פרי מגדים על אורח חיים, אשל אברהם תמז:א

מדאורייתא כו׳ עמ״א עי׳ אות ה׳ דתרתי בעינן כרת ולא בדילי ומש״ה עד הלילה מקילין ובנוקשה לדעתו ז״ל יש לצדד להקל ועט״ז א׳ הביא דברי הר״מ ז״ל פט״ו ממ״א ה״ט וי״ב דשיל״מ ודעת המ״א אף במינו עד הלילה יש להקל דלא הוי דשיל״מ ועי׳ אות מ׳. ועכ״מ פ״א מחו״מ ה״ה דחמץ במשהו מפני שנאמר כל כו׳ וכתב עוד דמשבע עד הלילה לא כתיב כל ירצה דחמץ נשתנה דינו לחומרא משאר איסורי תורה בהלעטה או לאיסורא בפחות מכא״פ הוא תוך הפסח כיון דליכא כ״א חד קרא מסברא מוקמינן תוך הפסח וכיון שכן לא החמירו חז״ל ג״כ. ומ״ש הר״מ ז״ל פט״ו ממ״א ה״ט וי״ב כל מחמצת היינו הואיל והחמירה התורה כזית כא״פ בהלעטה ופחות מכא״פ לאיסורא החמירו חז״ל ג״כ ועכ״מ פ״א מחו״מ ה״ו ורלב״ח י״ז הביאותיו בריש הספר בפתיחה והפר״ח כאן אות ב׳ כתב על הכ״מ שטעה וחלילה לחשוד מאורן של ישראל בכך וכמ״ש א״ש. ומ״ש לי״ד קי״א בש״ך בס״א אות ג׳ בשם הנ״י באיסורי משהו אי בעינן רביי׳ יע״ש ואי חמץ הוי דשיל״מ אפשר דא״א בו שאני אומר דהוי מטעם ספק דרבנן לקולא ולמ״ד דלא הוי דשיל״מ מ״מ ב׳ קדירות וא׳ איסור אכילה ותחב כף וא״י להיכן לא אמרינן שאני אומר דאתה מקלקלו בהנאה אלא אם הא׳ חמץ אז י״ל שאני אומר. והנה לפעמים מחמירין בספק א׳ בחמץ אף בדרבנן צ״ל דקרוב לאיסור הא ספק השקול י״ל דמתירין ככל ספק דרבנן ואי״ה יבואר כ״א במקומו:

עי׳ לח״מ פ״א מח״מ ה״ה דלר׳ יוחנן חמץ בס׳ רבא פליג עליה וסובר דהוי דשיל״מ אף דחוזר לאיסורו ויראה דרש״י פסחים כ״ט ב׳ ד״ה כר״ש ציין כן לרבי יוחנן דע״כ סובר קנסא כו׳ דאל״כ הוי דשיל״מ ורבא חולק ואומר הואיל ורק קנסא לא הוי דשיל״מ משא״כ לשמואל אה״נ דסובר לריש לא קנסינן כלל ומתני׳ שם כר׳ יהודה כדאוקימתא דראב״י וער״ן שם ועמ״א אות מ״ד במ״ש והר״מ ז״ל דמשמע מדבריו דבציר מס׳ בטיל לאחר הפסח לשיטתיה דחמץ דשיל״מ ור׳ יוחנן סבר דקנסא לא הוי דשיל״מ וע״כ בציר מס׳ בטיל משא״כ הטור סובר חמץ לא מקרי דשיל״מ דחוזר לאיסורו כבסי׳ ק״ב בי״ד ור״י סובר לר״ש ל״ק ומתני׳ כר׳ אחא בר יעקב וא״כ אין ראיה ועי׳ חולין ד׳ ב׳ חמצן והרשב״א בד׳ שיטות ואי״ה באות מ״ד יבואר עוד. ולענין ב׳ משהו עסי׳ תס״ז אות י״ז ובי״ד צ״ב בט״ז אות ט״ז ובפריי שם הקשינו דל״מ דס׳ א״צ נגד החתיכה דלא נ״נ במשהו אלא אפי׳ ס׳ נגד הבלוע א״צ דמשהו אין בו כח לצאת חוץ אפי׳ ע״י רוטב וע״ש ובא״ר וא״ז א׳ הסכים לט״ז בחתיכה אבל כלי שבלע משהו כיון דאין לו פליטה מגופו יוצא לחוץ ואי״ה בתס״ז אבאר. ונה״ך והמ״א וח״י חולקין ואוסרין ומ״מ בה״מ ומניעת שמחת י״ט אפשר לצדד ולהקל ולמכור בהנאה יש לסמוך אהט״ז דשרי בתרי משהו:

והנה בפתיחה בריש הספר בחלק הג׳ כתבנו דבשאר איסורי תורה מותר למכור חוץ מדמי איסור שבו ולסתם יינם מדמינן וכנראה מהש״ך בי״ד קל״ד ב׳ ועט״ז שם ט׳ ובחמץ בפסח מדינא מותר למכור חוץ מדמי איסור שבו רק אנו נוהגין לשרוף הנל כמ״ש רמ״א בתס״ז ס״י וא״כ בע״פ עד הלילה יש להתיר חוץ מדמי איסור שבו בלח בפחות מס׳ וכ״ש יבש ביבש בפסח דיוכל למכור חוץ מדמי איסור שבו עמ״א תס״ז ל״ג הר״ב בתשובה כ״ח דהיכא דיש עוד צד דסמכינן אשאלתות להתיר בס׳ וכ״ה בד״מ ובח״י א׳ מסיים דלמעשה נראה מדבריהם דבעינן הרבה צדדים. ומ״מ להתיר למכור לעכו״ם דהוי רק מנהגא או לשהותו אפשר בחד צד מתירין היכא דאיכא ה״מ והתורה חסה על ממון ישראל ועח״י ב׳ האריך עמ״ש מהרא״י ז״ל ועי׳ שו״ת ח״צ ז״ל סי׳ פ״ו וי״ל דחז״ל החמירו וגזרו דלמא אתי למיכל אלא בכזית אף שהוא דרבנן הואיל ואית ביה מכת מרדות (בס׳ ש״ה ביארנו בח״ש דרבנן אי אית ביה מ״מ) וח״ש תורה אף דאית מ״מ כל שאין כזית לא החמירו ועוד חטה לא הוי חמץ גמור ואי״ה בתס״ז אבאר עוד. ובה״י באות ב׳ וג׳ יש בהם קצת קושי ובפתיחה בריש הספר כתבנו מזה וכאן להאריך:

כלים עמ״א אפי׳ בלעו הרבה חמץ של ישראל בפסח בעין ואסור באכילה ובהנאה אפ״ה ל״ש למגזר אחר הפסח שאינו ב״י אטו ב״י דלאחר הפסח חמץ מותר הוא. עמ״ש בפריי לי״ד ק״ב בשם הרשב״א ז״ל במשמרת הבית מזה. ומיהו ב״י אסור לאחר הפסח ועסי׳ שי״ח בבישול בשבת לאחר השבת וכלי הבלוע מיי״ש לא מהני שאב״י ודאי צריך שבירה אחר הפסח או הגעלה באפר בזה:

הב״ח ז״ל בס״ד לענין כלים שנתערבו עמ״א אות מ׳ ועי׳ א״ז ט״ז וכ״כ כה״ג בהגהות הבי׳ אות י״ט חתיכה שנאסרה במשהו אם נתערבה ברוב יבש לא החמירו בה וכ״כ הלבוש בי״ד צ״ב ועט״ז שם ט״ו א״כ יש לצדד. ונ״ל אם בישל באחד מהכלים יש להתיר דהוי ס״ס שמא של פסח ושמא יבש בטל הוא ואי״ה באות מ׳ בט״ז יבואר עוד:

בא״ר א׳ כפי הנראה לכאורה סותר למ״ש בא״ז ט״ז ולדבריו חתיכה שנאסרה במשהו ונפלה לתבשיל אחר אף שאין מכירה בטילה יבש ביבש הנאסר במשהו ודהר״ל לא הוי דאין איסורה מגופה ואי״ה בס״ט יבואר עוד ועי׳ נ״צ שם: