדא אלא או אב״י או ששים כו׳ ודוחק לומר דהר״ב קאי איורה גדולה שיש ליזהר כו׳ ולכאורה בכ״ל הדברים לעשות עצהי״ט להיות אב״י ויש ששים ושלא ישהה הכלים ושלא ינוחו מרתיחה ועח״י אות א׳ וט׳ מפני שי״א דמשמע עד הלילה במשהו ונט״ל ג״כ אסור א״כ יש ליזהר לכתחלה עכ״פ בכל אזהרות כא׳ עצהי״ט ומיהו תוך הפסח ודאי אין מגעילין ומ״ש המ״א לענין חוזר וניער עש״ך י״ד סי׳ צ״ט אות כ״א וקכ״א אות ך׳ משמע באינו מינו מ״ה חוזר וניער דחיך אוכל יטעם ולא בטיל כל דמינכר עחה״ר חולין בסוגיא דזרוע בשילה וטעם דטרידי ולא בלעי או דהמים אין פולטין ממה שבלעו דחוה תוס׳ זה בחולין ק״א ב׳ וקיי״ל להלכה תוך הפסח אין להועיל שום כלי ואמנם יש לחקור הגע עצמך זית בשר כשר ושני זיתי בשר נבילה שנפלו לירקות ויש ק״ך זיתים ירקות דשרי אף ע״פ שטעם הבשר נרגש בירקות ויש במינו רוב איסור וביד בפתיחה לה׳ תערובות ובסי׳ צ״ח וצ״ט כתבנו מזה דזית היתר מצטרף לירקות לא לעורר האיסור ה״ה כאן הואיל ומתחלה נתבטל האיסור בלח בס׳ ושרי לשתות הכל ביחד ועי״ד ק״ט אלמא נעשה כולו היתר וא״כ מה בכך שנתעורר אח״כ האיסור אדרבה יצטרף הראשון והוא הרוב היתר לבטל הטעם האחרון ולומר דמדרבנן אמרי׳ כאן חוזר וניער הואיל והיה מתחלה איסור ואמנם נראה דמ״ה הוא ולא אזלינן בספיקו לקולא ושאני כזית היתר דאין מעורר דהיתר הוא משא״כ כאן דכולו איסור ונהי כי בטל בששים מותר כולו כא׳ כשנתעורר חיך אוכל יטעם למה זה דומה לחתיכה שנתערבה חד בב׳ היתר ונתבטלה ואח״כ הוכר האיסור דמילקא לקי ה״ה זה וא״כ אין הפרש בין נתעורר בעין ממש או פליטת הכלים בזה אח״ז וכמ״ש הש״ך בי״ד קכ״א אות ך׳ וא״כ להכלים שהוגעלו באחרונה אסורים המה:

ומ״ש כשאין טעמן שוה א׳ מבטל חבירו הכין ודאי דאיסורים מבטלים זא״ז כדאיתא בי״ד והיינו בשר נבילה ודג טמא ב׳ זיתים לנ״ט זיתי ירקות הא בחמץ טעם חמץ א׳ הוא ולדוגמא נקטיה. והנה שם נהפוך הוא כשנפלו בב״א מותרין הא זא״ז מיד המים וירקות נ״נ לדידן ושוב אין מועיל הזית אחרון אף היתר אלא בכלי אין שייך בישול דשמא אין שם בלוע כלל עמ״א תנ״א אות ך׳ ובי״ד צ״ח ובפר״ח אות ל״ב יעו״ש דלא כאו״ה בב׳ כפות וא״כ אם הגעיל שני כלים אסורים ממינים שונים וטעמן חלוקים הן בב״א או בזה אחר זה ובמים נ״ט חלקים נגד כלי איסור א׳ והכלי ב״י אסורים שניהם דשמא בכלי א׳ יש בלע איסור ובשני אין ואסורים שניהם מספק אף בדרבנן דהוי כבאו לשאול בב״א וכ״ת נדמייה לי״ד צ״ט דעצמות מצטרפין דהטעם מתחלק בשוה אכתי נשאר בכל כלי משהו ואסור והבן. ולפי״ז אין תקנה כ״א שיהיה ששים במים נגד כלי הא׳ האסור ואז במגעיל ב׳ כלים איסור חלוקין בטעמן הן בב״א או בזא״ז הכל שרי דאיסורין מבטלין זא״ז וכאמור ועפר״ח בי״ד שם. ומ״ש ויגעיל תחלה כלים שבליעתן מועטת אם לומר שלא יהיו המים כציר א״כ אף קודם זמנו ראוי כן הציר אין מפליט. ומ״ש שלא ישהה ושלא ינוחו כו׳ ולא הזכיר שלא יכניס כו׳ עמ״ש כאות ד׳ ומש״ע דאף שהכלי אב״י ויש ששים דזה עיקר אפ״ה יזהר באינך אזהרות ג״כ וכמ״ש בסמוך ומ״ש דאם אין היורה ב״י כו׳ והנה המחבר שכתב דקודם זמן איסור אין צריך להגעיל היורה הגדולה תחלה וסוף ופי׳ המ״א באות ה׳ אלא די בתחלה או בסוף וא״כ לאחר זמן איסור צריך היורה תחלה וסוף ג״כ והיינו כשהוא ב״י היורה וממ״נ אם יש ס׳ ביורה נגד פליטת כל הכלים או למ״ר אין חוזר וניער בכלים א״כ די בהגעלת היורה תחלה ואי אין ס׳ במים א״כ יבלעו הכלים ממי פליט׳ עצמן דודאי לר״ב שכ׳ אחר זמן איסור אין להגעיל שום כלי ב״י בהכרח סובר דטענה דטרידי לא בלעי או שטבע המים ברותחין דבלעי ולא פלטי לא מהני לדידן כאמור א״כ אף לאחר זמן איסור יכול להגעיל כלים ולהט״ז אות י״א א״ש לאח״ז איסור ביורה ב״י אז צריך הגעלה היורה תחלה והכלים אב״י מ״מ נט״ל אסור לכתחלה והיורה בולע באין ספק כמ״ש הט״ז אות ז׳ משא״כ להמ״א קשה. ולומר דה״פ בקודם איסורו א״צ ודי בהגעלה תחלה או סוף משא״כ לאח״ז איסור אין די בהגעלת סוף ודוחק ועיין ברא״ש פכ״ש משמע בכלי אין חוזר וניעור ועח״י אות ג׳. מ״ש על הר״ב דכתב אחר שש והמחבר כתב קודם ה׳ עיין אות א׳ ועח״י א׳ וט׳ דלאחר שש ליזהר בכ״ז אף ביש ס׳ ואב״י כי י״א דבמשהו והמ״א לשיטתיה מ״ש בכל הדברים היינו או או. ומ״ש על הע״ש עמ״ש הר״ב דבתוך הפסח אין מגעיל שחמץ במשהו כו׳ כתב להרמב״ם דחוזר וניעור קשה והיינו לדידיה בטלת תורת הגעלה ומצינו בגמרא סכינא דפסחא בהגעלה כבסי׳ תנ״א ומ״ש טעם לכ״ע אין חוזר וניער כבסי׳ תמ״ז אות ז׳ וי״ג ואמנם באות נ״א משמע למ״ד חוזר וניעור אף טעם חוזר וניעור א״כ למ״ש הש״ך להרשב״א ז״ל דחוזר וניעור אף טעם כמ״ש המ״א בתמ״ז י״ג וסובר נט״ל בפסח אסור כמ״ש כאן א״כ בטלת תורת הגעלה לדידיה אף קודם איסור אם לא שנאמר קודם איסורו נט״ל ומשהו כולי האי אין חוזר וניעור הא טענה דטרידי או טבע המים דבלעי ולא פלטי אין סובר הרשב״א ז״ל דא״כ תוך פסח נמי יכול להגעיל. ובתמ״ז ס״י בשם תה״ד קכ״ח שנסתפק אי משהו ונט״ל אי אסור להאוסרים ומתשובת הרשב״א ז״ל רס״ב שהובא כאן משמע שאין תקנה להגעיל שום כלי בפסח ולעביד ביורה גדולה ששים ואב״י מ״מ דאסור וקשה קצת ואי״ה בט״ז יבואר עוד וכאן אין להאריך: